ארה"ב – תקרת החוב הלאומי

זמני היום קצר, ולפיכך לא אוכל להאריך במילים. בכל זאת אני פשוט חייב להגיב בקצרה לשטף ההשמצות והדיסאינפורמציה אשר זורם כרגע בתקשורת, לגבי הקרב על העלאת תקרת החוב של ארה"ב.

למי שלא שמע, ממשלת ארה"ב שקועה עמוק בחובות. במשך שנים רבות מדי ההוצאות של הממשל הפדרלי עלו בהרבה על ההכנסות שלו. האחריות לכך מוטלת על כתפיהם של נשיאים מן המפלגה הרפובלקנית והדמוקרטית כאחד, אולם כאשר מגיעים לנשיא אובמה, הרי שביזבוז כספי הציבור הוא ממש עניין אידיאולוגי מבחינתו. מאז שהוא נבחר לתפקיד הממשל שלו הוציא בכל שנה למעלה מטריליון דולר יותר מכפי שהוא הכניס ממסים. באופן זה הוא הצליח תוך חמש שנים לנפח את החוב הלאומי של ארה"ב בקרוב ל-60% אחוז, מ- 10.6 טריליון ביום השבעתו ועד ל-16.7 כיום. יש לציין שמרבית הכסף הזה לא מושקע בשום דבר קונסטרוקטיבי אשר יכל היה להצמיח את הכלכלה האמריקאית בעשורים הבאים, כמו למשל השקעה בתשתיות. מרבית הכסף נאכל על ידי מגוון של תוכניות סוציאליות, אשר לעולם לא יניבו שום החזר על ההשקעה. לדוגמה, 50 מיליון אמריקאים מקבלים כיום תלושי מזון בסך של כ-250 דולר לחודש.

בזבזן בלתי נלאה – אובמה

אף מדינה אחרת בעולם לא יכולה הייתה לקיים גרעונות שכאלה לאורך זמן, משום שעד מהירה דירוג האשראי שלה היה צונח ואיש לא היה מוכן להלוות לה כספים נוספים. אולם היות וארה"ב היא הכלכלה הדומיננטית בעולם, והיות והדולר הוא מטבע הרזרבה העולמית, הרי שזה איכשהו עובר. בכל רחבי העולם אנשים רוצים לייצא לארה"ב, לעשות עסקים עם ארה"ב, והכי חשוב – להחזיק את חסכונותיהם באגרות חוב של ארה"ב, אשר נחשבות לנכס הבטוח ביותר עלי אדמות. המצב הזה מאפשר לממשלת ארה"ב לבזבז כסף ללא הגבלה. אבל לא לעולם חוסן. אט אט מפנימים ברחבי העולם שארה"ב ניצלה לרעה את המעמד המיוחד שהיה לה, ומאבדים אמון בכוונתה להחזיר אי פעם את חובות הענק אשר צברה. ביום שבו האמון הזה יסתיים לחלוטין, הדולר יאבד כל ערך וכלכלת ארה"ב תתמוטט.

הגורם היחיד שמנסה לעצור את התהליך ההרסני הזה הוא המפלגה הרפובליקנית, אשר נמצאת כעת באופוזיציה, אולם מחזיקה עדיין בבית הנבחרים. על מנת למנוע מן הממשל הפדרלי מלהוציא יותר מדי כסף, נקבעה בארה"ב תקרה לחוב הלאומי, אשר אותה אסור לחצות. את הסמכות לקבוע את תקרת החוב הפקידו בידיו של בית הנבחרים, מתוך תקווה שהוא זה שיעמוד בפרץ, אם הממשל הפדרלי יאבד שליטה על הוצאותיו. על מנת להמשיך ולבזבז בקצב הנוכחי, ממשל אובמה דורש מבית הנבחרים להעלות פעם נוספת את תקרת החוב, ונראה שהפעם הרפובליקנים החליטו להעמד על הרגליים האחוריות. הם מסרבים להעביר את תקציב 2014, אם הממשל הפדרלי לא יקצץ בהוצאותיו, ובמיוחד אם לא יידחה ישומו של חוק הבריאות השנוי במחלוקת אשר זכה לכינוי "אובמהקר". הממשל מסרב להתפשר, ובמקום זאת מחליט להשבית את שירותי הממשלה. מה עושה התקשורת בתגובה? פותחת במסע השמצות כנגד המפלגה הרפובליקנית.

מה לא אומרים עליהם? שהם "מרושעים", שהם "עושים דווקא", שהם "מתנגדים לנשיא כי הוא שחור". כפי שהם נוהגים לעשות, הכתבים מרדדים את הסיפור ל"מלחמה בין הטובים והרעים", תוך התעלמות מן העובדה שכל העלאה נוספת של תקרת החוב מקרבת את כלכלת אמריקה אל פי תהום. הגדילו לעשות אותם אלו אשר הודיעו ש"השבתת הממשל עולה למשק האמריקאי שלוש מאות מיליון דולר ביום!". ובכן, נחשו מה? היות וממשל אובמה מבזבז כעשרה מיליארד דולר ביום בממוצע, הרי שההשבתה הזאת בעצם חוסכת למשק האמריקאי תשע מיליארד ושבע מאות מיליון…

זירת קרב – הקפיטול

תארו לעצמכם שנשיא רפובליקני היה יושב כעת בבית הלבן. התקשורת ללא ספק הייתה צולבת אותו על חובות העתק שהוא צובר, ועל חוסר האחריות התקציבית שלו (אנחנו זוכרים היטב איזו מהומה עוררה התקשורת בעת שהתגלה שממשלת נתניהו נכנסה לגירעון, לא?). את בית הנבחרים המתנגד בשארית כוחותיו למגמה הזאת היתה התקשורת מכתירה בתואר "גיבור", ומהללת את האומץ של אנשיו. אנחנו רואים אם כן עד כמה התקשורת בימינו נגועה בהטייה פוליטית, ועד כמה הנרטיב שהיא מנסה למכור לנו הוא שקרי. על מנת להבין את המציאות, אנו הקוראים נאלץ ללמוד להבדיל בין העובדות הקרות ובין האגדות אשר העיתונאים טווים סביבן.