האופן שבו התקשורת האמריקנית מסקרת את משבר תקרת החוב בארה"ב מייצר אצלי תחושה קשה, כאילו פסענו מבעד למראה אל תוך עולם הפוך, שבו טוב זה רע ושחור זה לבן. הביטו בקטע הווידאו הקצר הזה שבו כריס הייז מ-MSNBC מבאר לצופיו את הסוגיה. לטענתו מדובר בנושא "מורכב ואבסטרקטי", אשר "מזמן הזדמנות לרפובליקנים להטעות את הציבור". הייז הוא פרשן פוליטי בעל תוכנית שנקראת All In, וכמו רבים כל כך מן הכוכבים העולים של עולם העיתונות האמריקאי הוא אינו מסתיר את נטייתו הפוליטית שמאלה. הייז טוען כאן שתקרת החוב הלאומי אינה דומה לתקרת האשראי הפרטית של כל אזרח מן השורה, משום שממשלת ארה"ב היא המנפיקה הבלעדית של דולרים, ולפיכך יש באפשרותה תמיד להדפיס עוד דולרים ולשלם באמצעותם את חובותיה, לו רק הרפובליקנים המרושעים הללו יאפשרו לה (הוא לא באמת אומר "מרושעים", אבל אפשר לשמוע בקולו שהוא מתכוון לכך).

בהמשך התוכנית (שאינני יכול להביא כאן, אולם זמינה לצפייה בכתובת זו) מתקיים דיון של הייז עם אורחיו המכובדים, ג'ו וויזנטל מביזנס אינסיידר, סטפני קלטון מאוניברסיטת מיזורי קנזס סיטי וסקוט לילי מהמכון האמריקאי הפרוגרסיבי, שכולם שותפים לעמדותיו הפוליטיות של הייז. כאשר הם נשאלים לגבי תקרת החוב, כולם מסכימים שאין שום בעיה בהעלתה פעם אחר פעם. הם מסבירים שאגרות חוב של ממשלת ארה"ב נחשבות לנכס הבטוח ביותר עלי אדמות, כי חוסכים בכל העולם מסתמכים עליהן ונסים אליהן בעיתות משבר, וכי תיאורטית אין לארה"ב שום יכולת אי פעם לפשוט את הרגל, משום שהיא תמיד יכולה להדפיס עוד כמה אגרות כאלו. הבעיה היחידה לדבריהם היא הרפובליקנים המעצבנים הללו, אשר מפריעים לנשיא האהוב אובמה להמשיך במלאכת הקודש של ההדפסה.

כל העובדות הללו נכונות לכשעצמן, אולם הדוברים משמיטים פרט מכריע אשר משנה את התמונה מקצה לקצה. הסיבה היחידה בגללה אגרות החוב של ארה"ב נחשבות לנכס בטוח היא בגלל שהמלווים מאמינים שממשלת ארה"ב מתכוונת להחזיר את הכסף ביום מן הימים. אם המלווים יאבדו את האמון בכוונתה של ארה"ב להחזיר את חובותיה, כל הפרדיגמות שהמומחים משמיעים יתהפכו בן לילה ואגרות החוב שלה יאבדו כל ערך. על פי הגדרה, כל דבר שיש לו ערך חייב להיות קיים בכמות מוגבלת בלבד. אם ממשלת ארה"ב תנפיק אגרות חוב ללא הגבלה, השוק יוצף ואיש לא ירצה אותן יותר.

הגורם היחיד אשר מונע כרגע מממשלת ארה"ב להדפיס כמות אינסופית של אגרות חוב הוא תקרת החוב של הקונגרס. זהו המחסום האחרון אשר מפריד בין כלכלת ארה"ב ובין מצב של היפר-אינפלציה. בכל זאת כל מה שאנו שומעים מן התקשורת האמריקנית זה רק השמצות כלפי המפלגה הרפובליקנית, אשר משתמשת בשארית כוחה הפוליטי על מנת לעצור את העלאת תקרת החוב פעם נוספת. בניגוד למה שאומרים לנו, ממשלת ארה"ב דווקא אינה שונה בהרבה מאזרח ממוצע שהגיע לתקרת האשראי שלו. למדינות יש יותר כוח ויכולת תמרון מאשר תאגידים או אנשים פרטיים, אולם בסופו של דבר גם הן לא יכולות לקרוא תיגר על חוקי הכלכלה. כאשר הן נכנסות לגרעון ממושך, הן שוחקות את אמון הציבור ומעמידות את עצמן בסכנה של פשיטת רגל. כל פרשן שטוען אחרת מטעה את הציבור, ודוחף את ארצו אל פי תהום.

כריס הייז

על מנת לסבר את האוזן, נזכיר כי החוב הלאומי של ממשלת ארה"ב תפח מאז תחילת ממשל אובמה בקרוב ל-60% אחוז, מ- 10.6 טריליון ביום השבעתו ועד ל-16.7 כיום. הפדרל ריזרב קונה אגרות חוב של ממשלת ארה"ב בקצב של 85 טריליון דולר לחודש, וצפוי עד השנה הבאה להחזיק ב-45% מכלל האגרות אשר נמצאות במחזור. המשמעות היא שללא ההתערבות המלאכותית של הפד מחירן היה צונח, והריבית האפקטיבית עליהן הייתה מרקיעה שחקים. ברמות הריבית החדשות ממשלת ארה"ב לא הייתה מסוגלת להרשות לעצמה לשלם את הריבית על החוב, ובוודאי שלא להחזיר את הקרן. לבקש להגדיל את החוב במצב כזה גובל בטירוף הדעת.

נשאלת השאלה מדוע פרשנים כמו כריס הייז ממשיכים להשמיע את התעמולה השקרית שלהם. האם הם באמת כה טפשים עד כי הם אינם מבינים את ההשלכות, או שמה הם פועלים במודע מתוך רצון למוטט את הכלכלה? התשובה על כך מורכבת. אני אינני חובב של תיאוריות קונספירציה, ואני בוחר להאמין שהם אינם פועלים מתוך רשעות. אני סבור שהאידיאולוגיה הפוליטית שלהם מערפלת את יכולתם להבין את המציאות. על פי ראיית העולם של השמאל בעלי ההון הם מרושעים וראויים לעונש, והעניים הם טובי לב וראויים לפרס (ללא שום קשר לשאלה כיצד העשירים התעשרו, או כיצד העניים ירדו מנכסיהם). ממשל אובמה מוציא הון עתק על מתן מגוון של הטבות סוציאליות למעמד הנמוך. לפי השקפת השמאל זוהי מטרה נעלה, ולפיכך היא מצדיקה כל אמצעי, כולל דרדור הכלכלה כולה לתהום. הם סבורים שהיחידים שיכולים להפסיד מכך הם העשירים, ולכן זה בסדר. הם כמובן טועים, משום שההיסטוריה מוכיחה שמי שסובלים במיוחד בזמן משבר כלכלי הם בני המעמד הנמוך. לעשירים יש די ידע כלכלי ומשאבים על מנת לדאוג לעצמם בעת צרה, ומי שתמיד נופל בין הכסאות הם העניים. אולם כריס הייז וידידיו לא יניחו לעובדות לבלבל אותם. הם נמצאים במסע צלב היסטורי, וכל היתר יכול להישרף.

בארה"ב קיימת לכאורה עיתונות חופשית, אשר מתגאה בעצמאותה. אולם מעשית, הרוב המוחץ של הכתבים ברשתות כגון CNN ו-MSNBC הם בעלי דעה פוליטית אחידה. במקום לייצג מגוון של דעות, התקשורת מתפקדת כתיבת תהודה המגבירה ומעצימה רק קול אחד. אם מישהו מן המחנה האחר מצליח להסתנן לשידור, הרי שהמנחה דואג תמיד להגחיך אותו ולהציג אותו בתור תמהוני. על מנת לשמוע פרשנים כלכליים מן האסכולה השמרנית יש הכרח לגשת לאמצעי המדיה האלטרנטיבית כגון הבלוגספירה ו- Youtube. אלו הם אמצעים טובים על מנת לתקשר עם הציבור הרחב, אולם המידע המופיע בהם אינו עושה את דרכו אל מקבלי ההחלטות. באופן זה אין איש שיקרא תיגר על החלטות הבית הלבן והפדרל ריזרב. החובות הממשלתיים ממשיכים לתפוח, והקריסה הבאה נראית בלתי נמנעת.