מטבע קדום מלידיה, המאה החמישית לפניה"ס
http://www.cngcoins.com

כסף הוא דבר מה שהאדם המודרני מקבל כמובן מאליו. כאשר אנחנו חושבים אודות כסף, אנחנו מדמיינים לעצמנו שטרות מרשרשים של שקל, דולר או יורו. אם נשאל את האדם הממוצע מהיכן מגיע הכסף, הוא יענה מן הסתם "מן הממשלה", או "מבנק ישראל". אולם ברור שלא תמיד היה זה כך, משום שהמצאת הכסף קדמה להיווסדן של ממשלות או בנקים מרכזיים. אז כיצד בא הכסף לעולמנו?

בראשית, היה המין האנושי מורכב מחבורות של ציידים-לקטים, אשר נדדו על פני הנופים הבתוליים של כדור הארץ. היה להם מעט מאוד רכוש, היות והם נאלצו לשאת עימם את כל רכושם. כל חפץ שלא היה הכרחי לחלוטין להישרדות היה עליהם למעמסה. מסיבה זאת ככל הנראה לא התבצע בתקופה זו מסחר משמעותי, ומעט המסחר שהתקיים בין בני שבטים שנפגשו זה עם זה באקראי היה סחר חליפין ותו לא.

מאוחר יותר, עם המצאת החקלאות באלף העשירי לפניה"ס לערך, מספר הולך וגובר של בני אדם עברו להתגורר ביישובי קבע. מבנים חברתיים גדולים ומורכבים יותר החלו להיווצר, ויחד איתם החל להתפתח המסחר. בני האדם שמו לב שקיים יתרון במה שאנחנו מכנים 'התמחות מקצועית'. אותם חקלאים שהתמחו למשל בגידול חיטה, הצליחו להפיק כמות גדולה יותר של תוצרת ליחידת שטח מאשר כל יתר ה"כלבוייניקים", שגידלו הכל – חיטה ושעורה, ירקות ופירות, כבשים ועיזים. ההתמקדות בגידול אחד בלבד הייתה יעילה יותר, אולם הצריכה את החקלאים להתחיל לקיים ביניהם סחר חליפין מורכב. האיכר שהתמחה בגידול חיטה נדרש למשל להחליף חלק מן היבול שלו תמורת חלב, שאותו ייצר שכנו הרפתן, שהתמחה בגידול פרות. נשאלת השאלה – מה קורה אם במקרה הרפתן אינו מעוניין בחיטה, ורוצה דווקא עגבניות, שאותן מגדל הגנן? ומה אם גם הגנן אינו מעוניין כרגע בחיטה, אלא במחרשה חדשה, שאותה מייצר הנפח, שבכלל מעוניין בכדי חרס שאותם מייצר הכדר, שגר בקצה השני של הכפר (ושבמקרה, דווקא כן רוצה חיטה)? על מנת להשלים את העסקה צריך אם כן האיכר הראשון לרוץ אל הכדר, לרכוש ממנו כדים תמורת חיטה, להביא אותם אל הנפח שיתן לו תמורתם מחרשה, להביא את המחרשה אל הגנן שיתן לו תמורתה עגבניות, שתמורתן יוכל סוף סוף לקבל חלב! כפי שאתם מבינים, סחר חליפין הוא שיטה מאוד לא יעילה לקיים מסחר, שכן הוא מצריך לייצר שרשראות אינסופיות של ביקוש והיצע בין היצרן ובין הצרכן, על מנת לגשר על הפערים ביניהם.

חקלאות במצרים העתיקה

בשלב זה קרה דבר מה מעניין. הרפתן החכם שם לב שלמרות שהוא עצמו לא אוהב חיטה (כי אישתו סובלת מרגישות לגלוטן, או משהו כזה), הרי שמרבית התושבים האחרים בכפר דווקא כן אוהבים חיטה. לפיכך יש באפשרותו לקבל חיטה תמורת החלב שלו, ומאוחר יותר להחליף אותה תמורת העגבניות שאותן הוא אוהב. כמו כן הוא שם לב שגרעיני החיטה משתמרים להם בצורתם היבשה למשך שנה או שנתיים, ולפיכך הוא אינו חייב לבצע את ההחלפה הזאת באופן מיידי – הוא יכול לשמור את גרעיני החיטה אצלו במחסן, עד ליום שבו יזדקק להם. כל עוד שלא ימתין יותר מדי, הרי שגרעיני החיטה יהיו עדיין טובים למאכל והוא יוכל לרכוש באמצעותם כמעט כל דבר שירצה. יתר החקלאים לומדים ממנו את השיטה, וכך שק של גרעיני חיטה הופך להיות קנה מידה של ערך. בכל הכפר יודעים עכשיו שכד חלב שווה שק אחד של חיטה, עז שווה עשרה שקי חיטה, ומחרשה חדשה – עשרים. הידד! כך נולד לו הכסף הראשון.

אז מה אנחנו למדים? שהכסף הראשון בהיסטוריה ככל הנראה היה מבוסס על סחורה כלשהי, שהיה לה ביקוש נרחב. זה נכון שעל מנת להקל על פעולת המסחר אפשר היה לבחור בכל חפץ כלשהו בתור כסף, כמו למשל אצטרובלים או מחרוזות של צדפים. אולם לשם כך היה נדרש ראשית לשכנע את כל החקלאים להצטרף לשיטה ולייחס ערך כלכלי לחפץ האקראי הזה. כאשר מבססים את הכסף על דבר מה שכבר יש לו ערך מובנה (intrinsic value), הרי שפעולת השכנוע הזאת נחסכת מאיתנו, והכסף נוצר באופן טבעי מתוך פעולת המסחר עצמה. כמו כן אנחנו מגלים שהופעת הכסף איננה מצריכה את קיומה של ממשלה, או בנק מרכזי – השוק מייצר לעצמו את הכסף שלו, בלי שום צורך בהתערבות חיצונית.

הידד! אנחנו עשירים!
בוררי החיטה, גוסטב קורבה

הבא נחזור אל הרפתן שלנו. נניח שהיו לו כמה שנים טובות, העדר שלו התרחב, ותנובת החלב גדלה. יש לו כל כך הרבה שקי חיטה במחסן, עד שאין לו מה לעשות איתם. הוא היה שמח לו ניתן היה להמשיך ולרכוש איתם עגבניות במשך עשר השנים הקרובות, אולם הוא יודע שהחיטה תירקב תוך שנה או שנתיים, ולכן הוא חייב להיפטר ממנה תוך פרק זמן מוגבל. במילים אחרות, הכסף שבו משתמשים האיכרים אינו מהווה אמצעי טוב לאיחסון ערך לטווח הארוך. בנוסף, בכל פעם שהוא רוצה לצאת לקניות בשוק, הוא חייב לסחוב איתו עגלה שלמה מלאה בשקי חיטה, וזה כבד ולא כל כך נוח. מה שנקרא – צרות של עשירים. במקרה, באותה התקופה מגיעים לבקר אצלו בני הדודים שלו, שמתגוררים בצד השני של העמק. בן דוד אחד מספר לו שאצלם בכפר מקובל להשתמש ביריעות של בד צמר בתור כסף, שהן קלות יותר לנשיאה מאשר שקי חיטה, אבל עדיין מתבלות ונהרסות תוך כמה שנים. בן דוד שני מספר שאצלם דווקא מקובל להשתמש במחרשות ברזל בתור כסף, ושהן נשמרות היטב לאורך זמן (כל עוד דואגים לשמן אותן), אולם הן כבדות וקשה מאוד לסחוב אותן. קופץ על רגליו בן הדוד השלישי ומכריז בגאווה שאצלם בכפר הם הצליחו לפתור את שתי הבעיות. ליד הכפר שלהם ישנה מערה, שאם חופרים עמוק בתוכה אפשר למצוא כמויות קטנות של מתכת צהובה ונוצצת, שנשות האזור אוהבות לענוד בתור קישוט. אצלם בכפר מקובל להשתמש במתכת הזאת בתור כסף. היא מאוד עמידה היות והיא איננה מחלידה כמו ברזל או נרקבת כמו חיטה, והיא קלה מאוד לסחיבה, היות והיא נדירה וממילא יש רק כמויות קטנות ממנה. למתכת הזאת הם קוראים זהב.

הכסף הטוב ביותר הוא גם סחורה נחשקת
מסכה פרעונית מזהב

מהי המסקנה? ככל הנראה במהלך ההיסטוריה קמו הרבה שיטות מסחר מקומיות שהיו מבוססות על סחורה מבוקשת כלשהי. ככל שבני האדם התנסו בהן, כך הם העדיפו את אלו שהיו הכי נוחות עבורם. השיטות הכי מוצלחות היו אלו שהתבססו על סחורה בעלת התכונות הבאות:

1. עמידות – כסף שהוא פיזית עמיד בפני פגעי הזמן מסוגל לאגור ערך כלכלי לטווח ארוך.
2. ניידות – כסף צריך להיות נוח לנשיאה ממקום למקום, בעל משקל מועט ונפח מצומצם.
3. נדירות – כסף צריך להיות בעל היצע מוגבל, שכן שינויים פתאומיים בזמינותו גורמים לתנודות חריפות במחירי המוצרים, ולאובדן אמון בשיטה.

אנחנו רואים אם כן שהזהב הוא מועמד מצויין לשמש בתור כסף. הוא עונה על כל שלושת הדרישות, ולפיכך זוהי הסחורה המתאימה ביותר על מנת לתווך בין כל יתר הסחורות. לא לחינם השיטה המוניטרית שמבוססת על זהב נעשתה כל כך פופולרית בעולם העתיק. הייתה לה רק בעיה אחת – כאשר הזהב מגיע בגושים בעלי צורות שונות ומשונות, שלכל אחד מהם יש דרגת טוהר שונה (אחד מכיל 90% זהב, ואחר מכיל רק 70%), הרי שקשה לאדם הממוצע לדעת כמה זהב יש לו ביד. זהו החיסרון היחיד של זהב ביחס לשקי חיטה, למשל, אותם אפשר לספור די בקלות. כאן נכנסת לתמונה הממשלה. רק לגורם ממשלתי כגון מלך הייתה האפשרות להנהיג ולאכוף גודל ומשקל סטנדרטי לגושי הזהב הנוצצים, ובאופן כזה להעניק להם ערך אחיד וידוע לכל. הראשונים אשר עשו זאת היו היוונים הקדמונים. ברשותנו מצויים מטבעות מאזור לידיה בני למעלה מ-2700 שנה.

המטבעות, אם כן, איפשרו לראשונה לקיים מערכת מסחר משוכללת, שבה שוויה של כל סחורה יכל להימדד לפי גורם אחיד, שהוא גם עמיד לאורך זמן, ניתן לנשיאה בקלות, וההיצע שלו נשאר פחות או יותר יציב לאורך זמן. אולם לצערנו המצב האידיאלי הזה לא נשמר לאורך זמן. בפוסט הבא נראה כיצד שליטים השתמשו לרעה בכוחם להטביע מטבעות, מהי אינפלציה, ומה הן תוצאותיה ההרסניות.