אנשים רבים מתקשים להבין את הדינמיקה של אינפלציה, דיפלציה, היפר-אינפלציה וכדומה. על מנת להסביר את המונחים הללו בדרך פשוטה ואינטואיטיבית, המצאתי משל נחמד אודות דגים וקונכיות.

נניח שישנו אי בודד שבו חי שבט קטן, אשר מתגורר בבקתות עץ קטנות, ואשר מקור המזון היחיד שלו הוא דיג. על מנת להסדיר את המסחר ביניהם, תושבי האי מחליטים שקונכיות מסוג מיוחד ונדיר ישמשו אותם בתור כסף. נניח שמדי יום הם מצליחים לדוג בממוצע עשרים דגים, ונניח שעד לאותו הרגע התגלו על חופי האי שישים קונכיות נדירות. שישים חלקי עשרים הם שלוש, ולפיכך אנשי השבט מסכימים ששלוש קונכיות קונות דג אחד. כל מי שהתמזל מזלו לדוג יותר ממה שנחוץ לו למאכל, מסוגל למכור את היתרה. בזכות הקונכיות שהרוויח הוא מסוגל לנוח ביום המחרת, או לחסוך אותן ליום סגריר. בשלב זה שיטת המסחר עובדת היטב והדייגים מרוצים.

מחיר המוצר בשוק מפושט

במהלך השנה מתרחש דבר מעניין, אנשי השבט לומדים לדוג באמצעות צילצלים, שאותם הם מכינים ממוטות במבוק מחודדים. בזכות זאת הם מצליחים להגדיל את מכסת הדיג הכוללת מעשרים לשלושים דגים ביום. לפתע ישנו שפע של דגים בשוק, וזאת בשעה שכמות הקונכיות במחזור לא השתנתה. אותם אלו שמחזיקים בקונכיות יכולים להרשות לעצמם לדרוש יותר דגים עבור הכסף שלהם, והדייגים שלא רוצים להיתקע עם סחורה שעלולה להתקלקל נאלצים להסכים. שישים חלקי שלושים הם שניים, ולפיכך המחיר יורד ומתייצב לבסוף על שתי קונכיות עבור כל דג. מה שתיארנו כאן הוא תהליך בריא של דפלציה. בשעה שישנה צמיחה בשוק והיצע הכסף אינו משתנה, אנחנו צפויים לראות ירידת מחירים. כלכלנים רבים נוטים לתאר את תופעת הדפלציה בתור אסון המאיים על הכלכלה העולמית, אולם מן הדוגמה הפשוטה שלפנינו אנחנו רואים שזה לאו דווקא כך. אמנם מחיר הדגים בקרב אנשי השבט ירד, אולם זהו רק מאפיין של השגשוג והשפע שממנו הם נהנים, בזכות השיפור הטכנולוגי שהשיגו.

בשנה שלאחר מכן מוסיפות שיטות הדיג להשתכלל. אנשי השבט ממציאים את רשת הדיג, ובזכותה עולה מכסת הדיג הכוללת לארבעים דגים ביום! בד בבד, היות והקונכיות הנדירות נעשו כל כך יקרות ערך, חלק מאנשי השבט מבלים את זמנם בשיטוט על החוף בחיפוש אחר קונכיות נוספות. מאמציהם נושאים פרי, ובמהלך השנה הם מצליחים לאתר עשרים קונכיות חדשות. מה קרה כאן? מצד אחד יש בשוק יותר דגים מאי פעם, אולם מצד שני יש גם יותר קונכיות. שמונים חלק ארבעים הם שניים, ולפיכך מחיר כל דג אינו משתנה. לתהליך שתיארנו כאן אנו קוראים יציבות מחירים. הכלכלה שלנו אמנם צמחה ב-25 אחוזים, אולם היצע הכסף צמח באותו השיעור בדיוק, ולפיכך המחירים נשארו קבועים. בעיני כלכלנים רבים זהו המצב האופטימלי של כלכלה. התושבים יכולים להחזיק את כספם בביטחון, ולדעת שכוח הקנייה שלו נשמר לאורך זמן.

בשנה השלישית מכסת הדיג אינה מטפסת. הדייגים לא הצליחו להגדיל את התפוקה, והיא נשארת ארבעים דגים ביום. לעומת זאת, ההרגל לשוטט על החוף בחיפוש אחר קונכיות נעשה מאוד פופולרי, ולפיכך מתגלות במהלך השנה לא פחות מאשר ארבעים קונכיות חדשות! אוספי הקונכיות ברי המזל מתייצבים בשמחה בשוק, על מנת להמיר את הקונכיות שלהם בדגים, אולם אז מתרחשת תופעה מוזרה. הדייגים שמים לב שכמות הקונכיות בשוק הולכת וגוברת, והם מרגישים כמו פראיירים למכור את הדגים שלהם במחיר הישן. אחד מהם מרהיב עוז לדרוש מחיר יקר יותר, והפלא ופלא – יש גם מי שמוכן לשלם! מאה ועשרים חלקי ארבעים הם שלוש, ולפיכך המחיר עתיד להתייצב לבסוף על שלוש קונכיות עבור כל דג. לתופעה שלפנינו קוראים אינפלציה. כאשר כמות הכסף במחזור מטפסת מהר יותר מאשר הצמיחה בשוק, אנחנו צפויים לראות עליית מחירים (או במלים אחרות, ירידה בכוח הקנייה של הכסף). מרבית הכלכלנים בימינו מתייחסים בסלחנות לאינפלציה מתונה של עד ארבעה אחוזים בשנה. אולם הדוגמה שלפנינו ממחישה שהיא אינה מועילה למשק. אנשי השבט אינם אוכלים קונכיות כי אם דגים, ולפיכך הגידול בכמות הקונכיות אינו הופך אותם ליותר עשירים. היות וומקובל בימינו למדוד את נפחה של כלכלה באמצעות כמות הכסף שהיא מגלגלת (תוצר מקומי גולמי), ממשלות העולם יכולות להשתמש באינפלציה על מנת להסוות מחסור בצמיחה. כמו כן, הן משתמשות באינפלציה על מנת למסות את האזרחים באופן נסתר, שכן הדפסת כסף חדש "שואבת" כוח קנייה מכל מי שמחזיק באותו המטבע.

נחזור אל השבט שלנו. בשנה הרביעית קורה באי דבר מה יוצא דופן. לאחד מן הדייגים היותר חרוצים ומוכשרים בשבט, אשר שמו הוא ג'ון, יש רעיון מהפכני. הוא שם לב שבמים העמוקים ישנם תמיד יותר דגים מאשר סמוך לחוף. לכן הוא סבור שאם יבנה סירה ויפליג עימה אל לב ים, הוא יצליח לדוג ביתר יעילות. לפי חישוביו, בניית סירה תדרוש ממנו חודש שלם של עבודה, במהלכה לא יוכל לצאת ולדוג. יש לו שלושים קונכיות אותן חסך בעמל רב, אשר עשויות לפרנס אותו במהלך החודש הזה, אולם הפרוייקט עדיין כרוך מבחינתו בסיכון. הוא כלל אינו בטוח שהרעיון אכן יצליח. פרוייקט הסירה עלול להיכשל, וכל חסכונותיו עלולים לרדת לטימיון. אף על פי כן הוא אוזר אומץ ויוצא לדרך. יתר אנשי השבט מביטים עליו בתמהון. מה קרה לג'ון? האם הוא השתגע? במקום לצאת לדוג הוא מבזבז את זמנו בגילוף גזרי עצים וחיבורם זה לזה. במשך חודש שלם הם מלגלגים עליו, והוא בולע את העלבונות בשתיקה וממשיך לעבוד. מקץ חודש נערכת הפלגת הבכורה. ג'ון יוצא ללב ים, וחוזר משם עם עשרה דגים ברשתו. הוא הצליח לדוג ביום אחד פי כמה יותר מכל דייג אחר! הבדיחות על חשבונו מתחלפות בקריאות השתאות. תפוקת הדיג של השבט מזנקת בן לילה מארבעים לחמישים דגים, וג'ון הופך לאדם עשיר. בזכות היוזמה והשקעה שלו, כלל השבט נהנה מהיצע גדול יותר של דגים. נניח לצורך העניין שגם בשנה זו המשיכו אנשי השבט לאסוף קונכיות על החוף, וששלושים קונכיות חדשות נכנסו למחזור. חישוב מהיר מראה שמאה וחמישים חלקי חמישים הם שלוש, כלומר שהצמיחה שג'ון חולל בכוחות עצמו הספיקה על מנת לבטל את השפעת האינפלציה באי. מחיר כל דג נותר על שלוש קונכיות, וחזרנו למעשה ליציבות מחירים.

בשנה החמישית אנחנו מגלים שלהמצאתו של ג'ון היתה השפעה עמוקה יותר על הכלכלה מכפי שסברנו בתחילה. נניח שג'ון ממשיך לצאת מדי יום בסירתו ללב ים ולדוג עשרה דגים, וכי היצע הדגים הכולל ממשיך להיות חמישים דגים ביום. נניח כמו כן שמלקטי הקונכיות ממשיכים לאתר קונכיות חדשות על החוף, בקצב קבוע של שלושים בשנה. במצב נורמלי היינו מצפים שכעת יחזור המשק למצב של אינפלציה. אולם זה לא מה שמתרחש. היות וג'ון מפיק הרבה יותר דגים מכפי שהוא מסוגל לאכול, החסכונות שלו הולכים וגדלים. בתחילה הוא מוציא חלק מהם על נטילת חופשות ארוכות בחגים, ועל מנת לשפץ את הבקתה שלו. אולם במהירה נגמרים לו הרעיונות כיצד לבזבז את הקונכיות שלו, והוא פשוט אוגר אותן ומחביא אותן מתחת למיטתו. כתוצאה מכך, כמות ניכרת של קונכיות יוצאת מן המחזור, ואינה משמשת לרכישת דגים בשוק. נניח שמתחת למיטה של ג'ון חבויות בסוף השנה שמונים קונכיות, המשמעות היא שבמחזור מסתובבות כעת רק מאה קונכיות. מאה לחלק לחמישים הם שניים, ולפיכך אנחנו מגלים שמחיר הדגים ירד לשתי קונכיות לדג! עצם העובדה שג'ון מסוגל כעת לחסוך כמות גדולה של כסף גורמת לשוק להיכנס שוב לדפלציה, אף על פי שבמצב נורמלי היינו מצפים שתתרחש בכלל אינפלציה. הכלכלנים מסבירים את התופעה הזאת באמצעות המונח "המהירות של הכסף" (money velocity), אשר מוגדר כסך כל העסקאות המבוצעות במהלך פרק זמן מסויים, חלקי היצע הכסף הכולל. עד עתה הנחנו שבכל יום כלל הדגים שנדוגו נסחרו תמורת כלל הקונכיות שנמצאות במחזור, ולכן המהירות של הכסף הייתה 1. עכשיו, כאשר חלק ניכר מהיצע הכסף חבוי מתחת למיטתו של ג'ון, המהירות ירדה ל-0.555. רמת המחירים בשוק תלוייה גם במהירות הכסף, ולכן אף כאשר היצע הכסף גדל, אם המהירות שלו דועכת, המחירים עשויים לרדת! זוהי הסיבה בגללה ממשלות העולם מעוניינות לשלוט על הריבית במשק. הן מעריכות שכאשר הריבית במשק גבוהה, יהיה לאזרחים תמריץ גבוה לחסוך כסף, ולכן מהירות הכסף במחזור תפחת, ושכאשר הריבית נמוכה, לאנשים יהיה תמריץ לצאת ולבזבז, והמהירות תגדל. בצורה כזאת הן מנסות לשלוט על הרגלי הצריכה של התושבים, פעמים רבות בניגוד לאינטרס הכלכלי שלהם.

חזרה אל האי. בשנה השישית אנשי השבט מתחילים לקנא בעושרו של ג'ון. שלושה מהם רוצים גם הם לבנות סירות ולדוג עמוק בלב הים, בדיוק כפי שהוא עושה. הבא נקרא להם פיטר, פול וג'יקוב. הבעיה היא שאיש מביניהם לא הצליח לחסוך די הצורך קונכיות על מנת לממן את בנייתה של סירה נוספת. לפיכך הם ניגשים כל אחד בתורו אל ג'ון, ומבקשים ממנו שילווה להם את יתרת הקונכיות הנחוצה להם על מנת לממן את הפרוייקט. בשכלו החריף ג'ון מזהה כאן סיכון, אבל גם הזדמנות. הוא מסכים להלוות להם את הכסף, אולם רק בתנאי שיחזירו לו תוך שנה שתי קונכיות על כל קונכיה שהלווה להם. הדייגים מתרעמים על כך מאוד. עבור כל קונכיה אתה רוצה שנחזיר שתיים? איזו חמדנות! אולם בעיני רוחם הם כבר מדמיינים את עצמם עשירים כמותו, ולפיכך הם מסכימים. הדייגים חותמים איתו על חוזה, מקבלים את ההלוואה ועוזבים את ביתו שמחים וטובי לב. בסך הכל הלווה ג'ון שישים קונכיות, אשר תמורתן הוא מצפה לקבל בחזרה מאה ועשרים. מה קורה בחודש הקרוב בשוק הדגים? פיטר, פול וג'יקוב עובדים במרץ על הקמת סירות. בינתיים הם ניזונים מכספי ההלוואה שלקחו. לפיכך כספו של ג'ון "השתחרר מן ההקפאה" ושוב מסתובב במחזור. המהירות של הכסף עולה ל-0.888 (מאה ושישים חלקי מאה ושמונים), ומחירי הדגים מטפסים בהתאם. מה אנחנו למדים מכך? שהאשראי שהבנקים מעניקים לאזרחים מתפקד ככסף במחזור לכל דבר ועניין. ככל שהאנשים לוקחים יותר הלוואות, כך יש יותר כסף במחזור, ומחירי המוצרים עולים בהתאם. אך למרבה המזל, המצב הזה הוא רק זמני, תוך חודש השלושה מסיימים לבנות את סירותיהם בהצלחה. הם ממהרים לשוט עימן ללב ים, וחוזרים כל אחד עם עשרה דגים טריים וטעימים. במהרה, מחירם של הדגים יורד – מאה ושישים קונכיות במחזור חלקי שמונים דגים בכל יום הם שניים, ולפיכך מחירו החדש של כל דג הוא שתי קונכיות. מצד אחד, השבט נהנה משפע חסר תקדים, כולם יכולים לאכול דגים כאוות נפשם, ובמחיר זול. מצד שני, מי שמשלמים על כך את המחיר הם פיטר, פול וג'יקוב. בתמימותם, הם הניחו שאחרי שיהיו להם סירות, הם יוכלו להמשיך ולמכור את הדגים שלהם במחיר הישן, אבל עקב השפע הרב והתחרות שנוצרה בשוק הדגים, הם נאלצים להסתפק בפחות. מצבם אמנם טוב מכפי שהיה קודם, אולם לא באותה המידה שדמיינו בתחילה.

בסוף השנה מתחילים להסתמן בשבט מעמדות. אם עד לפני כמה שנים כולם היו עניים וחיו מן היד אל הפה, הרי כעת נוצר חוסר שיוויון. ג'ון הוא עשיר מופלג, ומחזיק במרבית הקונכיות במחזור – מאה וארבעים קונכיות. פיטר, פול וג'יקוב הם בגדר מעמד ביניים. הם מרוויחים יותר מאשר שאר אנשי השבט, ואחרי שסיימו להחזיר את ההלוואות שלקחו יש להם מעט חסכונות – עשר קונכיות כל אחד. יתר אנשי השבט מסתפקים במה שנשאר מהיצע הכסף. אף על פי כן, מצבם טוב בהרבה מכפי שהיה קודם, משום שישנו שפע של דגים בשוק, ומחירם זול יותר מאי פעם! הסיבה לכך היא שככל שההלוואות שולמו, נותרו פחות ופחות קונכיות פנויות בשוק, ומחיר הדגים ירד בהתאם. בהנחה שכמו בשנים הקודמות, גם השנה התגלו שלושים קונכיות חדשות, הרי שבמחזור ישנן ארבעים קונכיות בלבד. ארבעים חלקי שמונים הם חצי, ולפיכך כל קונכיה קונה שני דגים, שישית מן המחיר המקורי! מה אנחנו למדים מכך? שעושר הוא דבר יחסי. אסור למדוד עושר לפי כמות הכסף שיש לנו ביד, אלא לפי כוח הקנייה שלו.

מחאה חברתית בישראל – תצלום: מרק מויסייב

אחת מנשות השבט, רוזה שמה, מפתחת קנאה אובססיבית כלפי ג'ון. היא מתחילה להסית את יתר אנשי השבט כנגדו. איך זה שיש לו בית כל כך גדול ומטופח, בזמן שאנחנו צריכים להסתפק בבקתות קטנות וצנועות? איך זה שהוא יכול להרשות לעצמו לקחת חופשות ארוכות, בזמן שאנחנו צריכים לעבוד קשה בכל יום? זה לא צודק שיש לו כל כך הרבה קונכיות, ולנו יש כל כך מעט! מרבית אנשי השבט מתעלמים ממנה. אף על פי כן, היא מצליחה לאסוף סביבה קומץ של אוהדים. יחדיו הם יוצאים להפגנה מול ביתו של ג'ון, תוך שהם צועקים את הססמא המפורסמת "העם דורש צדק חברתי!". ג'ון יוצא אל המרפסת ומביט בתדהמה בחבורה. "מה אתם רוצים?", הוא שואל. "הרי אני הוא זה שהמציא את הסירה. בזכותי עלתה תפוקת הדגים של הכפר פי שניים. זה רק הוגן שאקבל פרס על היוזמה שלי". אולם רוזה וחבורתה אינם משתכנעים "לא, לא מגיע לך כלום!", הם צועקים. "תתבייש לך, כל מה שיש לך השגת בזכות השבט, ואת העושר שלך צריך לחלק שווה בשווה בין כולם!". ג'ון טורק את החלון בחמת זעם, ומסתגר בביתו. ביום המחרת, הוא שוכר שני בריונים שיגנו עליו ועל רכושו, במקרה ורוזה המשוגעת תחליט לחזור ולהציק לו.

מה יעלה בגורלו של ג'ון? האם רוזה תצליח בתוכניתה להלאים את רכושו? כל זאת ועוד בפוסט הבא…

תוספת מאוחרת: למרבה הצער, מעולם לא השלמתי את הסיפור החמוד הזה. בפרק השני התכוונתי לספר כיצד לאחר שהמחאה החברתית שלה נכשלת, רוזה עוזבת בחמת זעם את הכפר, מתוך כוונה לעבור לגור בקצה השני של האי. אולם כאשר היא מגיעה לשם היא מגלה להפתעתה חוף שלם מלא בקונכיות, אשר אנשי השבט סברו בטעות שהן נדירות. היא מחליטה לחזור אל הכפר ולהשתמש בעושר החדש הזה שנפל בחלקה על מנת ״לעזור״ לכל עניי הכפר. אולם הגידול הדרמטי בהיצע הכסף במחזור מייצר היפר-אינפלציה ואובדן אמון בקונכיות בתור אמצעי למסחר. כתוצאה מכך כלכלת האי מתמוטטת, וכולם סובלים.