יש לי חוב, משמע אני קיים.

כאשר אנחנו חושבים אודות חוב, מיד עולות בנו מחשבות שליליות אודות הלוואות מפוקפקות בשוק האפור, בריונים שדופקים על הדלת בשעות לילה מאוחרות ופיקות ברך שבורות. אבל לא כולם חולקים את האסוציאציות הקודרות הללו. מסתבר שעבור ממשלות העולם חוב יכול להיות דבר מה הרבה יותר סימפטי, ואפילו הכרחי לשם הבטחת המשך האחיזה שלהן בשלטון. אנחנו מיד נסביר מדוע, אולם לשם כך עלינו קודם לסקור את האמצעים השונים שבהן ממשלות מממנות את עצמן.

מודל המימון העתיק

מודל המימון העתיק

על פי המודל העתיק, הממשלה מימנה את עצמה אך ורק מן המסים שאספה מן האזרחים. אנשים רבים סבורים שהמודל הזה תקף גם בימינו, וזה איננו מקרי. ממשלות העולם מעוניינות שנמשיך להאמין שכך הן מממנות את פעולותיהן, משום שיש במודל הזה מראית עין של הוגנות – האזרחים משלמים מסים, ובתמורה מקבלים שירותים ממשלתיים. אולם בפועל אין שום דבר הוגן בעסקה הזאת, משום שלעם אין אפשרות להפסיק לשלם מסים ולרכוש את השירותים שהוא מקבל מן הממשלה ממקור אחר. זוהי עסקה המתבצעת עם קנה של אקדח מופנה לרקתו של העם – שלם מסים, או שנכניס אותך לכלא! מסיבה זו ממש גם איכות השירותים הממשלתיים היא תמיד כה ירודה. כל עוד איש אינו מתחרה בממשלה על אספקת שירותיה, אין לה שום אינטרס אמיתי לשפר ולייעל אותם.

גיוס הון באמצעות אג"ח

גיוס הון באמצעות אג"ח

אולם מסים הם רק שיטה אחת שבה נוהגים השלטונות לשדוד את העם. האם אתם זוכרים את מלך אנגליה וויליאם השלישי, אותו הזכרנו באחד הפוסטים הקודמים? בתקופתו הוקם הבנק המרכזי הראשון בעולם, הוא "הבנק של אנגליה", כחלק מעסקה למימון המלחמה שהתנהלה באותה העת מול צרפת. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1693, הופקה באנגליה גם אגרת החוב הממשלתית הראשונה. לא היה זה מקרי, היות ושנים ספורות קודם לכן נאלץ וויליאם מסיבות פוליטיות לחתום על חוקה חדשה, אשר מנעה ממנו מלהטיל מסים נוספים ללא אישור הפרלמנט.

אגרת חוב היא מסמך, אשר בו מתחייבת המדינה לשלם במועד הפירעון סכום נקוב כלשהו, בתוספת ריבית. באמצעות הנפקת אגרות חוב, המדינה מסוגלת לגייס כסף ללא הגדלת נטל המס. היות ולמדינה אין מקור הכנסה אחר חוץ ממסים, הרי שהנפקת אגרת חוב מהווה בעצם לקיחת מקדמה על חשבון המסים העתידיים שהיא מצפה לאסוף מן העם. במילים אחרות – זוהי שיטה על מנת למשכן את העתיד, לטובת ההווה.

מי שרוכש את אגרות החוב הם משקיעים, כלומר אנשים או מוסדות שיש בידיהם הון מסויים, ואשר מעוניינים להרוויח עליו ריבית. מבחינתם מדובר בעסקה מצויינת. המדינה נחשבת ללווה בטוח יותר מאשר כל שאר הלווים, והסיכוי שהיא תפשוט את הרגל נחשב לנמוך ביותר. יתירה מכך, לאחר שהאגרת הונפקה היא גם יכולה להיסחר, והדבר מייצר שוק שלם של מסחר באג"ח מדינה, ועמלות שניתן לגזור מן המסחר הזה. היחיד שמפסיד בתהליך הוא כאמור דור העתיד, אשר המסים שהוא צפוי לשלם בעוד שלושים שנה יצטרכו ללכת לפירעון החוב, במקום שישמשו לאספקת השירותים הממשלתיים. אם למודל המסים הייתה לפחות מראית עין של הוגנות, הרי שמודל האג"ח הוא שוד לאור היום. הסיבה היחידה בגללה איש לא מתקומם היא משום שהקורבנות עדיין לא נולדו!

יש לסייג את הדברים ולומר, שכאשר הופקו אגרות החוב הראשונות, היה חסם על כמות הכסף שניתן היה לגייס באמצעותן. הסיבה לכך הייתה שאם הריבון הנפיק יותר מדי אגרות חוב, המשקיעים עלולים היו להתחיל לחשוש לגורל כספם. במקרה כזה הם היו מוכנים לרכוש אגרות נוספות רק עבור ריבית גבוהה יותר מאשר בעבר, ותשלומי הריבית לבדם עלולים היו לרושש את הממשלה כליל. לפיכך בשלב זה עדיין היה חסם כלשהו על כמות החוב שממשלות יכלו לייצר. אולם אל דאגה! חיש מהר נמצאה הדרך לעקוף את החסם הזה.

המודל המודרני למימון המדינה - באמצעות הדפסת כסף

המודל המודרני למימון המדינה – באמצעות הדפסת כסף

הדרך לעקוף את חששות המשקיעים התגלתה כאשר התברר שהבנק המרכזי יכול להתערב בשוק האג"ח ולרכוש את האגרות העודפות שאיש לא רצה. כזכור, בעת הקמת הבנק המרכזי הראשון ניתנה לו הפריבילגיה הבלעדית להדפיס שטרות נייר. לכאורה כל שטר נייר כזה אמור היה להיות מגובה על ידי מטבע זהב, אשר שכב אי שם במרתפי הבנק המרכזי, אך אנחנו כבר הבנו שהיה זה משתלם מאוד להפיק יותר שטרות מאשר היו לבנק מטבעות. כאשר הבנק המרכזי רכש אגרות חוב של המדינה באמצעות שטרות נייר חסרי כיסוי, נוצר כסף חדש בכלכלה והחלה אינפלציה. כפי שכבר הבהרנו, אינפלציה היא מס לכל דבר. היא גורמת לעליית מחירים הדרגתית, ובאופן זה מעבירה את כל הונו של הציבור לידי הגורם שמייצר את הכסף החדש. אם בתקופות עתיקות יצירת אינפלציה דרשה פעולה פיזית כגון דילול הזהב במטבעות בנחושת זולה, הרי שכעת כבר לא היה בזה צורך. מעתה כל שנדרש הוא שהממשלה תנפיק אגרות חוב, ושהבנק המרכזי יקנה אותן.

עכשיו, יש לציין שבתקופה ההיא הבנק המרכזי לא יכל לבצע את התעלול הזה ללא הגבלה. הוא ידע שאם ידפיס יותר מדי שטרות נייר חסרי כיסוי, הוא מעמיד את עצמו בסכנה. אם תתעורר בהלה בשווקים, כל האזרחים יבואו לדרוש את הזהב שלהם בבת אחת והוא עצמו עלול להתמוטט. לפיכך היה על הבנק המרכזי חסם מסויים אשר אילץ אותו לרסן את האינפלציה ולשמור אותה על אש קטנה. בשנת 1971, כאשר הנשיא ניקסון ביטל סופית את סטנדרט הזהב, הוסר החסם האחרון מעל הבנקים המרכזיים ברחבי העולם. מכאן ואילך התאפשר להם לרכוש אגרות חוב ממשלתיות בכל כמות, ולייצר כסף חדש ללא הגבלה.

כיום זוהי שיטת המימון המועדפת על ממשלות העולם. במקום להטיל מסים חדשים על האוכלוסיה, הן פשוט נעזרות בבנקים המרכזיים על מנת להדפיס כסף. באופן זה הפוליטיקאים יכולים להעניק לנו מגוון של הטבות כגון דיור ציבורי, קצבאות לעניים או ביטוח בריאות חינם, ולהתהדר בתארים כגון "חברתיים" או "מלאי חמלה". הציבור אינו מבין שהוא משלם עבור כל התוכניות הללו ביוקר דרך האינפלציה, ובוחר את הפוליטיקאים הללו לתקופת כהונה נוספת. עד שהציבור יגלה את התרמית, הפוליטיקאים כבר יפרשו לגמלאות (עם פנסיה נדיבה מטעם המדינה, כמובן).

יתירה מכך, רכישת האג"ח על ידי הבנק המרכזי מבטיחה שתמיד יהיה ביקוש יציב בשוק לאגרות החוב הממשלתיות. באופן זה הריבית על החוב נשארת נמוכה, והממשלה מסוגלת להמשיך ולהתגלגל (מנגנון זה יוסבר ביתר פירוט בפרקים הבאים). הריבית הנמוכה באופן מלאכותי מהווה רובד נוסף של מס על הציבור, משום שהחוסכים הקטנים והסולידיים אינם מקבלים תמורה הולמת לכספם. כמו כן הדבר מעודד בשוק התנהגות ספקולטיבית, נטילת הלוואות שאין לציבור יכולת להחזיר, יצירת בועות נדל"ן או בועות בשוק המניות. לפיכך אני טוען ששיטות המימון האלטרנטיביות הללו מרעילות את הכלכלה והחברה.

החוב הלאומי של ארה"ב

החוב הלאומי של ארה"ב

אז מה יהיה? כלכלנים מן האסכולה השמרנית סבורים ששיטת המימון באמצעות הדפסת כסף אינה ברת קיימא. מדובר בהונאת פונזי ענקית, אשר במסגרתה הממשלות לוות עוד ועוד כסף, נכנסות עמוק יותר ויותר לחובות, והבנקים המרכזיים שומרים כל העת על הריבית נמוכה, כך שהן תוכלנה להרשות לעצמן את תשלומי הריבית. על תשלום הקרן כבר איש אינו מדבר! אחרי המשבר של 2008 הגענו למצב האבסורדי שבו הריביות הן כמעט אפסיות, ובכל זאת ממשלות העולם מתקשות למחזר את חובות העתק שלהן, וכמה מהן כבר קרסו – יוון, אירלנד, ספרד ופורטוגל.

בשלב הנוכחי, הדרך היחידה לעצור את הקריסה היא באמצעות קיצוץ נרחב בהוצאות הממשלות והעלאת ריבית. בטווח הקצר הדבר יביא למיתון עמוק. אנשים שנסמכים כעת על קצבאות ממשלתיות יצטרכו להתחיל לעבוד. אנשים רבים שעובדים עבור הממשלה יצטרכו לחפש עבודה אחרת. רמת החיים של כולנו תרד. אולם זה לא ימשך לנצח, תוך כמה שנים הכלכלה תשקם את עצמה ותחזור לצמוח, רק שהפעם יהיה זה על יסודות בריאים יותר וברי קיימא, ולא על בסיס של חוב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s