הקלקלן הראשי

John Maynard Keynes

ג'ון מיינרד קיינס – "למי אכפת מהעתיד? בטווח הארוך כולנו מתים!".

כאשר מדען הוגה תיאוריה שגוייה, היא בדרך כלל מופרכת עד מהירה. עמיתיו למקצוע עורכים ניסויים, ומעמידים את התיאוריה שלו במבחן המציאות. אם התיאוריה אינה מצליחה לנבא את ההתרחשות בעולם האמיתי, היא נזרקת לפח האשפה, והמדענים פונים לחפש תיאוריה טובה יותר. אולם למרבה הצער, המתודולוגיה הזאת איננה עובדת היטב בעולם הכלכלה. תרצו או לא תרצו, כלכלה איננה מדע מדוייק. היא מושפעת מדפוסי ההתנהגות האנושיים, אשר נוטים לעתים להיות בלתי רציונליים. בנוסף, לא ניתן לערוך בה ניסויים מדעיים, משום שהיא מושפעת מכל כך הרבה משתנים נפרדים, שלא ניתן לבודד את התופעה אותה אנחנו מעוניינים לבחון מכל ה"רעשים" המתחוללים מסביבה. לפיכך זה בהחלט אפשרי שתיאוריה כלכלית תיכנס למיינסטרים, אף על פי שהיא שגוייה מן היסוד. דורות של סטודנטים ילמדו אותה באוניברסיטה, ולאחר מכן יפיצו אותה במקומות העבודה שלהם, בתקשורת, בחוגי השלטון, עד שכולם יקבלו אותה כאמת שאין עליה עוררין. הטעות תחלחל אל תוך המדיניות הכלכלית הבינלאומית, ואף על פי שהתוצאות יהיו קשות, איש לא יבין מה השתבש. תומכיה של התיאוריה יתעקשו ש"המדיניות היתה נכונה, אולם המינון לא היה גדול מספיק", וכך יוסיף העולם לסבול. מליוני אנשים יאבדו את עבודתם, יגיעו עד פת לחם, והאליטה שטופת המח תוסיף לטחון את אותם הרעיונות הישנים, התלושים מן המציאות. זהו בדיוק סיפורו של ג'ון מיינרד קיינס, והכלכלה הקיינסיאנית אשר קרוייה על שמו.

ג'ון מיינרד קיינס (1883 – 1946) היה כלכלן בריטי מוערך. את משנתו הכלכלית הציג בספר "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" אשר יצא לאור ב-1935, ואשר נכתב בהשפעת השפל הגדול שפרץ בשנת 1929. הטענה המרכזית שהובאה בו הייתה כי בעת מיתון כלכלי, הסקטור הפרטי נוטה לצמצמם את הצריכה שלו. הדבר מייצר תגובת שרשרת של פיטורין, פשיטות רגל, צמצום נוסף של הצריכה וחוזר חלילה. כתוצאה מכך הכלכלה כולה מתכווצת, וסבל רב נגרם לאוכלוסיה. קיינס הציע שעל מנת לאזן את המצב הזה, על הממשלה להתערב ולהזרים לשוק ביקושים מלאכותיים לסחורות ולשירותים. הביקושים הללו יבלמו את המיתון, ימריצו את השוק ויחזירו אותו בחזרה למצב נורמלי. לאורך זמן, הביקוש המצרפי אשר מתקבל מחיבור הביקוש הפרטי והציבורי ישאר יציב, ובאופן זה נמנע מן המשק טלטלות מיותרות. לכאורה, זה נשמע כמו רעיון נהדר, ולא פלא שהוא קנה לו במהירה אוהדים מרובים.

המודל הקיינסיאני

המודל הקיינסיאני – יפה בתיאוריה, אבל לא עובד במציאות!

הבעיה היא שלפי התיאוריה, הממשלות אמורות היו לחסוך בזמנים של גאות כלכלית ולהשתמש בעודפים התקציביים הללו בזמני מיתון. אבל מעשית אנחנו רואים שאף ממשלה אינה חוסכת בזמני גאות, וכי העומדים בראשן תמיד מעדיפים לבזבז את כל התקציב העומד לרשותם (ואף מעבר לכך) על מנת לרצות את העם ולקנות באמצעותו קולות. התוצאה הבלתי נמנעת היא שכאשר פורץ משבר הממשלות תמיד נמצאות כבר בגרעון, ובמקום להדק את החגורה, המדיניות הקיינסיאנית גורמת להן לשקוע עמוק יותר ויותר בחובות. הכלכלנים הקיינסיאנים פוטרים זאת בהנפת יד וטוענים שהנזקים שעלולים להיגרם ממיתון חמורים יותר מאשר נזקיו של חוב לאומי תופח. כאשר שואלים אותם למה תוביל המדיניות הזאת בטווח הארוך, הם אוהבים לצטט את קיינס אשר הכריז כידוע "למי אכפת? בטווח הארוך כולנו מתים!". קיינס, אשר היה אדם חשוך ילדים, שכח ככל הנראה שמי שיצטרכו לשאת במחיר של כל התמריצים והחילוצים הללו הם ילדינו, אשר ביום מן הימים יעמדו בפני שוקת שבורה, כאשר ממשלתם תיקלע למשבר חובות סטייל יוון, ואיש לא יסכים עוד להלוות לה כסף.

אבל זאת היא רק ההתחלה. הבעיה הגדולה יותר עם התיאוריה הקיינסיאנית היא שהיא פשוט לא עובדת!  תשכחו מכל מה שסיפרו לכם בעבר. מבחינה היסטורית תמריצים ממשלתיים מעולם לא הצליחו לחלץ אף משק ממיתון. כן, כן. אני מכיר היטב את סיפורי האגדות אודות ההצלחה המסחררת של תוכנית "הניו-דיל" בארה"ב של ימי השפל הגדול. כמו כולם, גם אותי לימדו בתיכון שאימוץ המדיניות הקיינסיאנית על ידי הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט הציל את כלכלת ארה"ב. זוהי הדוגמה הקלאסית אשר בה הכלכלנים הקיינסיאנים תמיד משתמשים על מנת להגן על התיזה שלהם. ובכן, לא דובים ולא יער. מחקרים היסטוריים חדשים מראים שלמרות הפעלת תוכנית תמריצים מאסיבית במשך שתי כהונותיו הראשונות של רוזוולט, רמת האבטלה כלל לא ירדה, וארה"ב לא נחלצה מן המיתון. אני יכול להציג בפניכם נתונים סטטיסטיים שיתמכו בטענה זו, אולם לדעתי הראיה הטובה ביותר לכך מגיעה מפיו של לא אחר מאשר הנרי מורגנתאו, שר האוצר וידיד קרוב של רוזוולט, אשר מצוטט ביומניו מכריז במאי 1939 כי:

"We have tried spending money. We are spending more than we have ever spent before and it does not work. And I have just one interest, and if I am wrong … somebody else can have my job. I want to see this country prosperous. I want to see people get a job. I want to see people get enough to eat. We have never made good on our promises. … I say after eight years of this Administration we have just as much unemployment as when we started… And an enormous debt to boot!"

"ניסינו לבזבז כסף, אנחנו מוציאים עכשיו יותר מאשר הוצאנו אי פעם, וזה לא עובד. יש לי מטרה אחת, ואם אני טועה… מישהו אחר יכול לקבל את התפקיד שלי. אני רוצה לראות את המדינה הזאת משגשגת. אני רוצה לראות אנשים מוצאים עבודה. אני רוצה לראות אנשים מקבלים די אוכל. מעולם לא עמדנו בהבטחותינו… אחרי שמונה שנים של הממשל הזה יש לנו בדיוק את אותה כמות אבטלה כפי שהייתה בעת שהתחלנו… וחוב עצום בנוסף לכך!".

מה שבסופו של דבר חילץ את ארה"ב מן השפל הגדול היה פרוץ מלחמת העולם השנייה. וכאשר אני אומר זאת אינני מתכוון לעצם הלחימה (שכן לחימה לכשעצמה איננה עושה דבר מלבד להשמיד כלכלות), אלא לתקופה שבין פרוץ המלחמה ב-1939, ובין הצטרפותה של ארה"ב ללחימה בסוף 1941. בשנתיים הללו ארה"ב הייתה המעצמה התעשייתית היחידה אשר לא השתתפה באופן פעיל בקרבות, ואשר יכלה לספק לבעלות הברית את הנשק והתחמושת שנדרשו להן לשם ניהול המערכה. הזינוק הזה בייצוא התעשייתי, והזהב אשר בעלות הברית שילמו תמורתו, הם אשר הזרימו דם חדש בעורקיה של כלכלת ארה"ב.

מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה – מכירת הנשק לבעלות הברית, היא שחילצה את ארה"ב מן השפל הגדול

אז למה התיאוריה הקיינסיאנית לא עובדת? למה הזרמת ביקושים ממשלתיים אינה מסוגלת להוות תחליף לביקושים הטבעיים של הסקטור הפרטי? התשובה פשוטה להפליא. מה שקיינס  מעולם לא הבין הוא, שאיכות הביקושים חשובה לא פחות מן הכמות. מה שגורם לכלכלה לשגשג אינו סתם ביקושים כלשהם, אלא רק ביקושים איכותיים, אשר מביאים תועלת לציבור. על מנת להמחיש את הנקודה הזו אני נוהג לתת את משל הבלונים. הבא נניח שיש לנו מדינה שנקלעה למיתון, ועל מנת להמריץ את הכלכלה ולעודד את מצב הרוח, הממשלה מחליטה להפריח לשמיים לא פחות ממיליארד בלונים וורודים! בתגובה לתוכנית הגרנדיוזית מייד צצים מפעלים, אשר כל תפקידם הוא לייצר בלונים וורודים. המפעלים הללו מעסיקים אלפי פועלים, ומשלמים להם משכורות בעזרת הכסף שקיבלו מן הממשלה. בשלב הזה נראה שהתכנית עובדת. הפועלים משתמשים במשכורת שלהם על מנת לקנות מזון, לשכור דירות, לצאת לבלות בסופי שבוע וכולי. באופן עקיף, כל המשק נהנה, ולכאורה הכלכלה מגיחה מן המיתון. אולם בסוף השנה, אחרי שכל הבלונים הוורודים פרחו ונעלמו להם בשמיים, מתגלה גודל המשבר. מפעלי הבלונים, אשר כל סיבת קיומו הייתה לענות על הביקוש המלאכותי של הממשלה, נסגרים מהיעדר הזמנות. איש אינו זקוק לכמות כזאת בלונים. כל העובדים אשר התפרנסו מייצור בלונים וורודים חוזרים למעגל האבטלה. המשק חוזר לנקודת המוצא, כאילו לא היה תמריץ מעולם. למעשה, מצבו גרוע יותר, שכן בעלי המפעלים אשר לקחו הלוואות לרכישת ציוד חדש, בתקווה שמישהו יזמין בלונים גם בשנה הבאה, שקועים כעת בחובות. צעירים רבים אשר חלמו להשתלב בתעשיית הבלונים בזבזו כסף על לימודי "הנדסת בלונים", וכעת אין להם תקווה למצוא תעסוקה במקצוע. אנחנו מבינים שהיות ולא היה צורך אמיתי לשוק בבלונים וורודים, הרי שהתמריץ הסב לו יותר נזק מאשר תועלת. התמריץ למעשה עיוות את הכלכלה. הוא הסיט אותה מייצור מוצרים נחוצים לאפיק חסר תועלת.

בלונים בשמיים

איפה ההשקעה הממשלתית? חפשו בשמיים!

בשלב זה האדם הממוצע מתרעם ואומר "מה זאת הדוגמה המטופשת הזאת? הרי ברור שממשלות העולם לא משקיעות בבלונים, אלא בדברים נחוצים כמו דיור, בריאות, תשתיות תחבורה וכן הלאה". ובכן, מי שחושב כך טועה טעות קשה! השוק החופשי מורכב ממליוני בני אדם המבצעים בכל יום מיליארדי החלטות כלכליות. שום ממשלה בעולם, חכמה ככל שתהיה, אינה מסוגלת לנחש בזמן אמת את הצרכים האמיתיים של השוק החופשי. נניח שהממשלה שלנו מחליטה להמריץ את הכלכלה על ידי בניית דירות. היכן עליה להקים אותם? בצפון או בדרום? האם עליהן להיות בנות שני חדרים, שלושה או ארבעה? האם לבנות מגדלים או בתים צמודי קרקע? אלו החלטות שהממשלה אינה יכולה לבצע באופן מושכל, משום שחסר לה מידע. יתכן וישנו יזם עשיר שמתכוון להודיע מחר על הקמת מפעל חדש בצפון הארץ. הפועלים שיעבדו במפעל רוצים לקנות בתים קרוב למקום עבודתם, אולם הממשלה בטפשותה החליטה לבנות את הדירות דווקא בדרום. היות והממשלה היא גוף בירוקרטי ומגושם, היא תתקשה להגיב בזריזות ולשנות את ההחלטה. בסופו של דבר הדירות הללו יעמדו ריקות, והכסף ירד לטימיון. אם השוק החופשי היה מבצע את ההחלטות הללו, הרי שהדירות היו נבנות באופן מדורג, בכל פעם קבלן אחר היה עולה על הקרקע. יתכן והקבלנים הראשונים היו עושים את הטעות של לבנות במקום הלא נכון, אולם הבאים בתור היו שמים לב שהדירות הללו אינן נמכרות, ומתקנים את הטעות. הקבלנים שטעו בהערכתם היו פושטים את הרגל, ורק הקבלנים הטובים, שיש להם כישרון להבין היכן צריך לבנות והיכן לא, היו נשארים בשוק. לעומתם, הממשלה לעולם לא פושטת את הרגל. אם היא מקבלת החלטות כלכליות שגויות, איש אינו לוקח על כך אחריות ואיש אינו לומד את הלקח.

עלינו להפנים שהשוק החופשי הוא מכשיר נפלא. כמו מחשב על בעל מליוני מעבדים העובדים במקביל, הוא מודד כל העת את הצרכים האמיתיים של הציבור, מתמחר אותם ומאתר את שרשראות האספקה היעילות ביותר על מנת לספק אותם. אם יש בתוכו מעבדים מקולקלים (כמו חברות שמנוהלות לא נכון), הוא מייד מתקן את עצמו ופולט אותם החוצה (בדרך של פשיטת רגל). אף שר אוצר או פרופסור בכלכלה אינם יכולים לעקוב אחר פעולתו בזמן אמת. עד לרגע שבו הם מבינים מה התרחש, המחשב כבר הספיק לדלג מיליארד צעדים קדימה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא חוסר היכולת של אנשי הפדרל ריזרב לזהות את קיומה של בועת הנדל"ן בארה"ב במהלך השנים 2006 – 2007, אפילו אחרי שזו כבר התפוצצה. לפיכך הכלכלנים מן האסכולה האוסטרית גורסים כי אסור לממשלה לנסות ולהתערב בכלכלה. במידה ומתפתח מיתון, אסור לממשלה לנסות ולחלץ את המשק. עליה לשבת בשקט ולהניח לשוק החופשי לתקן את עצמו.

ג'ון מיינארד קיינס

ג'ון מיינארד קיינס

למרבה הצער, זה לא קורה. במהלך המאה העשרים התיאוריה הקיינסיאנית נכנסה למיינסטרים, נישאת על כנפי המיתוס כביכול היא זו שהצילה את ארה"ב מן השפל הגדול. איש במוקדי הכוח אינו מבין כמה נזק היא גורמת. הפוליטיקאים, בעיקר אלו מן הצד השמאלי של המפה, מאוד אוהבים אותה, משום שהיא נותנת להם צידוק אקדמי לעשות את מה שהם ממילא אוהבים – ליזום תוכניות סוציאליות בזבזניות ולחלק למצביעים המסורתיים שלהם כל מיני קצבאות והטבות סקטוריאליות. בכל פעם שמישהו מבקר אותם על הגרעונות העצומים שהם מייצרים הם מפטירים "מה אתה רוצה? אנחנו בסך הכל ממריצים את הכלכלה!". במשך זמן קצר במהלך שנות השמונים נראה היה שלפוליטיקאים נפל האסימון. המשבר הכלכלי של שנות השבעים העלה לשילטון בבריטניה את מרגרט ת'אצר הזכורה לטוב, ובארה"ב את רונלד רייגן. הללו העלו את הריבית, ריסנו את ההוצאה הציבורית והפחיתו מסים, ובאופן זה הצליחו להציל את כלכלת המערב מהתמוטטות. אולם זה החזיק מעמד רק לזמן קצר. ממשיכי דרכם חזרו למסלול ההרסני של משבר-תמריץ-משבר-תמריץ, והישועה אינה נראית באופק. אידיוטים כדוגמתם של פול קרוגמן וג'ו שטיגליץ מחלקים זה לזה פרסי נובל בכלכלה, ודואגים לקדם באקדמיה אך ורק את אנשי שלומם. הם נעזרים בתקשורת האוהדת על מנת להפיץ את משנתם השגוייה, וללחוץ על הממשלות להוציא עוד ועוד כסף על "תוכניות חילוץ" שלעולם אינן מספקות את הסחורה. אנחנו רואים שלמרות גרעונות של טריליונים, ארה"ב מציגה מאז 2008 צמיחה ריאלית אנמית שאינה עולה על 1% בשנה בממוצע. בה בשעה, התוכניות הללו זורעות את זרעיו של המשבר הבא, שבהכרח יהיה חמור יותר.

אז מה יהיה? יהיה רע. אני ואנשים כמותי עושים כמיטב יכולתם על מנת להפיץ את המידע לאוכלוסיה, אולם נראה שאנחנו חותרים כנגד הזרם. הציבור מאמין בעיוורון לכל מילה שנאמרת בתקשורת. אנשים מעדיפים לשעשע את עצמם בתוכניות ריאליטי, מאשר לחקור מה באמת מתרחש בזירה הכלכלית. ככל הנראה ידרש משבר נוסף על מנת להבהיר לעולם שכל צעדי החילוץ נועדו לכישלון, וכי יש צורך לבחון מחדש את הנחות היסוד. לסיכום, אני רוצה לומר מילה אחת להגנתו של קיינס. אני תחת הרושם שהוא מעולם לא התכוון שהממשלות יתערבו בכלכלה באופן כה אגרסיבי כפי שהן עושות כיום. קיינס גדל על ברכי התנועה הכלכלית המוניטריסטית, אשר התנגדה למניפולציות פיסקאליות, ומעולם לא התכוון למרוד בעקרונותיה. יש לי הרגשה שהוא מתהפך בקברו, לנוכח המדיניות המבוצעת כיום בשמו.

מודעות פרסומת

16 תגובות ל-“הקלקלן הראשי

  1. אורן, אני מבין את התמיכה שלך ברייגן ותאצ'ר אבל מה לגבי הדה-רגולוציה שהם ביצעו? מלחמת החורמה בוועדי העובדים??
    אני חושב שכמו כל דבר אחר בחיים איזון חשוב: יש דברים שאם הממשלה לא תפקח עליהם, תכפה רגולוציה, השוק החופשי יעשה שמות.
    שוק חופשי הוא יעיל אבל אינו בהכרח מוסרי או צודק.
    אתה מציע לתת לשוק חופשי לנהל ללא שום התערבות או רגולציה מטעם המדינה את כל תחומי החיים למעט המינימום כגון משטרה או צבא?
    בנקאות הצללים וחוסר הפיקוח על איגוח משכנתאות ועוד כלי "הנדסה פיננסית" שכונו "כלי נשק פיננסים להשמדה המונית" לא היו נוצרים אם היה פיקוח הדוק יותר על המערכת הבנקאית בארה"ב ווול סטריט בראשה.
    הנזק שהכלים הללו יצרו השפיע על כל העולם… בשוק הכסף הנוכחי הכרח שתהיה מערכת בנקאית מתפקדת, אז אם היא משתמשת בכלים מסוכנים, המשפיעים על שאר העולם לא ראוי לפקח עליה בצורה מחמירה יותר?
    יש ועדי עובדים מושחתים כמו ועדי הנמלים בארץ אולם מצד שני טוענים שהירידה בכוחם של הועדים בארץ, בריטניה, ארה"ב ומדינות רבות אחרות בעשורים האחרונים היא הסיבה לקפיאת המשכורות בתחומים רבים. כלומר מי שלא מאוגד מנוצל עד טיפת הכסף האחרונה על ידי המעסיק.
    בפלאפון הוקם לאחרונה ועד עובדים לאחר מאבק ארוך והוסכם שחלק מהעובדים יפרשו אבל אחרים יקבלו בונוס והעלאות במשכורות בשנים הקרובים, אני בעד!
    מי שמאוגד יש לו כוח מול המעביד, לעתים הוא מנוצל לרעה אני מסכים, אבל מצד שני המשכורות לחלק נכבד מהישראלים לא עלו ב-10 שנים האחרונות כאשר המשק צמח יפה, מי גרף את הכסף לכיסו?

    • אורי שלום –

      הנושאים שאתה מעלה ראויים למאמר שלם, מושקע ומעמיק.

      בינתיים רק אציין בקצרה שאני נרתע מאוד מן המלים "מוסר" או "צודק". בשם ערכי "המוסר והצדק" בוצעו מעשי הפשע האיומים ביותר בהיסטוריה. מליוני בני אדם נרצחו על ידי המשטר הקומוניסטי בבריה"מ, אשר עלה לשילטון בדיוק על מנת להביא "צדק" ו"שיוויון" עבור "העובדים המקופחים על ידי העשירים". כך שאני מציע לחשוב פעמיים בטרם מנופפים בססמאות אלו.

      באשר לכל הרעות החולות שייחסת לשוק החופשי, כגון "בנקאות צללים", "איגוח משכנתאות" וכן הלאה. בדיקה מעמיקה מעלה שמרבית התופעות הללו אינן תולדה של השוק החופשי, אלא דווקא תופעות לוואי של הרגולציה הממשלתית עצמה. כפי שאני מנסה להסביר שוב ושוב במאמרי, הדבר היחיד שיכול למנוע מבנק השקעות מלקחת על עצמו סיכונים מופרזים הוא החשש מפני פשיטת רגל. היות והממשלה שוב ושוב מחלצת את הבנקים הללו בעת משבר, היא בעקיפין מאפשרת את כל ההונאות והמניפולציות הבנקאיות שאתה מונה. שוק חופשי אמיתי לא היה מאפשר להתנהגות פושעת כזאת לשרוד לאורך זמן – בנקים כאלו היו מאבדים את אמון הצרכנים ופושטים את הרגל.

      לגבי וועדי עובדים, גם כאן, בדיקה מעמיקה מראה שקיום וועדי עובדים פוגע בעובדים יותר מאשר עוזר להם. הקיפאון במשכורות השכירים בעשורים האחרונים אינו נובע מחוסר התאגדות, אלא מהיעדר תחרות במשק. מחסור בעובדים ותחרות על ליבם וכיסם של העובדים הטובים ביותר הם המנוף הטוב ביותר להעלאת שכר עובדים.

      צר לי על התשובות הלאקוניות. כאמור, אני עוד מתכוון להתייחס בהרחבה לכל אחד מן הנושאים הללו.

  2. האם פרויקטים ממשלתיים גרנדיוזיים הם הפיתרון לשפל כלכלי? לדעתי פרויקטים כאלו טובים בהרבה מהאלטרנטיבה של לא לעשות כלום. אבל איני אומר שחייבים לבחור באלטרנטיבה הזו. אפשר פשוט להוריד מסים דרמטית בעת שפל (הורדה שהייתה כלולה בחבילת התמריצים של אובמה ב-2009 למשל), אפשר להוריד את הריבית בעת שפל (הדרך שבה ברננקי הציל את הכלכלה העולמית מאז ועד היום).

    האוסטרים צריכים להסביר מדוע גם לתמריץ ממשלתי באמצעות הורדת מסים או הורדת ריבית הם מתנגדים. בפוסט הזה שלך אין תשובה לכך.

    • אנחנו רגילים להתייחס לחוסר מעש כאל דבר שלילי, אולם כאשר מדובר בממשלה, גוף בירוקרטי ומושחת לפי הגדרה, חוסר מעש יכול להיות דבר נהדר.

      הורדת מסים, במיוחד בזמן מיתון, היא צעד מבורך, אולם רק בתנאי שהיא מלווה בצמצום בהוצאות הממשלה. היות ואובמה לא צמצם את הוצאות הממשלה אלא הגדיל אותן דרמטית, תוך יצירת גרעונות חסרי תקדים, הרי שהפחתת המס היא בטלה בשישים. הרי אזרחי ארה"ב יצטרכו בסופו של דבר לממן את הבזבוזים הללו, באמצעות העלאת מסים או דרך אינפלציה.

      לגבי ההסבר להתנגדות של האוסטרים להורדת ריבית בזמן משבר – התייחסתי לכך בפוסטים קודמים. האוסטרים גורסים כי הריבית צריכה להיקבע על ידי השוק עצמו, בדרך של ביקוש והיצע בין הלווים והמלווים. הריבית צריכה לשקף את מידת הסיכון הכרוכה בהלוואת כסף בכל רגע ורגע נתון. מן הסתם, בזמן משבר הריבית צריכה להיות דווקא גבוהה יותר מאשר בזמן שגשוג, ולשקף את הסיכון המוגבר.

      הורדה שרירותית של הריבית במשק על ידי בנק מרכזי יוצרת עיוותים בשוק, ושולחת סיגנלים שגויים ליזמים, לצרכנים, לבנקים וכן הלאה. הדבר גורם לזרימת הון למקומות הלא נכונים בשוק, וליצירת בועות בשווקי הנדל"ן, מניות, אג"ח וכן הלאה. כאשר הבועות הללו תתפוצצנה, יגרם מיתון חמור פי כמה מאשר המיתון שעימו הרודת הריבית נועדה להתמודד. זה דומה מאוד למתן סטרואידים לאדם חולה. הסטרואידים מדכאים את הסמפטומים ומעניקים הקלה זמנית, אולם אינם מרפאים את המחלה. לאחר שהשפעתם תחלוף, המחלה תתפרץ בעוצמה גדולה פי כמה, ומצבו של החולה רק יחמיר.

      • מצב שבו הריבית תעלה דווקא בזמן משבר יכניס את המשק לסחרור. מצב שבו הממשלה תזדקק לקצץ בהוצאותיה דווקא בזמן משבר גם כן יכניס את המשק לסחרור שלילי.

        שתי הטענות האלו – הצורך לקצץ דווקא בזמן משבר (במחשה השגויה שחייבים לממן הורדת מסים ואי אפשר פשוט להגדיל את הגרעון) והטיעון בעד עליית ריבית דווקא בזמן משבר – הן הטענות שהופכות את העצות של האסכולה האוסטרית למסוכנות כל כך אם ממשים אותן בזמן של שפל כלכלי (כמה מסוכנות? מסוכנות עד כדי יכולת להוביא למלחמת העולם השנייה ולשואה, כפי שקרה בגרמניה בשנות השלושים. בזמננו מצב כזה יכול היה להיות גם להתבטא בחורף גרעיני וכמעט בסוף קיומה של האנושות)

      • אינני מסכים עם דעתך.

        משום מה, אתה סבור שאם משק נכנס למיתון, הוא לא יצא ממנו אלמלא גורם מרכזי כלשהו יחלץ אותו. זהו איננו המקרה. משק שנקלע למיתון יחלץ ממנו בכוחות עצמו לאחר פרק זמן מסויים, לאחר שכל ההשקעות הכושלות ימחקו, והרצון הטבעי של היזמים להרוויח כסף יגבר על הפחד שלהם מפני הפסד. בדיוק כמו גוף אנושי שיודע לרפא את עצמו, לשוק ישנם מנגנונים של תיקון עצמי (לדוגמה, אם ריבית גבוהה חונקת את ההשקעות, הרי שלאוכלוסיה יווצר תמריץ גבוה לחסוך, וכאשר מספיק חסכונות יצברו, הריבית תרד מעצמה, משום שהחוסכים הללו יחפשו אפיק להשקעה). הבעיה היא שהממשלות בעשורים האחרונים אינן מאפשרות למנגנונים הללו לפעול, וחייבות בכל פעם להתערב. לפיכך איננו זוכים לראות את המנגנונים בפעולה ואיננו מודעים אליהם.

        לגבי הדוגמה שלך אודות השפל הכלכלי, גרמניה של שנות השלושים וכו' – לדעתי זוהי דוגמה בלתי מוצלחת, דווקא משום שבשפל הגדול של שנות השלושים התחוללה התערבות ממשלתית מאסיבית בארה"ב (מדינות הניו-דיל). גרמניה בשנות השלושים לא סבלה ממיתון, אלא מהיפר-אינפלציה, שמקורה בהדפסת כסף מאסיבית (דבר שאותו אתה מעודד, אם הבנתי נכון…).

      • הריביות לא ירדו, כי אנשים יפחדו להלוות מחמת חשש לחדלות פירעון. הפיתרון שלהם יהיה לצבור זהב ומתכות, הפיתרון הכי לא קונסטרוקטיבי שיכול להיות.

        יש לך שגיאה היסטורית עובדתית. גרמניה סבלה מדיפלציה חריפה
        בשנות השלושים בטרם עליית היטלר. עידן האינפלציה הסתיים שנים קודם לכן.

        הניו דיל הוציא את ארה"ב מהמיתון והיה הצלחה פנטסטית, אבל בשנים 1929-1933 בטרם רווזולט עלה לשלטון והתחיל בניו דיל, האבטלה הייתה עצומה.

      • מדיניות הניו-דיל לא היתה הצלחה כלל. קרא פעם נוספת את הציטוט שהבאתי במאמר זה מפיו של שר האוצר של רוזוולט בכבודו ובעצמו, אשר מודה בכך בפה מלא. המיתוס על הצלחת הניו-דיל טופח במשך שנים על ידי פוליטיקאים מן הצד השמאלי של המפה, בתור תירוץ להגדלת כוחה והשפעתה של הממשלה על הכלכלה.

        לגבי גרמניה – אכן התבלבלתי כשאמרתי שנות השלושים. ההיפר אינפלציה בגרמניה התרחשה בשנות העשרים המוקדמות. אם תבדוק, תגלה שהניסיון הראשון של היטלר לעלות לשלטון (הפוטש במרתף הבירה) התרחש בשיאה של ההיפר-אינפלציה הזאת, אשר רוששה לחלוטין את מעמד הביניים. זהו האירוע המכריע אשר הביא אותו ואת האידיאולוגיה שלו לתשומת הלב הציבורית.

      • לאינפלציה יש נזקים חריפים, ואני האחרון לטעון אחרת. אבל היא כלום לעומת האסון שממיטה דיפלציה. אי אפשר להשוות את הסבל וחוסר היציבות של שנות השלושים לזה של שנות השבעים.

        אפשר להסתכל בגרף של המובטלים בתקופת הניו דיל, מ-1933 עד 1937, ורואים ירידה חדה. לאחר מכן הבנק המרכזי של ארה"ב שב לדרכו הרעה והידק את החגורה וכך נוצר מיתון חדש, אם כי חמור פחות.

        בכל מקרה אנחנו לא צריכים להגיע לשנות השלושים, כל נבואות הזעם של האסכולה האוסטרית כשלו כליל במהלך המשבר הנוכחי. הם ניבאו אינפלציה חמורה וזינוק עצום בזהב, ובדיוק ההיפך קרה.
        אותו דבר באירופה – מדינות ללא בנק מרכזי שידפיס להן כסף (כמו יוון וספרד) חוות שפל הרבה יותר חמור ממדינות שיש להן בנק מרכזי שידפיס להן כסף.
        אני מציע לתת קצת פחות כבוד לתיאוריה דוגמטית שנשמעת כמו דת, וקצת יותר כבוד למציאות בשטח.

      • מבלי לשים לב, הוכחת בתגובתך את הטענה המרכזית שלי.

        בזמן מדיניות הניו-דיל, חלה ירידה חדה ברמת האבטלה, משום שהממשלה יצרה תעסוקה יש מאין. לכאורה חלה התאוששות, אולם למעשה הייתה זו רק בועה שנזונה מן החוב הממשלתי. לא נוצרה צמיחה אמיתית וברת קיימא, אלא רק צמיחה מדומה. לפיכך ברגע שהממשלה צמצמה את התמריצים, השוק מייד שקע שוב למיתון. אם תבדוק, תגלה שהתסריט הזה חוזר בכל פעם שהממשלה מזרימה תמריצים לשוק. לאחר שהשפעת התמריץ פגה המיתון חוזר, בעוצמה גדולה שבעתיים, בגלל העיוותים שהתמריץ עצמו יצר.

        לגבי חוסר ההתממשות של התחזית של הכלכלים האוסטרים לגבי אינפלציה ועליית ערך הזהב – סבלנות, זה עוד יקרה. כל עוד שהפד מדפיס כסף, השוק יכול להתנהל על מי מנוחות. ההתמוטטות הבאה תתרחש ברגע שבו הפד ינסה להפסיק (להפסיק באמת, לא רק לדבר על זה), או לחלופין כאשר השווקים יפנימו שהפד לא מסוגל להפסיק.

      • אפילו אם נניח שאתה צודק בחלק הראשון, איני רואה שום בעיה – אז שהממשלה תתמרץ עוד ועוד לנצח. זה לדעתי באמת המתכון שנחוץ ליפן. שם הידלדלות אוכלוסין ונטייה טבעית לחיסכון מקשים על הצמיחה, ויידרש תמריץ ממשלתי אגרסיבי לאורך שנים.

        ולגבי האינפלציה – נמשיך להתאזר בסבלנות ולחכות לאינפלציה.. בזמן שבפועל מעולם לא חיינו בתקופה כל כך לא אינפלציונית.

      • יש שתי בעיות בכניסה למחזור אינסופי של תמריצים.

        הבעיה הראשונה היא שתמריצים ממשלתיים נוטים להגדיל את הפערים בין עשירים ועניים. העשירים, אשר מקורבים לצלחת ומסוגלים גם לשחד בכירי ממשל, הם תמיד הנהנים הראשיים מכל תוכנית חילוץ ממשלתית. ראה מה קרה בארה"ב במהלך חמש השנים האחרונות – האלפיון העליון שם חוגג, בעת שהמוני העם סובלים מאבטלה כרונית.

        אבל הבעיה השנייה, והחמורה יותר, היא שתמריצים באים על חשבון חוב לאומי. כל עוד משקיעים מוכנים לרכוש את אגרות החוב של המדינה, אפשר להמשיך ולממן את תוכניות התמריצים. אולם במידה והחוב רק הולך ותופח, והמשקיעים מאבדים אמון ביכולתה של הממשלה להחזיר את החוב, הם מפסיקים לקנות את האג"ח. הביקוש הדועך גורם לריביות על האג"ח לטוס לשמיים, והממשלה פושטת רגל, מחוסר יכולת לשלם את הריבית על החוב. זה בדיוק מה שקרה לממשלת יוון לפני שנים ספורות, וזה גם מה שיקרה לארה"ב הגדולה, לו תמשיך במסלול הנוכחי של גרעונות עתק, שנה אחר שנה.

      • הטענה הראשונה שלך אינה מופרכת, אבל זה נושא מסובך שקשור לאופן שבו ניתן התמרוץ ולשאלה כיצד מודדים אי שוויון.

        הטענה השניה, כפי שכתבתי פעמים רבות בבלוגי, נכונה רק למדינות שלוות במטבע שאינו שלהן. מדינות אחרות, כמו ארצות הברית, יכולות פשוט להורות לבנק המרכזי שלהן לקנות כל חוב שהמשקיעים לא ירצו בו. אתה בוודאי תטען שהדבר יביא לסחרור אינפלציוני, אבל כאמור – בעינינו אנחנו רואים שלעת עתה האינפלציה העולמית לא גבוהה (פרט למה שקשור במחירי דירות יוקרה בערים המבוקשות בעולם). אפילו מדדים שהאוסטרים קידשו כמנבאי אינפלציה, בפרט מחיר הזהב, נמצאים עתה בירידה ולא בעלייה.

  3. פינגבק: זוהי איננה מקטרת | מבוא לקלקלה·

  4. פינגבק: מדריך לכלכלן המתחיל | מבוא לקלקלה·

  5. פינגבק: יום הכיפורים של האוסטרים | מבוא לקלקלה·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s