תצוגה של יהירות שאין כדוגמתה

מזה זמן רב לא פירסמתי אף מאמר חדש, העומס הרב בעבודה אינו מותיר לי פנאי לשם כך. אולם מאמר הדעה של סבר פלוצקר אשר התפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "מישהו בונה על השכל?" העיר אותי מתרדמתי. בתצוגה של יהירות שאין כדוגמתה, מתגרה פלוצקר בגורלו ומרהיב עוז להכריז על מותה של האינפלציה. "כמה מעט נותר בתוקף ממה שנתפס בעבר כחוקי הברזל של המדע הכלכלי", הוא כותב, "לפי חוק ברזל אחד, שסביבו קמה כנסיית שכל שלמה עם רבנים, כהנים ומאמינים, הזרמת כסף על ידי בנק מרכזי מחוללת אינפלציה. אינפלציה, נאמר, היא תופעה מוניטרית. מוניטרית, מה? מאז המשבר הפיננסי לפני שש שנים יצרו הבנקים המרכזיים במערב יש מאין כמויות כסף נזיל מסחררות, לא נתפסות. למרות זאת, האינפלציה לא הרימה את הראש". וכי מה היא הגאות הזאת בשוקי המניות של ארה"ב, מר פלוצקר, בשעה שהכלכלה האמיתית מדשדשת, אם לא אינפלציה? וכי מה הן בועות הנדל"ן אשר צצות להן כמו פטריות אחרי הגשם בכל רחבי העולם, כולל כאן בישראל, אם לא ביטוי של אינפלציה? "את תיאוריית הקשר הבלתי-מנותק בין כסף קל לאינפלציה קשה אפשר להשליך – לעת עתה – לפח ההיסטוריה", הוא סיכם, ואני שפשפתי את עיני בתדהמה. הכיצד כתב כלכלי כה מנוסה מרשה לעצמו להשמיע דברים כל כך חסרי אחריות? האם כבר שכח את אינספור האירועים המפורסמים, החל באינפלציה שבאה בעקבות המהפכה הצרפתית, וכלה באינפלציה הדוהרת בוונצואלה בימים אלו ממש? הרי המשפט המפורסם "לי זה לא יקרה", נאמר על ידי המשתתפים בכל אחד מן הסיפורים האומללים הללו, וכולם ראו בסופו של דבר כיצד האינפלציה מרימה את ראשה וטורפת את כלכלתם ללא רחם.

זה נכון, כל מי שמתבונן על נתוני מדד המחירים לצרכן בישראל ובעולם, ולוקח בחשבון את כמויות הכסף שהבנקים המרכזיים הדפיסו בשנים האחרונות, עלול באמת לקבל את הרושם שהאינפלציה מתה ונקברה קבורת חמור. אולם התבוננות מעמיקה יותר תגלה שמדובר באשליה ותו לא. לאחר שנות דור של צבירת חובות הולכים ותופחים, החל ב-2008 הסקטור הפרטי במדינות המערב לצמצם מעט את הקף האשראי שהוא נוטל מן הבנקים. כתוצאה מכך ראינו התכווצות בכמות הכסף במחזור (המכונה M3), אשר רובו ככולו מיוצר יש מאין בעת שהבנקים מעניקים הלוואות. ההתכווצות הזאת עוררה בקרב ממשלות העולם חשש מפני דפלציה – התכווצות של הכלכלה. לפיכך החלו הבנקים המרכזיים להדפיס כסף בכמות חסרת תקדים (גידול בכסף הבסיס – M1). העניין הוא שהכסף שהודפס לא הגיע ישירות אל הכלכלה, אלא נשאר "תקוע" במאזנים של הבנקים הגדולים, משום שהללו נמנעו עד עתה מלחלק הלוואות כפי שעשו לפני המשבר. זוהי הסיבה היחידה לכך שהכסף שהודפס טרם התבטא בהתפרצות אינפלציונית.

נפח הכסף בארה"ב – M1,M3

הביטו בגרף המצורף. הנתונים שמופיעים בו אינם מדוייקים, אלא משוערים בלבד, וזאת משום שממשלת ארה"ב חדלה מלפרסם את נתוני ה-M3 בשנת 2006, בטענה שהפקתם יקרה מדי לטעמה. אם הם נכונים, אפשר להבחין בהם בשתי תופעות מנוגדות זו לזו – את הכלכלה מנסה להתכווץ, ואת הפד מנסה להילחם בכך נואשות, תוך ניפוח היצע הכסף מן הצד שלו. במצב נורמלי, כל דולר שהפד מדפיס יכול להתרגם על ידי הבנקים לכעשרה דולרים במחזור (כתוצאה מעקרון הרזרבה החלקית). המשמעות היא שאם הבנקים היו מעניקים הלוואות במידה שהרזרבות הנוכחיות שלהם יכולות לאפשר, היצע הכסף במחזור יכול היה לצמוח בהקף של עד 25 טריליון דולר! מאורע כזה היה מייצר אינפלציה גבוהה בוודאות. כעת נראה שהבנקים בארה"ב אכן משחררים סוף סוף את הרסן וחוזרים להעניק הלוואות לסקטור הפרטי בקצב מואץ, ולפיכך תרחיש האימים עלול להתממש. לא הייתי צריך להתאמץ על מנת להשיג את הנתונים הללו – הם התפרסמו ממש היום ב"כלכליסט" מבית "ידיעות אחרונות" – עיתונו של סבר פלוצקר בכבודו ובעצמו!

הבנקים בארה"ב חוזרים להלוות – כלכליסט

אחת מן השניים – או שסבר פלוצקר אינו מסוגל להבין את הנתונים שמונחים לנגד עיניו, או לחלופין שהאידיאולוגיה שלו מעוורת אותו. אני מעריך שהאפשרות השנייה היא הנכונה. פלוצקר כנראה מאוהב ברעיון של בנק מרכזי כל יכול, אשר מסוגל לבצע מניפולציות מרחיקות לכת בכלכלה, מבלי שיהיו לכך כל השלכות שליליות. זהו ביטוי מודרני לתפיסה המרקסיסטית העבשה של משק ריכוזי ומתוכנן, המשליט את רצונו בכוח הזרוע על הנתינים הכנועים וחסרי האונים. מאז התמוטטותה של ברית המועצות, אנשים מסוגו מחפשים נואשות איזה תימוכין אמפירי לכך שכלכלה כזאת מסוגלת להתקיים, והנה הם מצאו אותו – ממש בליבה של ארה"ב הקפיטליסטית שנואת נפשם. אולם ממש כמו חוקי הטבע, גם לכלכלה ישנם חוקים עקשניים שלא ניתן להפר. החוק העתיק מכולם קובע ש"אין ארוחות חינם". מי שמדפיס כסף בסיטונאות, צפוי לבסוף לראות את ערך המטבע שלו צונח. אין בידי ספק שגם אם תאחר להגיע, האינפלציה בוא תבוא, ותטפח על פרצופם מדושן העונג של פלוצקר וחבר מרעיו. ביום שבו זה יקרה, אני אשלוף את גזיר העיתון שלעיל ואשאל אותו – מי נמצא בפח הזבל של ההיסטוריה כעת?