בפרק הקודם בסדרה לנו אודות כסף וחשיבותו ראינו כיצד המצאת שטרות הנייר וייסוד הבנקאות המרכזית יצרו אפיקים חדשים לממשלות העולם ליצור כסף באופן מלאכותי. נגענו בקצרה באופן שבו הקשר בין שטרות הנייר ובין הזהב הלך ודעך, עד אשר נותק סופית על ידי ריצ'ארד ניקסון בשנת 1971 (נושא חשוב שעוד נחזור ונעמיק בו), וטענו שהתוצאה של כל זאת חייבת להיות אינפלציה. עם זאת, אנחנו שומעים השכם והערב מפי כלכלנים ופוליטיקאים כי האינפלציה היא למעשה נמוכה, ונמצאת תחת שליטה. אז להיכן נעלמה האינפלציה? כיצד זה יתכן שמצד אחד ממשלות העולם מגדילות באופן כה ניכר את היצע הכסף שלהן, ועל פני השטח איננו רואים עליית מחירים משמעותית?

מדד המחירים לצרכן של ארה"ב, 1910 – 2013

על מנת לענות על השאלה הזאת, ברצוני שתביטו ראשית בנתונים הרשמיים של ממשלת ארה"ב, כפי שנלקחו מאתר הפדרל ריזרב, הוא הבנק המרכזי של ארה"ב. כפי שאנחנו רואים, משנת 1910 ועד ימינו עלה מדד המחירים לצרכן מהערך 10 ועד ל-240. משמעות הדבר היא שאם סבא שלכם החביא בעליית הגג בשנת 1910 שטר של 100 דולר ואתם מוצאים אותו היום ורוצים להשתמש בו, הרי שכוח הקנייה שלו יהיה שווה ל-4 דולר ו-16 סנט בלבד, ביחס לכוח הקנייה שלו ב-1910. במלים אחרות, הוא איבד במהלך מאה השנים הללו קרוב ל-96 אחוז מכוח הקנייה שלו! אני יודע שזה נשמע קצת מבלבל, כי לכאורה גם על השטר מ-1910 וגם על השטרות החדשים שממשלת ארה"ב מדפיסה כיום כתוב המספר מאה, אבל המאה של היום אינו המאה של אז, והוא קונה רק קמצוץ ממה שהוא יכל לקנות אז.

כזכור, קבענו שהמטרה המרכזית של כסף הינה לשמר את הערך לאורך זמן. ראינו כיצד שקי חיטה או עורות עזים נרקבים לאורך זמן ולכן לא משרתים היטב בתור כסף, וחשבנו שמאז התקופה הניאוליתית התקדמנו מעט, ועם כל הטכנולוגיה שלנו נצליח למצוא דרך לשמר את הערך של הכסף למשך פרק זמן של יותר משנתיים-שלוש. ובכן, התשובה היא לא. ערכו של הכסף המודרני דועך בערך באותו הקצב כמו זה של שק החיטה, ולפיכך מבחינה כלכלית לא התקדמנו במילימטר. אפשר אפילו לומר שהלכנו לאחור, שכן בתנאים מסויימים של אחסנה, חיטה יכולה להשתמר טוב יותר מאשר דולרים.

כעת יבואו החכמולוגים ויטענו: תשמע, במהלך התקופה הזאת העולם חווה זעזועים מרובים. עברנו את השפל הגדול של שנות השלושים, ושתי מלחמות עולם עקובות מדם. יתכן שאיבוד הערך הזה נובע מן הטלטלות שהעולם עבר, ולא מן השיטה המוניטרית שלנו. במקרה כזה אני אשלח אותם חזרה אל הגרף, ואראה להם שבין 1910 ועד 1945, שנת הסיום של מלחמת העולם השנייה, האינפלציה דווקא לא הייתה כל כך גבוהה. מדד המחירים לצרכן של ארה"ב עלה "רק" בכמאה אחוזים. מרבית העלייה במדד אירעה דווקא אחרי 1945, בתקופה שבה העולם לכאורה נהנה משגשוג ושלום יחסי. אולם יתירה מכך, אנחנו שמים לב שהאינפלציה זינקה במיוחד אחרי שנת 1971, השנה שבה ביטל הנשיא ניקסון את יכולת ההמרה של הדולר לזהב (מה שכונה "סטנדרט הזהב"), וניתק סופית את הקשר בין השניים.

מחיר הזהב בדולרים, 1910 – 2013

הבא נראה מה הזהב עשה באותה התקופה. מן הגרף לעיל אנחנו רואים שמחיר הזהב בין 1910 ועד ימינו עלה פי 73!!! (נכון לרגע כתיבת שורות אלו מחיר הזהב נע סביב 1400 דולר לאונקיה). המשמעות היא שאם סבא שלנו היה מספיק חכם על מנת להטמין בעליית הגג בשנת 1910 מטבע זהב טהור במקום שטר של 100 דולר (או יותר נכון חמישה מטבעות זהב, כי זה מה ששטר של 100 דולר קנה ב-1910). הרי שכוח הקנייה שלו לא היה יורד כלל, אלא אפילו עולה פי שלושה! המסקנה המתבקשת היא שהזהב הוא בעל יכולת שימור ערך יוצאת מן הכלל. תעזבו את סבא ואת עליית הגג שלו – אם הייתם מוצאים תיבה מלאה מטבעות זהב שהוטמנה באדמה על ידי יוליוס קיסר לפני למעלה מאלפיים שנה, הם עדיין היו שומרים על ערכם (וזאת ללא שום קשר לערך ההיסטורי או האספני שלו, כלומר הערך של המתכת לאחר התכה).

יתירה מכך, אנחנו שמים לב שמחיר הזהב היה פחות או יותר יציב עד לשנת 1971, ואילו לאחר שניקסון ביטל את סטנדרט הזהב, החל המחיר להשתולל. הטענה שלי ושל רבים אחרים היא, שאין בכך כל מקריות. למעשה, מחירו של הזהב כמעט קבוע – מה שמשתולל הוא ערכו של הדולר! ככל שממשלת ארה"ב מבזבזת יותר כסף, ומדפיסה יותר ויותר דולרים חסרי גיבוי על מנת לממן את הביזבוזים הללו, כך ערכו של הדולר צולל. היות והבנקים המרכזיים ברחבי העולם מנסים לשמור את המטבעות המקומיים שלהם זולים ביחס לדולר (בנימוק שהם מעוניינים לשמור על יכולת הייצוא שלהם לארה"ב), הרי שכלל המטבעות בעולם צוללים יחדיו ואנחנו לא מרגישים בזה. הדרך היחידה להבחין כיצד הדולר צולל הוא להשוות את מחירו לנכסים פיזיים, והזהב הוא המוביל שביניהם. היות ולזהב יש היסטוריה של אלפי שנים בתור אמצעי מוניטרי מוכר בכל רחבי העולם, הרי שהוא היה ונותר המכשיר הטוב ביותר לשמר ערך ולמדוד ערך. המשמעות של הנתונים שהצגתי בפניכם היא שמצבו של הדולר בכי רע.

אבל זוהי רק מחצית מן הסיפור! הנתונים שהצגתי בפניכם הם רק נתוני האינפלציה הרשמיים של ממשלת ארה"ב. לעומת זאת ישנם כלכלנים הטוענים שהמצב האמיתי בשטח עגום פי כמה. בעשורים האחרונים הלשכות המרכזיות לסטטיסטיקה ברחבי עולם, מעדכנות מדי פעם את האופן שבו הן מודדות את מדד המחירים לצרכן, ובכל פעם הן משנות את השיטה כך שתמעיט בהערכת האינפלציה. דרך אחת שבה הן עושות זאת היא על ידי בחירה שגוייה של המוצרים שנכללים במדד, או הענקת משקלים שגויים למוצרים הנמדדים. כך למשל מחיר רכישת דירה כלל אינו כלול במדד המחירים לצרכן של ישראל, אף על פי שמרבית משקי הבית מתגוררים בדירה שבבעלותם, ושזוהי ההוצאה הגדולה ביותר שמשק בית ממוצע צפוי אי פעם לבצע. סעיף הדיור במדד המחירים לצרכן הישראלי מורכב אם כן אך ורק ממחיר שכירת דירה, וגם הוא מקבל במדד משקל נמוך באופן בלתי סביר. עד ינואר 2011 משקלו של סעיף הדיור היה 20.6% בלבד מן המדד, ורק לאחר ששיא העלייה במחירי הדיור בישראל היה מאחורינו, הואיל הלמ"ס בטובו לעדכן את המשקל ל-24.4%. הרשו לי להעריך שהמשקל האמיתי של סעיף הדיור בסל המוצרים של המשפחה הישראלית הממוצעת הוא קרוב יותר ל-40%. אין לי שום דרך לאמת את הנתון הזה, אולם מנסיוני האישי בעת שגרתי בתל אביב, ומשיחות רבות שקיימתי עם בני משפחה וחברים, זוהי התמונה המתקבלת.

עידכון מן ה23/3/2015: בנק ישראל מאמת את ההערכה שנתתי שמאמר זה, ומאשר כי "37% מהמשפחות ששוכרות דירה מוציאות על כך יותר מ־40% מהכנסתן, כלומר משלמות מעל לשיעור שנחשב לסביר לפי ההגדרות המקובלות במערב".

אם אכן האינפלציה היא גבוהה יותר ממה שמספרים לנו,  אין זה פלא שמחיר הזהב עקף במאה השנים האחרונות את גובה האינפלציה הרשמית פי שלוש. הטענה שלי היא שבכל עת מחיר הזהב עתיד לעלות או לרדת, בהתאם לכמות הכסף אשר מצוייה במחזור. כמו כוח טבע רב עוצמה, הוא עוקף בסופו של דבר את השקרים ומצגי השווא של הכלכלנים והפוליטיקאים, ומציג בפנינו את התמונה האמיתית לגבי מצב האינפלציה. עד להיכן יכול מחירו להגיע? אין לדעת. מאז ראשית שנות האלפיים עלה מחיר הזהב באופן מטאורי. בשנת 2011 הוא הגיע לשיא של למעלה מ-1800 דולר לאונקיה. מאז הוא נסוג, ריחף במשך תקופה ארוכה סביב 1600 דולר, ולאחרונה תיקן משמעותית לעבר 1400 דולר לאונקיה. לו היו בידי נתוני אינפלציה עולמית אמיתיים ומהימנים, הרי שהייתי מעז להשמיע תחזית באשר למחירו העתידי. היות ואלו אינם נמצאים ברשותו של איש, הרי שכל תחזית היא בגדר ניחוש.