האופן שבו התקשורת האמריקנית מסקרת את משבר תקרת החוב בארה"ב מייצר אצלי תחושה קשה, כאילו פסענו מבעד למראה אל תוך עולם הפוך, שבו טוב זה רע ושחור זה לבן. הביטו בקטע הווידאו הקצר הזה שבו כריס הייז מ-MSNBC מבאר לצופיו את הסוגיה. לטענתו מדובר בנושא "מורכב ואבסטרקטי", אשר "מזמן הזדמנות לרפובליקנים להטעות את הציבור". הייז הוא פרשן פוליטי בעל תוכנית שנקראת All In, וכמו רבים כל כך מן הכוכבים העולים של עולם העיתונות האמריקאי הוא אינו מסתיר את נטייתו הפוליטית שמאלה. הייז טוען כאן שתקרת החוב הלאומי אינה דומה לתקרת האשראי הפרטית של כל אזרח מן השורה, משום שממשלת ארה"ב היא המנפיקה הבלעדית של דולרים, ולפיכך יש באפשרותה תמיד להדפיס עוד דולרים ולשלם באמצעותם את חובותיה, לו רק הרפובליקנים המרושעים הללו יאפשרו לה (הוא לא באמת אומר "מרושעים", אבל אפשר לשמוע בקולו שהוא מתכוון לכך).
בהמשך התוכנית (שאינני יכול להביא כאן, אולם זמינה לצפייה בכתובת זו) מתקיים דיון של הייז עם אורחיו המכובדים, ג'ו וויזנטל מביזנס אינסיידר, סטפני קלטון מאוניברסיטת מיזורי קנזס סיטי וסקוט לילי מהמכון האמריקאי הפרוגרסיבי, שכולם שותפים לעמדותיו הפוליטיות של הייז. כאשר הם נשאלים לגבי תקרת החוב, כולם מסכימים שאין שום בעיה בהעלתה פעם אחר פעם. הם מסבירים שאגרות חוב של ממשלת ארה"ב נחשבות לנכס הבטוח ביותר עלי אדמות, כי חוסכים בכל העולם מסתמכים עליהן ונסים אליהן בעיתות משבר, וכי תיאורטית אין לארה"ב שום יכולת אי פעם לפשוט את הרגל, משום שהיא תמיד יכולה להדפיס עוד כמה אגרות כאלו. הבעיה היחידה לדבריהם היא הרפובליקנים המעצבנים הללו, אשר מפריעים לנשיא האהוב אובמה להמשיך במלאכת הקודש של ההדפסה.
כל העובדות הללו נכונות לכשעצמן, אולם הדוברים משמיטים פרט מכריע אשר משנה את התמונה מקצה לקצה. הסיבה היחידה בגללה אגרות החוב של ארה"ב נחשבות לנכס בטוח היא בגלל שהמלווים מאמינים שממשלת ארה"ב מתכוונת להחזיר את הכסף ביום מן הימים. אם המלווים יאבדו את האמון בכוונתה של ארה"ב להחזיר את חובותיה, כל הפרדיגמות שהמומחים משמיעים יתהפכו בן לילה ואגרות החוב שלה יאבדו כל ערך. על פי הגדרה, כל דבר שיש לו ערך חייב להיות קיים בכמות מוגבלת בלבד. אם ממשלת ארה"ב תנפיק אגרות חוב ללא הגבלה, השוק יוצף ואיש לא ירצה אותן יותר.
הגורם היחיד אשר מונע כרגע מממשלת ארה"ב להדפיס כמות אינסופית של אגרות חוב הוא תקרת החוב של הקונגרס. זהו המחסום האחרון אשר מפריד בין כלכלת ארה"ב ובין מצב של היפר-אינפלציה. בכל זאת כל מה שאנו שומעים מן התקשורת האמריקנית זה רק השמצות כלפי המפלגה הרפובליקנית, אשר משתמשת בשארית כוחה הפוליטי על מנת לעצור את העלאת תקרת החוב פעם נוספת. בניגוד למה שאומרים לנו, ממשלת ארה"ב דווקא אינה שונה בהרבה מאזרח ממוצע שהגיע לתקרת האשראי שלו. למדינות יש יותר כוח ויכולת תמרון מאשר תאגידים או אנשים פרטיים, אולם בסופו של דבר גם הן לא יכולות לקרוא תיגר על חוקי הכלכלה. כאשר הן נכנסות לגרעון ממושך, הן שוחקות את אמון הציבור ומעמידות את עצמן בסכנה של פשיטת רגל. כל פרשן שטוען אחרת מטעה את הציבור, ודוחף את ארצו אל פי תהום.
על מנת לסבר את האוזן, נזכיר כי החוב הלאומי של ממשלת ארה"ב תפח מאז תחילת ממשל אובמה בקרוב ל-60% אחוז, מ- 10.6 טריליון ביום השבעתו ועד ל-16.7 כיום. הפדרל ריזרב קונה אגרות חוב של ממשלת ארה"ב בקצב של 85 טריליון דולר לחודש, וצפוי עד השנה הבאה להחזיק ב-45% מכלל האגרות אשר נמצאות במחזור. המשמעות היא שללא ההתערבות המלאכותית של הפד מחירן היה צונח, והריבית האפקטיבית עליהן הייתה מרקיעה שחקים. ברמות הריבית החדשות ממשלת ארה"ב לא הייתה מסוגלת להרשות לעצמה לשלם את הריבית על החוב, ובוודאי שלא להחזיר את הקרן. לבקש להגדיל את החוב במצב כזה גובל בטירוף הדעת.
נשאלת השאלה מדוע פרשנים כמו כריס הייז ממשיכים להשמיע את התעמולה השקרית שלהם. האם הם באמת כה טפשים עד כי הם אינם מבינים את ההשלכות, או שמה הם פועלים במודע מתוך רצון למוטט את הכלכלה? התשובה על כך מורכבת. אני אינני חובב של תיאוריות קונספירציה, ואני בוחר להאמין שהם אינם פועלים מתוך רשעות. אני סבור שהאידיאולוגיה הפוליטית שלהם מערפלת את יכולתם להבין את המציאות. על פי ראיית העולם של השמאל בעלי ההון הם מרושעים וראויים לעונש, והעניים הם טובי לב וראויים לפרס (ללא שום קשר לשאלה כיצד העשירים התעשרו, או כיצד העניים ירדו מנכסיהם). ממשל אובמה מוציא הון עתק על מתן מגוון של הטבות סוציאליות למעמד הנמוך. לפי השקפת השמאל זוהי מטרה נעלה, ולפיכך היא מצדיקה כל אמצעי, כולל דרדור הכלכלה כולה לתהום. הם סבורים שהיחידים שיכולים להפסיד מכך הם העשירים, ולכן זה בסדר. הם כמובן טועים, משום שההיסטוריה מוכיחה שמי שסובלים במיוחד בזמן משבר כלכלי הם בני המעמד הנמוך. לעשירים יש די ידע כלכלי ומשאבים על מנת לדאוג לעצמם בעת צרה, ומי שתמיד נופל בין הכסאות הם העניים. אולם כריס הייז וידידיו לא יניחו לעובדות לבלבל אותם. הם נמצאים במסע צלב היסטורי, וכל היתר יכול להישרף.
בארה"ב קיימת לכאורה עיתונות חופשית, אשר מתגאה בעצמאותה. אולם מעשית, הרוב המוחץ של הכתבים ברשתות כגון CNN ו-MSNBC הם בעלי דעה פוליטית אחידה. במקום לייצג מגוון של דעות, התקשורת מתפקדת כתיבת תהודה המגבירה ומעצימה רק קול אחד. אם מישהו מן המחנה האחר מצליח להסתנן לשידור, הרי שהמנחה דואג תמיד להגחיך אותו ולהציג אותו בתור תמהוני. על מנת לשמוע פרשנים כלכליים מן האסכולה השמרנית יש הכרח לגשת לאמצעי המדיה האלטרנטיבית כגון הבלוגספירה ו- Youtube. אלו הם אמצעים טובים על מנת לתקשר עם הציבור הרחב, אולם המידע המופיע בהם אינו עושה את דרכו אל מקבלי ההחלטות. באופן זה אין איש שיקרא תיגר על החלטות הבית הלבן והפדרל ריזרב. החובות הממשלתיים ממשיכים לתפוח, והקריסה הבאה נראית בלתי נמנעת.
יש משהו שלא כל כך הבנתי, אם הבנק המרכזי מחזיק בשיעור ניכר מהאגרות חוב, אז אולי צריכים להסתכל רק על החוב נטו, ולהתעלם מהחוב לבנק המרכזי מכיוון שמדובר בהדפסה כסף ולא ממש חוב אמיתי
איציק שלום –
ההתייחסות לאגרות החוב שנרכשו על ידי הבנק המרכזי כחלק מן החוב הלאומי הכרחית על מנת לשמר את התדמית של המדינה כיציבה כלכלית. לו חלק זה של החוב היה נמחק מן הספרים היה בכך משום הודאה באשמה שארה"ב מדפיסה כסף יש מאין על מנת לממן את הוצאותיה, וכתוצאה מכך ערך המטבע היה מתמוטט.
אולם ברור לכל מי שעיניים בראשו שלא ניתן יהיה לפרוע את החובות הללו, או אפילו לגלגלם הלאה במשך זמן רב, משום שהצמיחה כה חלשה ובשלב מסויים תשלומי הריבית יחלו להעיק על התקציב הפדרלי. כאשר די אנשים יבינו את המציאות העגומה הזאת העמדת הפנים תסתיים, הביקוש לאג"ח של ממשלת ארה"ב יעלם (או אף יהפוך לשלילי, בשעה שהמשקיעים ינסו להיפטר מאגרות החוב שבידיהם), והפד יהפוך לקונה היחיד. או אז רגע האמת יגיע.
העניין שכולם אבל כולם יודעים שממשלת ארצות הברית מדפיסה כסף יש מאין, אבל החוב לבנק המרכזי זה יד ימין חייבת ליד שמאל, זה בסה"כ תרגיל להגדלת כמות הכסף, עכשיו להערכתי שיעור האג"ח המוחזק בידי הבנק המרכזי הוא 50%, אז למעשה החוב האמיתי לנושים אחרים הוא 10 טריליון דולר בלבד שגם הוא סכום עצום, אבל לא 20 טריליון שזה חוב לא בר קיימא, ולא ברור לי כל כך מה המשמעות של תשלום ריבית לבנק המרכזי, מה נעשה עם הכסף בגין הריבית , האם הוא נשמר בבנק המרכזי, או חוזר לממשלה
איציק שלום –
ראשית יש לציין שהפד מחזיק כרגע באג"ח של ממשלת ארה"ב בשווי של 2.5 טריליון דולר בלבד, ולא 10 טריליון כפי שהערכת. כך שהחוב של ממשלת ארה"ב לציבור המשקיעים בארה"ב ומחוצה לה הוא כ-17 טריליון.
לפי מיטב ידיעתי, כרגע הפד משתמש בתשלומי הריבית שהוא מקבל מממשלת ארה"ב על מנת לרכוש אג"ח נוספים, ובאופן זה מחזיר את הכסף לממשלת ארה"ב, וזאת מבלי להדפיס כסף חדש נוסף. אולם מדובר בסכום זניח למדי (כ-50 מיליארד דולר בשנה "בלבד").
כאשר הפד החל בתכנית ההקלה הכמותית בשנת 2008, הוא טען שהוא מתכוון להחזיק באג"ח עד לרגע הפרעון, ולהשתמש בכסף שיקבל תמורתן על מנת להקטין את המאזן שלו. מעשית המשמעות היא של "ספיגת" כסף מן הכלכלה (דפלציה). אך ברור לכל בר דעת שזה בלתי אפשרי, משום שזה יאלץ את הממשל הפדרלי להפריש חלק ניכר מתקציבו לתשלום חובות (וכאן מדובר על הקרן, ולא רק תשלומי הריבית!), וזאת כאשר הוצאותיו רק תופחות משנה לשנה, והוא לא הצליח לייצר עודף תקציבי מזה שנים רבות.
אולם לדעתי זוהי בעיה משנית בחשיבותה. הבעיה המרכזית היא תשלומי הריבית על החוב שהממשל חייב לציבור הרחב (ובכללן ממשלות רבות בכל רחבי העולם). כפי שהסברתי פעמים רבות, היות ומרבית החוב הזה נמצא באג"ח קצר מועד והיות והממשל נדרש כל העת למחזר את החוב הזה על ידי הנפקת אג"ח חדשות, אם שיעורי הריבית במשק יטפסו בשלב מסויים הדבר עלול להביא את הממשל לידי חדלות פרעון.
לאורן תודה
עשית לי סדר בנתונים, מעניין כמה זמן העגלה המקרטעת שנקראת הדולר תצליח לסחוב ומה יחליף אותה, יש קללה סינית עתיקה, שאומרת הלוואי שתחיה בתקופה מעניינת, מנסה להערך באמצעות מעבר לכסף וזהב, אבל שמגיע צונמאי, לא בטוח שגלגל הצלה יעזור