צניחה חופשית – מניית בז"ן
בכל פעם שאזרחי ישראל קוראים מאמר כמו זה, שמתפרסם הבוקר בעיתון "כלכליסט", בטנם מתהפכת. פעם אחר פעם הם רואים כיצד חברות במשק מציגות ביצועים גרועים, מפטרות עובדים, לעיתים אפילו פושטות את הרגל, ובכל זאת מנהליהן אינם משלמים את המחיר. הם זוכים למשכורות עתק, לבונוסים, לתנאי פרישה מפליגים, ולא משנה מה קורה, תנאיהם תמיד מובטחים. מי שסובלים הם העובדים ובעלי האג"ח של החברות הללו, שבמרבית המקרים אלו הם שכירים שקרנות הפנסיה שלהם מושקעות בחברות הכושלות. תחושת הזעם וחוסר הצדק היא כה עמוקה, עד כי ממש מתחשק לנו לצאת לרחובות, לחולל מהפכה ולנקום באותם "עשירים נצלניים וחזיריים". במשך שנים ארוכות גם עבדכם היה שותף להרגשה הזאת, עד אשר למדתי מעט כלכלה, והבנתי שהסיפור יותר מורכב מכפי שמציגים לנו.
אם הייתי צריך לסכם זאת במשפט אחד, הרי שהייתי בוחר בפתגם הידוע מן המקורות "לא עכברא גנב אלא חורא גנב". מנהלי החברה משולים לעכברים שמצאו חור בקיר האסם. הם מבחינתם ינצלו כל הזדמנות לחלק לעצמם הטבות ולהעשיר את כיסם הפרטי. זוהי התנהגות אנושית טבעית, שלא צריכה להפתיע אותנו. מה שמוזר בסיפור הזה הוא מדוע בעלי החברה מוכנים לסבול התנהלות שכזאת, ואינם עוצרים אותה. הרי כל בעל מניות סביר צריך היה להתקומם ולדרוש את פיטורי ההנהלה הכושלת, או לפחות לצמצם את שכרה ולבטל את הבונוסים עד להודעה חדשה. אז מדוע זה אינו קורה? מדוע צעד מתבקש זה כלל אינו נשקל? הדרך היחידה להסביר זאת היא שהבעלים אינו מעוניין בהצלחתה, או לחלופין שהוא "נרדם בשמירה".
כאשר אנחנו בודקים את מצבן של חברות גדולות במשק, אנחנו מגלים שרבות מהן הנפיקו אגרות חוב בסכומי עתק, וכי מי שמחזיק באגרות החוב הללו הוא למעשה הציבור הרחב, באמצעות קרנות הפנסיה השונות. נוצר כאן מצב אבסורדי – מצד אחד הציבור נושא בהפסדי החברות כאשר הללו אינן מנוהלות היטב, אך מצד שני הוא חסר יכולת להתערב ולפטר את ההנהלה, זאת משום שמי שמנהלים את כספו הם בעלי קרנות הפנסיה, אשר עושים יד אחת עם מנהלי החברות ואינם דורשים מהם דין וחשבון. אם היינו חיים בשוק חופשי אמיתי, אזי הציבור יכול היה בכל רגע למשוך את כספו מקרנות הפנסיה, בעלי הקרנות היו חוששים מפני כך, והיו מפעילים לחץ על החברות להחליף מנהלים כושלים ולקצץ בשכר הבכירים. אולם היות והציבור מחוייב על ידי הממשלה לחסוך לפנסיה ולהפקיד כספים באחת מן הקרנות, הרי שהוא בגדר "קהל שבוי", ואין לו כוח מיקוח אמיתי מול קרנות הפנסיה.
מהי המסקנה? עצם העובדה שממשלת ישראל כופה עלינו לחסוך לפנסיה, גורמת לכך שכמויות גדולות של כסף זורמות לשוק האג"ח הקונצרני. זהו כסף "שבוי", שאינו יכול להפדות בן לילה, ולכן הוא משול לכספו של משקיע ש"נרדם בשמירה". זוהי פרצה עצומה שקוראת לגנב, והגנבים אכן מגיעים וחוגגים. אנחנו רואים כיצד החלטה שרירותית של הממשלה מייצרת בעקיפין שחיתות ובזבוז בקרב הדרג הניהולי הבכיר במדינת ישראל. הפתרון הוא פשוט, והוא אינו דורש יציאה לרחובות או הקמת אוהלים בשדרות רוטשילד. כל שצריך לקרות על מנת להפסיק את חגיגת שכר הבכירים הוא לבטל את חובת ההפרשה של השכירים לפנסיה! קרנות הפנסיה מייד יקבלו תמריץ חזק לנהל את כספי המפקידים באופן זהיר ויעיל יותר, מייד יופעל לחץ על מנהלי החברות בשוק לצמצם את שכר הבכירים, וכל מנהל כושל יבעט החוצה.
התקשורת נמנעת מלהסביר לציבור את הקשר הפשוט שבין שני הדברים. הסיבה לכך היא שהיא מעוניינת לטפח את המיתוס של "העשירים המושחתים", אשר מנצלים את עובדיהם ונהנים ממשכורות עתק. הכתבים הישראליים, אשר מרביתם מחזיקים בתפיסת עולם מרקסיסטית, מייחלים ליום שבו הזעם הציבורי יתפרץ בדמות מהפיכה בסגנון קומוניסטי. בחלומותיהם הרטובים הם רואים טורים של תעשיינים מועלים בזה אחר זה אל הגרדום, ואת המפעלים שלהם מולאמים ועוברים לבעלות העם. מה שהם שוכחים לציין הוא שכל מהפיכה כזאת בעבר הסתיימה בחורבן, ושכל מדינה שהתנסתה בקומוניזם למדה על בשרה שהוא מוביל אך ורק לדיקטטורה, עוני וניוון. אפשר להבין כיצד פערים כלכליים קיצוניים מסוגלים להביא אנשים לזעם ולשנאה כה גדולים, עד שהם ישאפו להשמיד את הסדר הקיים. אולם הניסיון מגלה שהזעם הזה מופנה בדרך כלל לכיוון הלא נכון. במקום לכעוס על העכברים, עלינו להקדיש את זמננו לסתימת החורים.
מבוא לקלקלה 
שלום אורן,
קראתי חלק מהפוסטים וללא ספק הם מעניינים מאוד.
בלי קשר לדיון האם המערכת הפנסיונית יכולה להחזיק מעמד כאשר תוחלת החיים עולה, עלות המחיה בגיל הפנסיה בארץ היא גדולה וגדלה ללא הרף, האם לא ראוי שהמדינה תכריח שהאזרחים ידאגו לעתידם?
לפי פרסומים של דן אריאלי ודברים אחרים שקראתי אנשים לא דואגים לפנסיה כי מדובר בעתיד רחוק מדי לרובם. אם המדינה לא תתערב לרובם לא תהיה פנסיה ואז הנטל יפול על כתפי הביטוח הלאומי או שאתה מציע לבטל גם אותו?
אבל השאלה אם לא הגיוני יותר לאפשר תחרות קשה ע"י מתן אפשרות לניהול פנסיה כמעט ללא עמלות ע"י החוסכים עצמם? יש תוכנית לאפשר זאת בארץ בדומה לארה"ב.
לחליפין להטיל הגבלות דרקוניות על רכישת אג"ח ע"י המוסדיים כי המצב היום גובל בהפקרות.
כלכליסט פרסם לפני מספר שבועות שמתחילת 2013 גויסו כ-24 מיליארד ש"ח באג"ח קונצרניות ע"י המוסדיים מתוכם רק כ-8 מיליארד בעלי בטוחות כלשהן.
להוסיף חטא על פשע חלק ניכר מאותם 8 מיליארד גויסו לפי הערכת הכתב בשווי בטוחות מנופח שלא יעמוד לכסות את החובות במקרה שהחברה לא תשלם.
שלום אורי ותודה על תגובתך.
על פי השקפת העולם של הכלכלה האוסטרית, ועל פי עקרונות השוק החופשי, אין לכפות על אף אדם פעולה כלכלית כלשהי, גם אם נדמה לנו שהכפייה הזאת תיטיב עימו בטווח הארוך, משום שלכל כפייה כזו ישנן תופעות לוואי הרסניות למשק.
בניגוד לתיזה של דן אריאלי, אני סבור שיש לתת אמון באינטליגנציה של הציבור, ולהניח לו להחליט לבד אם לחסוך לפנסיה אם לאו, ואם כן אז כמה. אם המדינה תרגיל את האזרחים שעליהם לדאוג לעצמם (ותפחית בהתאם את המסים שהיא גובה), אזי הם יקחו אחריות על גורלם ויחסכו יותר מכפי שהם חוסכים כיום. המציאות שבה ישנו ביטוח לאומי, וישנה לכאורה רשת ביטחון חברתית, גורמת לציבור להיכנס למנטליות של שאננות ולהסיר מעל עצמם אחריות על גורלם הכלכלי.
כמו כן, אתה בעצמך טוען שמדיניות ההשקעה של קרנות הפנסיה היא חסרת אחריות. לפיכך ישנו סיכוי גבוה שלמרות שהמדינה הכריחה אנשים לחסוך, כלל לא תהיה להם פנסיה, משום שהקרנות יפשטו את הרגל. זהו המצב האפשרי הגרוע ביותר – גם חסכת במשך כל שנות עבודתך, וגם לא תהנה מפנסיה. לדעתי כבר עדיף שאנשים לא יחסכו, ולפחות יהנו מתוספת משמעותית למשכורת בהווה.
היי אורן, הבלוג מנוסח מעולה ומאוד שמחתי לקרוא, במיוחד את הפוסטים על הכלכלה האמריקאית, יישר כוח!
תודה רבה!
אתה מוזמן לחזור ולבקר.
אני מפרסם פוסטים אחת לשבוע או שבועיים בלבד, משום שאני משקיע בכל מאמר מחשבה מרובה. אני מקווה שהאיכות תפצה על הכמות.