ביום שבו יפרוץ המשבר

עמוד זה אינו מיועד לעכשיו. הוא מיועד לעתיד.
הוא לא נועד לקוראים הקבועים של הבלוג, אשר עוקבים מזה זמן רב אחר מצב הכלכלה ויודעים מה מתרחש. אלא לקוראים החדשים אשר יגיעו הנה ביום שבו יפרוץ המשבר הכלכלי העולמי הבא, מבולבלים ומחפשים תשובות.

קשה לחזות כרגע באיזו צורה יופיע המשבר – האם תהיה זו מפולת כללית בבורסות? פשיטת רגל של הממשלה באחת מן הכלכלות המובילות בעולם? התפרצות אינפלציונית במימדים חסרי תקדים? דבר אחד בטוח: בדיוק כפי שהיה בשנת 2008, למומחים אשר יתראיינו במהדורות החדשות לא יהיה מושג מה קורה, והם ינסו להפיל את האשם על איזה אירוע נקודתי וחסר חשיבות. האמת העצובה היא שהמשבר אשר מתפתח לנגד עיניכם איננו חדש, והסיבות להתפרצותו מתבשלות על אש קטנה כבר למעלה מארבעים שנה.

מה שאנסה לעשות במאמר זה הוא להסביר את המצב שבו אנו שרויים באופן הפשוט והתמציתי ביותר שניתן, כך שגם אדם שמעולם לא התעניין בכלכלה יוכל להבין אותו. למרות פשטותו הרבה, אני סבור שמי שיקרא את המאמר הזה עד סופו יבין את מהות המשבר טוב יותר מאשר מרבית הפרופסורים לכלכלה באוניברסיטאות, שרי האוצר ונגידי הבנקים המרכזיים גם יחד. אין זאת משום שהאנשים הללו טיפשים. אדרבה, מדובר בכמה מן האנשים האינטליגנטיים ביותר בעולם. אולם כדי לחזות את העתיד הם משתמשים בתיאוריה שגויה, אשר מעוורת את עיניהם ומובילה אותם פעם אחר פעם לתוצאות שגויות.

ובכן, ללא הקדמות נוספות, הנה הסיבה האמיתית למשבר: במשך עשרות בשנים ארצות המערב, וארה"ב בראשותן, חיו מעל ומעבר ליכולתן. הן צרכו יותר מאשר הן ייצרו, וגישרו על גבי הפער באמצעות חוב. לעומתן, הארצות המתפתחות ייצרו יותר מכפי שהן צרכו וייצאו את התוצרת הזאת למערב. בתמורה לסחורות הללו הן לא קיבלו שום דבר מוחשי, אלא רק את ההתחייבות החגיגית של ארצות המערב לשלם את החוב מתישהו בעתיד (בדמות אגרות חוב ממשלתיות). במהלך השנים החובות הללו תפחו למימדי ענק, וכעת נעשה ברור שארצות המערב לא מסוגלות לעמוד בהתחייבויותיהן. על מנת לדחות את הקץ, נקטו מדינות המערב בשנים האחרונות בצעדים יוצאי דופן. הן הפחיתו את הריבית במשק לאפס (ובמדינות מסויימות אף לערכים שליליים), והדפיסו כמויות עצומות של כסף שבעזרתו רכשו את אגרות החוב שלהן עצמן (במסגרת מה שמכונה תוכניות הקלה כמותית, או QE). אולם צעדים אלו לא פתרו את הבעיה אלא רק החריפו אותה, משום שהם איפשרו למדינות המערב לשקוע עמוק יותר בחובות.

חוב הוא סוג של חרב פיפיות. כאשר הוא נלקח בכמות קטנה הוא מאפשר לנו להשקיע בתשתיות ייצור ובאופן זה לעודד צמיחה ולהניב תשואה גדולה יותר מאשר שיעור הריבית אשר יש לשלם. באופן זה כולם נהנים – הן הלווה אשר זוכה להגדיל את יכולת הייצור שלו והן המלווה אשר מקבל פיצוי נאות על הסיכון אותו נטל במתן ההלוואה. אולם כאשר הוא נלקח בכמויות גדולות מדי, או למטרות גרועות, חוב עלול לשתק את הכלכלה. תשלומי הריבית מעיקים על התקציב השוטף, ומאלצים את הציבור לצמצם את הצריכה ואת התאגידים לקצץ את ההשקעה באמצעי ייצור חדשים. באופן זה עלול להיווצר מעגל קסמים שבו על מנת להתמודד עם עומס החוב הציבור נאלץ ללוות עוד ועוד, עד להתמוטטות.

יתכן ואתם שואלים את עצמכם בשלב זה – אם החובות הללו כל כך מזיקים, מדוע אי אפשר למחוק אותם וזהו זה? ובכן, עליכם להבין שתחת השיטה המוניטרית שבה אנו חיים החוב של אדם אחד הוא הנכס של אדם אחר. ההתחייבות של ממשלת ארה"ב לשלם בעתיד כסף מהווה כרגע את עיקר חסכונות הפנסיה של מיליארדי בני אדם ברחבי העולם, ואם היא תשמוט את חובותיה באופן חד צדדי הרי שכל האנשים הללו ימצאו את עצמם בפני שוקת שבורה (אתם אולי לא מודעים לכך, אבל כנראה שאתם עצמכם שייכים לציבור הזה). יתירה מכך, למדינות המערב ישנו מוניטין של מדינות עשירות אשר תמיד עומדות בהתחיבויותיהן הכספיות. אם הן יכריזו על חדלות פירעון הן יאבדו את המוניטין הזה בין לילה, ואיש לא יהיה מוכן להלוות להן עוד כסף. כתוצאה מכך הן יאבדו את כל הכוח וההשפעה שיש להן בעולם, וזהו דבר מה שהן לא מוכנות לקבל. סביר להניח שהן ינקטו בכל צעד אפשרי על מנת להימנע ממצב זה, וזה כולל להלאים את הרכוש של האזרחים שלהן עצמן, להדפיס כמויות בלתי מוגבלות של כסף חדש ואולי אף לפתוח במלחמת עולם שלישית.

יש להבהיר שהדפסת כסף יש מאין בניסיון לשלם עבור החובות הללו לא תמנע את המשבר, ורק תמיר אותו ממשבר חובות למשבר מטבעות. הרי לשטרות הנייר שבהם אנו משתמשים כיום אין ערך פנימי (אינטרינסי) כלשהו. להבדיל ממטבעות הזהב והכסף שבהם נהגו להשתמש בעבר, השימוש היחיד בשטרות הנייר הוא כאמצעי תשלום, וערכם נובע אך ורק מן האמון שאנחנו מעניקים להם. אם נגדיל את היצע השטרות מבלי להגדיל במקביל את היצע הסחורות והשירותים אשר עומדים למכירה, התוצאה תהיה אינפלציה פרועה ואובדן אמון של הציבור במטבע עצמו. זהו איננו תרחיש דימיוני. במהלך ההיסטוריה תועדו כ-30 מקרים שונים של היפר-אינפלציה, כולל במדינות מערביות כגון גרמניה (1920-1923), אוסטריה (1921-1922) וצרפת (1795-1796). מה ששונה ממקרים קודמים בעבר הוא שלראשונה בהיסטוריה כלל המטבעות בעולם אינם מגובים בשום סחורה פיזית כלשהי וניתן להדפיסם ללא הגבלה, ואף חמור מכך – שהמטבע שנמצא בסיכון הרב ביותר הוא הדולר, מטבע הרזרבה הבינלאומי.

נשאלת השאלה כיצד הגענו למצב הזה שבו החובות כה גדולים, עד שהם מאיימים לבלוע את הכלכלה העולמית בשלמותה? על מנת להבין זאת יש להפליג לאחור לשנת 1944, שבה נחתם בין נציגי בעלות הברית הסכם ברטון וודס. היות ומרבית המדינות אשר השתתפו במלחמת העולם השניה כילו את כל ממונן במהלך המלחמה, לא נותר להן די זהב על מנת לגבות את המטבעות הלאומיים שלהן כפי שהיה מקובל בעבר. לפיכך הוחלט כי במקום זאת הן יצמידו את מטבעותיהן לדולר האמריקאי, וכי ארה"ב אשר התעשרה במהלך המלחמה ממכירת נשק ואספקה לשאר המדינות תגבה את המטבע שלה בזהב. באופן זה אמורים היו כלל המטבעות הלאומיים להשיג גיבוי כלשהו, ולו באופן עקיף. הסכם זה העניק לארה"ב כוח עצום, משום שהפך את הדולר למטבע הרזרבה הבינלאומי, אשר בעזרתו מתבצע כל סחר בינלאומי. אולם בשנים שלאחר המלחמה החלה ארה"ב להוציא סכומי עתק הן על תוכניות סוציאליות נרחבות והן על מלחמות ממושכות בקוריאה ובוויאטנם. מדינות אירופה, אשר חששו כי לארה"ב אין די זהב על מנת לגבות את כל הדולרים החדשים אשר הנפיקה, החלו לנצל את זכותן המעוגנת בהסכם להמיר את הדולרים אשר ברשותן בזהב, והכספות בפורט נוקס החלו להתרוקן. בשנת 1971 התדלדלו עתודות הזהב של ארה"ב במידה כזו, שהנשיא דאז ריצ'ארד ניקסון נאלץ לבטל את יכולת ההמרה של הדולרים בזהב, ובאופן מעשי לנתק את הקשר האחרון אשר נותר בין המטבעות הלאומיים ובין הזהב.

 

 

מודעות פרסומת