הדור האבוד – כלכליסט

היום במדורנו "ביקורת העיתונות", כתבת השער של "מוסף כלכליסט" מיום 17.9.2013, תחת הכותרת "הדור האבוד", מאת קרן צוריאל-הררי. מוסף כלכליסט הוא ללא ספק אחד המוצרים העיתונאיים הטובים ביותר שיצאו לאור במדינת ישראל. המוסף מביא מדי שבוע ראיונות אודות כלכלה, מדעים וחברה, עם חוקרים הנמצאים בחוד החנית של תחומיהם. דווקא בגלל זה, כאשר תופסים אותם בשגיאות זה מעצבן כמו זבוב בכוס השרדונה המשובח. לצערי מורגשת שם מגמה עקבית של הטייה פוליטית הולכת וגוברת כלפי הצד השמאלי של המפה. לראשונה שמתי לב לכך במהלך מערכת הבחירות לכנסת הנוכחית, כאשר השיח העיתונאי הישראלי התנער סופית מן התדמית הנייטרלית, ונעזר בכל תכסיס מלוכלך שקיים בספר על מנת להבאיש את ריחו של בנימין נתניהו בעיני הציבור. לצערי גם "כלכליסט" היה שותף לכך, ואם הסחף לא יעצר, הרי שבקרוב ניתן יהיה לשנות את שמו ל"קומוניסט".

המאמר, אם כן, עוסק בדור הצעיר שנולד במהלך שנות התשעים, ואשר בימים אלו עושה את צעדיו הראשונים בשוק העבודה. הנושא הוא חשוב מאין כמותו, והכותבת אכן מתארת היטב את המחסור בהזדמנויות שמאפיין את הדור הזה. מדובר בצעירים שמצד אחד השקיעו בלימודיהם האקדמאיים יותר מאשר כל דור אחר בעבר, אולם מגלים לחרדתם שעקב אינפלציה של תארים, ההשכלה הזאת שווה מעט מאוד בשוק העבודה. בד בבד הדור הזה מתמודד עם משבר כלכלי מתמשך, עם עלייה מטאורית במחירי הנדל"ן, בהיעלמות של הביטחון התעסוקתי שממנו נהנו הדורות הקודמים וכן הלאה. התוצאה העגומה היא של דור אשר רבים מתוכו אינם מצליחים לפתח קריירה יציבה, עובדים במשרה חלקית, או במשרה שאינה מתאימה לכישוריהם, אינם מרוויחים די כסף כדי לחסוך ולהתקדם, ובאופן כללי מדשדשים במקומם.

אולם כאשר מגיע הרגע להסביר את הסיבות לכך, לפתע נשלף המשפט המוזר הבא "בראשית שנות השמונים מנהיגים כמו רונלד רייגן בארה"ב, מרגרט ת'אצר בבריטניה וממשלות הליכוד שעלו לשילטון בישראל השמיעו מוזיקה חדשה, סופר קפיטליסטית וניאו-ליברלית…להיות אוטונומי היה נפלא. אלא שבשלב מסויים השיטה הזאת הפסיקה לעבוד…".

מה בדיוק עובר בראשה של צוריאל-הררי? הרי מאז ימי רונלד רייגן התקיימו שמונה שנים של ממשל קלינטון ועוד חמש שנים של ממשל אובמה, שניהם מן המפלגה הדמוקרטית. מאז ימי ת'אצר בבריטניה מפלגת הלייבור הייתה שלוש עשרה שנה בשילטון. גם בישראל מאז שנות השמונים מפלגת העבודה היתה בשלטון בתקופת רבין, ושותפה מאז בממשלות נוספות – לו אכן שילטון הימין הוא שאחראי ל"סופר-קפיטליזם", מה מנע ממפלגות השמאל הללו מלהפוך את המגמה? יתירה מכך – מה יותר רלוונטי למצבם של הצעירים כיום, המדיניות הכלכלית שננקטה לפני שלושים שנה, או המדיניות הכלכלית הנוכחית? זוהי דוגמה קלאסית לאמירה חסרת הגיון, מן הסוג שאיכשהו מגיע לדפוס בימים אלו.

במציאות, אנחנו איננו חיים במשטר "סופר-קפיטליסטי". למעשה, איננו חיים תחת משטר קפיטליסטי כלל. במשטר קפיטליסטי אמיתי המעורבות של הממשלות בכלכלה אמורה להיות מינימלית, ואילו במציאות אנחנו רואים שמאז תום תקופתם של רייגן ות'אצר המעורבות הממשלתית בכלכלה רק הולכת וגוברת. בארה"ב קרוב לחמישים מליון בני אדם מקבלים תלושי מזון (food stamps). אנו יודעים כעת כי בועת הנדל"ן אשר גרמה למשבר של 2008 נגרמה בראש ובראשונה על ידי משכנתאות הסאב-פריים אשר חולקו לכל דורש על ידי הבנקים פאני-מאי ופרדי-מאק – בנקים שהוקמו ביוזמת הממשל האמריקאי, ואשר הממשל היה ערב לכל ההלוואות שלהן, בניגוד גמור לרוח הקפיטליזם. בבריטניה, על פי עיתון הגרדיאן (שאיינו נחשד בהטייה ימנית…) 64% מן המשפחות זוכות לקצבה זו או אחרת מן הממשלה. היקף ההוצאות על מדינת הרווחה ב-2012 הגיע ל-24.2% מן התוצר הלאומי. למדינת ישראל בוודאי לא ניתן לקרוא מדינה קפיטליסטית, הרי מאז היווסדה היא משופעת בתוכניות סוציאליות כגון ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ממלכתי, דיור ציבורי וחינוך ממלכתי. זה נכון שחלק מן התוכניות הללו קוצצו ונשחקו בעשורים האחרונים, אולם עדיין חלק עצום מן האוכלוסיה נסמך על שולחנה של הממשלה, ואף גרוע מכך – המשק נשלט על ידי קבוצה מצומצמת של טייקונים, אשר מנצלים את הקשרים שלהם עם השילטון על מנת להשיג יחס מועדף – שוב, בניגוד לעקרונות הקפיטליזם! מה שכלכליסט ועיתונים אחרים עושים כאן זה להאשים את חוליי הסוציאליזם על הקפיטליזם, במטרה להבאיש את ריחו של האחרון – טקטיקה מוכרת מבית "פראבדה".

בהמשך המאמר אנחנו נתקלים בציטוט הבא, מאת אחד אנחל גוריה, מנכ"ל ארגון ה- OECD "נדרשת פעולה מיידית שתמנע מהמשבר לפגוע עוד בסיכוייהם של הצעירים. ממשלות מוכרחות לחזק את מאמציהן לקדם יצירת מקומות עבודה לצעירים… על הממשלות להשתמש בכל כלי אפשרי שברשותן כדי לעזור למחפשי העבודה, במיוחד הצעירים…". הציטוט מוצג כמובן באור חיובי, בשעה שאין דבר שיזיק לצעירים הללו יותר מאשר התערבות ממשלתית. אתם מבינים, התערבות ממשלתית בכלכלה היא זו שהביאה את "הדור האבוד" אל מצבו העגום מלכתחילה. העלות העצומה של מנגנוני הממשלה המנופחים, והנטל על המעסיקים שנובע מעודף רגולציה, הם הם אשר מונעים מן הסקטור הפרטי מלפתוח יותר מקומות עבודה. אין ספק בידי שהקמת עוד כמה וועדות ממשלתיות וחקיקת עוד כמה חוקי תעסוקה דרקוניים, יהפכו את הצעירים לעוד פחות אטרקטיביים בעיני המעסיקים. חיבוק דוב כבר אמרנו?

לאחר מכן מופיע עוד משפט שגורם לנו לגנוח בכאב "הנזק הוא לא רק אישי. הכלכלה כולה מפסידה מכך שהצעירים לא מרוויחים מספיק ולכן לא משלמים מספיק מסים ולא מבזבזים מספיק כסף – שני מנועי צמיחה והכנסות."

ובכן, הגיע הזמן לנפץ את שני המיתוסים המטופשים הללו: צריכה איננה מנוע צמיחה, ותשלום מסים על אחת כמה וכמה. הכלכלה צומחת אך ורק כאשר אנשים מייצרים דבר מה מועיל, ולא כאשר הם צורכים אותו. כל שנדרש על מנת להבין זאת הוא לדמיין כלכלה שמורכבת אך ורק מצרכנים, ואשר איננה מייצרת דבר. ברור שכלכלה כזו תיאלץ לייבא את כל המוצרים שהיא צורכת, אולם לא יהיה לה במה לשלם עבורם, משום שאין לה דבר להציע בתמורה. ניסוי מחשבתי קטן זה חושף את גודל האיוולת, ומבהיר כי מנוע הצמיחה היחיד שישנו הוא הייצור. גם הוצאה ממשלתית בוודאי שאיננה תורמת לצמיחה, משום שלממשלה אין כסף משל עצמה, אלא רק כסף שהיא לוקחת מן האזרחים בצורת מסים. אם היא לא היתה לוקחת אותם מן האזרחים, הרי שהם יכלו להוציא את הכסף על מוצרים אחרים, שיותר נחוצים להם באופן אישי. לפיכך כל שהממשלה מסוגלת לעשות הוא להזיז צריכה מנקודה א' לנקודה ב', ובוודאי שהיא אינה מייצרת או מצמיחה דבר.

לבסוף, הייתי רוצה לציין את הגישה הפטאליסטית אשר מציגים המרואיינים בכתבה ("אין הזדמנות שנייה. אין עתיד לדור הכושל הזה, הם בייבי־לוזרס"). לדעתי גישה זו  נובעת מן התיזה הסוציאליסטית כביכול אדם אינו יכול להושיע את עצמו, וחייב איזו ממשלה גדולה וחזקה שתושיע אותו מן הטעויות של עצמו. בעיני הנימה הזו אף יותר מסוכנת מאשר סתם השמעת טענות חסרות הגיון, משום שהרוטב הסוציאליסטי אשר בו שוחים מאמרים כה רבים מחלחל אט אט למוחו של הציבור, מרעיל את נפשו ומרפה את ידיו. איזה צעיר מרגיש בסיום הקריאה שיש לו סיבה טובה לצאת לעבוד למחרת בבוקר, או לנסות לפתוח עסק עצמאי?  לא ולא. אליבא דצוריאל-הררי על כולנו לשכב במיטתנו ולמרר בבכי, שהרי אנחנו "מצולקים לנצח".