זרעים של משבר

המשבר הכלכלי העולמי

המשבר הכלכלי העולמי

המשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-2008 משפיע עד היום על חיי כולנו. כמו אבן שהושלכה לתוך אגם, השפעותיו מוסיפות להתפשט במעגלים. מה שהחל כהתפוצצות של בועת נדל"ן בארה"ב הוביל לקריסה של בנקי השקעות מרכזיים בוול-סטריט ולמפולת בבורסה. בעקבות זאת נכנס השוק האמריקאי למיתון ממושך, ומדינות רבות נוספות אשר כלכלתן מסתמכת על ייצוא לארה"ב נפגעו גם כן. המשבר הוביל להתערבות חסרת תקדים של ממשלות העולם בכלכלה, ולנקיטת צעדים מוניטריים חסרי תקדים, אשר את תוצאותיהם הסופיות טרם איננו יודעים. המשבר גם הצית תנועות מחאה כגון Occupy wall street, ובאופן  עקיף כנראה גם את המחאה החברתית של קיץ 2011 בישראל. עשרות ספרים נכתבו אודותיו, אינספור מאמרים וראיונות פורסמו, ובכל זאת נדמה שלאדם הממוצע ברחוב אין מושג מה גרם לו, או כיצד ניתן למנוע אותו מלהתרחש בשנית.

המיתוס שהעתונות הכלכלית מפיצה הוא שהמשבר נגרם בגלל "החמדנות של הבנקאים בוול-סטריט". זהו כמובן קישקוש, משום שהבנקאים בוול-סטריט תמיד היו חמדנים ותמיד ישארו חמדנים, ולפיכך אין סיבה מדוע חמדנותם צריכה הייתה להוביל למשבר דווקא בעיתוי הזה. מיתוס אחר שאותו מקדמים בדבקות הוא שהבעיה הייתה בהיעדר רגולציה על הבנקים. גם זאת איוולת, משום שענף הבנקאות הוא הענף המפוקח ביותר שישנו בעולם. הדוגמה הכי טריויאלית לכך היא שכל אחד יכול לפתוח בית תוכנה, או מפעל לייצור מזון, אולם על מנת לפתוח בנק ישנו צורך באישור ממשלתי מיוחד. אינני מעוניין לפטור את הבנקים מאחריות על חלקם במשבר אולם התשובה היא לא, חמדנות והיעדר רגולציה אינם מספיקים על מנת להסביר את המשבר הכלכלי של 2008. כדי להביא למשבר כה עמוק חייב היה להימצא גורם נוסף בתמונה.

ריבית הפד 1990-2013

ריבית הפד 1990-2013

על מנת למצוא אותו עלינו להרחיק מעט אחורה, אל ראשית שנות התשעים. באותם הימים מי שעמד בראשות הפד היה היו"ר האגדי אלן גרינספן. כפי שניתן לראות מן הגרף המצורף, גרינספן אימץ מדיניות של הפחתת ריבית חדה בכל פעם שנראה היה שהשוק האמריקאי נקלע למצוקה. הפעם הראשונה בה נקט במדיניות זו הייתה בעת המשבר של 1990. בעקבות הפלישה של סדאם חוסיין לכוויית ומלחמת המפרץ הראשונה זינק מחיר הנפט בעולם מ-21 דולר לחבית ועד ל-46 דולר לחבית (איך אנחנו מתגעגעים למחירים הללו, אהה?). הדבר גרר את ארה"ב למיתון קצר שנמשך שלושה רבעונים, והסתיים לאחר שמחיר הנפט חזר לקדמותו. למרות זאת, גרינספן הוריד את ריבית הפד מ-8 אחוז עד ל-3 אחוז, והותיר אותה בשפל במשך שנים לאחר שהמיתון כבר למעשה הסתיים.

חייבים להבין שלהחלטות הריבית של הבנק המרכזי בארה"ב יש כוח עצום. הריבית במשק דומה במקצת לידית של סכר. כאשר הריבית גבוהה הסכר כמעט סגור, ומשחרר למשק רק כמות מדודה של כסף. כאשר הריבית נמוכה הדבר דומה לסכר פתוח לרווחה, המציף את הכלכלה בכסף חדש. במשטר קפיטליסטי אמיתי אסור שלאף אדם יחיד תהיה שליטה שכזו על הריבית במשק. היא אמורה להיקבע על ידי השוק החופשי, כנקודת האיזון בין הרצון של הלווים ללוות ושל המלווים – להלוות. כאשר פורצת מלחמה זהו אך טבעי שהריבית תטפס, ותשקף את רמת הסיכון הגבוהה הכרוכה במתן הלוואות. כאשר יו"ר הפד מתערב וקובע באופן שרירותי רמת ריבית שאיננה תואמת את תנאי השוק, הוא מייצר עיוות שיש לו השלכות קשות בטווח הארוך.

בורסת הנאסד"ק

בורסת הנאסד"ק

במהלך שנות התשעים חזר המשק האמריקאי לצמוח בקצב משביע רצון של שלושה עד ארבעה אחוז לשנה במונחים ריאליים, אולם זרעי המשבר הבא כבר נטמנו באדמה. ההיצע הגדול של כסף זול שגרינספן הזרים לשוק בראשית העשור חיפש יעדים להשקעה ומצא אותם בדמות אינספור חברות היי-טק חדשות שצצו באותם ימים, מנסות להפיק כסף מהמצאת האינטרנט. ההתלהבות בשוק הייתה עצומה. בשיא בועת הדוט-קום כל מתבגר מחוצ'קן שהשיק אתר אינטרנט מסוגל היה להנפיק אותו בבורסת הנאסד"ק תמורת מיליונים. למרבית החברות הללו לא היה תזרים מזומנים מסודר, או אפילו מודל עסקי אמין שיאפשר להחזיר את ההשקעה העצומה בהן. הדבר היחיד שהניע אותן היה הכסף הזול שהסתובב בשוק, ומחירי המניות המטפסים שהציתו את דמיונם של המשקיעים.

זהו טבעו של כסף זול. כמו זריקה של סטרואידים, יש לו פוטנציאל לעורר צמיחה מהירה בטווח הקצר, אולם זאת איננה צמיחה ברת קיימא. היות והיא איננה מתבססת על צרכים אמיתיים של הצרכנים, והיא איננה ממומנת מן החסכונות הסולידיים של משקי הבית, סופה להסתיים כאשר מעיין הכסף נסגר. בשנת 2000, לאחר שריבית הפד הועלתה ל-6.5 אחוזים (עדיין נמוכה מכפי שהייתה טרם המשבר של 1990), בועת הדוט-קום התפוצצה, סוחפת את ארה"ב למיתון נוסף. מה עשה גרינספן בתגובה? במקום להפיק את הלקח מן הבועה שיצר במו ידיו, ושזה עתה התפוצצה, הוא החליט לחזור על מעשיו, רק הפעם ביתר שאת! מן הגרף אנחנו רואים כיצד במהלך 2001-2002 ריבית הפד ירדה מ-6 ל-2 אחוז, כלומר לריבית נמוכה אף יותר מכפי שהיתה בשפל של שנות התשעים. פעם נוספת הריבית הנמוכה נותרה על כנה זמן ארוך אחרי שהכלכלה כבר יצאה ממיתון, ובמהלך 2003-2004 היא אף הופחתה לשפל של אחוז אחד.

נדל"ן

חלום אמריקאי, או סיוט אמריקאי?
נדל"ן

מבול חדש של אשראי זול שטף את השווקים. המשקיעים אשר ניכוו זמן קצר קודם לכן מהתפוצצות הבועה במניות חיפשו אחר אפיק השקעה סולידי יותר, ומצאו את הנדל"ן. לכאורה, מה יכול להיות בטוח יותר מאשר השקעה בנדל"ן? הבית משמש כבטחון להלוואה, ואם הלווה אינו יכול לעמוד בתשלומים, תמיד ניתן לעקל את הנכס ולמכור אותו בשוק החופשי, הלא כן? אבל זה נכון רק בתנאי שהבית מלכתחילה נרכש במחיר הגיוני, ושערך המשכנתה לא עולה על שוויו האמיתי. בפועל, האשראי הזול גרם לציבור לאבד את הראש. אנשים רבים קנו בתים שלא הייתה להם אפשרות אמיתית לשלם עבורם, או רק כדי לבצע עליהם "סיבוב" ולמכור אותם בהמשך הדרך ברווח. אחרים לקחו משכנתאות שניות על בתיהם והשתמשו בכסף כדי לממן לעצמם אורח חיים ראוותני.

בשלב זה העניינים מסתבכים. בשוק הנדל"ן האמריקאי קיימים שני מוסדות ממשלתיים למחצה שתפקידם לרכוש משכנתאות מן הבנקים, "לארוז" אותן יחדיו ולמכור אותן הלאה בתור ניירות ערך מגובי משכנתאות (MBS). זה מאפשר לבנקים לתת יותר משכנתאות, משום שהדבר מסיר מעליהם את הסיכון, ומעביר אותו הלאה למשקיעים. המוסדות הללו ידועים בשם Fannie Mae ו- Freddie Mac. לכאורה אין בכך שום פגם, משום שהמשקיעים שרוכשים את ניירות הערך הללו נוטלים עליהם את הסיכון מרצונם החופשי. אולם בהיותם מוסדות ממשלתיים, פאני ופרדי היו תחת לחץ פוליטי לאפשר ליותר ויותר אנשים מן המעמד הנמוך לרכוש בתים, וזאת באמצעות שחיקה מתמדת של הדרישות המינימליות לקבלת משכנתה (מה שמכונה Sub-Prime). בנוסף לכל הצרות, פאני ופרדי גם העניקו למשקיעים שרכשו מהם את ניירות הערך ערובה ממשלתית לכספם. המשמעות הייתה שממשלת ארה"ב נטלה על עצמה אחריות הולכת וגוברת למתרחש בשוק הנדל"ן, והסיכון האמיתי הוטל על כתפיו של ציבור משלמי המסים.

כאן נכנסו לתמונה גם בנקי ההשקעות הפרטיים, אשר רצו להתחרות בפאני ופרדי על נתח בעוגת הרווחים מניירות הערך מגובי המשכנתאות. אין לי שום כוונה להציג את הבנקים הללו, כגון בר-סטרנס או ליהמן-בראדרס, בתור צדיקים. הם שיווקו את אגרות החוב שלהם ללקוחותיהם תוך מצג שווא שהם בטוחים הרבה יותר מכפי שהיו באמת. הם נעזרו בסוכנויות דירוג האשראי כדי להעניק לניירות ערך אלו דירוג מושלם של AAA, וזאת בשעה שהסוכנויות עצמן קיבלו מהם תשלום ונמצאו במצב של ניגוד עניינים. בשעה שמימדי המשבר כבר החלו להתברר, הוסיפו בנקי ההשקעות לשווק את המכשירים הללו כאילו דבר לא קרה. בנוסף, התחרות מול בנקי ההשקעות עודדה את פאני ופרדי לקחת על עצמם משכנתאות מסוכנות יותר ויותר. אולם אל תניחו לכל הזוהמה הזאת להסיח את דעתכם מן העיקר. הגורם המרכזי למשבר הסאב-פריים היה הריבית הנמוכה מדי במשק האמריקאי, ומבול הכסף הזול אשר זרם כל העת מכיוון הפד.

במהלך 2005 החל הפד להעלות בהדרגה את הריבית חזרה, אולם היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. בראשית 2006, בעיתוי מבריק, פרש אלן גריספן מתפקידו כיו"ר הפד, וזאת בטרם השלכות המדיניות הקלוקלת שלו נגלו על פני השטח. העולם זוכר אותו כיום בתור היו"ר המיתולוגי, ואינו מקשר בין מעשיו ובין התוצאות הקשות מהן אנחנו סובלים כיום. בינתיים כדור השלג כבר החל להתגלגל. ההחזרים החודשיים של המשכנתאות הלכו ותפחו יחד עם עליית הריבית, וכמות הולכת וגוברת של לווים התקשו לעמוד בהם. מחירי הנדל"ן החלו לצלול, בשעה שאנשים רבים ניסו להיפטר מן הבתים בטרם שהבנק יעקל אותם. במהלך 2007 המשבר התפשט אל המערכת הבנקאית, אשר כאמור סחרה באגרות חוב מגובות במשכנתאות. הנחת היסוד שעמדה בבסיס התמחור של אגרות החוב הללו היתה שבכל רגע נתון חלק קטן מן הלווים יכול לקרוס, אולם ההסתברות שכולם יקרסו בו זמנית נמוכה ביותר. בדיעבד, זה בדיוק מה שקרה. בספטמבר 2008 בנק ההשקעות "ליהמן בראדרס" פשט את הרגל, מה שהביא את המשבר בשוק הנדל"ן למודעות הציבור, מוטט את הבורסה בניו-יורק, ומשם התפשט ליתר העולם.

אבל הסיפור לא מסתיים כאן. ממשיכו של אלן גרינספן, בן שלום ברננקי, גם הוא לא הפנים את הלקח. מייד עם פרוץ המשבר, הוא חזר פעם נוספת על הטעות של קודמו בתפקיד והוריד את הריבית בארה"ב, הפעם לא לשני אחוזים, לא לאחוז אחד, אלא לאפס! אם ריבית של שלושה אחוזים הובילה לבועת הדוט-קום, וריבית של אחוז אחד הובילה לבועת הסאב-פריים, שוו בנפשכם לאיזה משבר תביא ריבית של אפס אחוזים! מהתבוננות בהיסטוריה, אין ספק בידי שהזרעים למשבר הבא כבר נזרעו, ורק ממתינים לנבוט.

במאמר הבא נדון בהרחבה בצעדים הקיצוניים אשר ננקטו ברחבי העולם בעקבות המשבר העולמי, ובהשלכות הקשות שעלולות לבוא בעקבותיהם.

מודעות פרסומת

6 תגובות ל-“זרעים של משבר

  1. bix weir טוען שגריספן עשה הכול במודע בכדי להרוס את המערכת מגובת החוב הזו בכדי לחזור בסופו של דבר לסטנדרט הזהב תאוריית road to roota
    אני לא יודע אם הוא אכן צודק אבל יש לו כמה טענות מעניינות בהחלט!

    • עידן שלום –
      התיאוריה הזאת נשמעת לי מעט מקיאווליסטית מדי מכדי להיות אמיתית.
      אני יודע שגרינספן היה בעברו מידידיה של אין ראנד, ותמך בסטנדרט הזהב. אך אני מעריך שבעת היותו נגיד הפד היה לו קל יותר לשחות עם הזרם ולעשות את המצופה ממנו – להפחית את הריבית בכל פעם שמשבר כלשהו נראה באופק.
      ניסיוני לימד אותי שטפשות וחולשה אנושית מעצבות את ההיסטוריה הרבה יותר מאשר תוכניות-על מחוכמות.

  2. מסכים לכן סייגתי את דברי עובדות הן כלי יותר יעיל לקבלת החלטות והסקת מסקנות. עם זאת אני לא חושב שנמצאים שם אנשים טיפשים
    אלא אנשים שמקובעים על תפיסה כלכלית מסויימת שפותרת להם בעיות בטווח הקצר, אבל מסרבים להפנים שהיא יוצרת לנו בעיות הרבה
    יותר גדולות בטווח הארוך.
    נשאר לנו רק לשבת ולצפות בתוצרים של ניסוי כלכלי עולמי בן 40 שנה…(הניתוק הסופי מסטנדרט הזהב).

    רק רציתי להוסיף ולומר שאפו על כל הזמן שהקדשת לכתיבת המאמרים קראתי את כולם בשקיקה ואני שמח שמצאתי מקור בעברית בכדי להשכיל את הסובבים אותי שלא יכולים להיחשף לתכנים באנגלית

  3. פינגבק: איזה אידיוט אני | מבוא לקלקלה·

  4. פינגבק: איזה טמבל אני | מבוא לקלקלה·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s