הפיסה האחרונה בפאזל הכסף

money puzzle

במאמרים קודמים בבלוג זה בחנו את ההיסטוריה של הכסף, כיצד נוצר לראשונה, כיצד התפתח וכיצד הושחת בהדרגה על ידי ממשלות העולם, על מנת לשרת את האינטרסים הפוליטיים שלהן. היום נדון בהרחבה בפיסה האחרונה של הפאזל הנחוצה על מנת להבין את המצב הכלכלי האומלל שאליו נקלענו בימים אלו. זהו המרכיב הקריטי, אשר מעניק לבנקים את הכוח הבלתי נתפס ליצור כסף יש מאין. אני מדבר כמובן על עקרון הבנקאות ברזרבה חלקית.

כפי שתיארנו בעבר, הבנקים הראשונים הוקמו בימים בהם הכסף המקובל היה מטבעות זהב וכסף, וסיפקו בשלב הראשון לא יותר מאשר שירותי איחסון. כנגד כל סכום שהיה מופקד בכספות הבנק קיבל הלקוח שטר נייר המאשר את בעלותו על הכסף. עד מהרה התברר שמרבית המטבעות שוכבים בבנק כאבן שאין לה הופכין, שכן הסוחרים העדיפו להחליף ביניהם את שטרות הנייר הקלילים, מאשר להגיע אל הסניף ולמשוך את המטבעות הפיזיים. הבנקאים התפתו אם כן להלוות את המטבעות הללו ללקוחות אחרים שהיו זקוקים לאשראי, תמורת ריבית נאה. הם הניחו שישנו סיכוי נמוך מאוד שכלל לקוחותיהם יגיעו בו זמנית על מנת לדרוש את הזהב שלהם. לפיכך לא היה להם צורך לשמור את כולו, אלא רק חלק קטן ממנו אשר היה נחוץ לשם העסקאות היומיומיות (רזרבה). באותם הימים נחשב הדבר למעשה פלילי, והבנקאים אשר נהגו כך הסתכנו בעונשים חמורים. אולם הפיתוי להשתמש ברזרבה חלקית היה פשוט גדול מדי, ובנקאים רבים השתמשו בסתר בשיטה זו. כל עוד הצליחו לשמור זאת בסוד, הלקוחות לא חשדו במאומה והתרמית יכלה להימשך.

כספת

כל הזהב הזה סתם שוכב בכספת – לא חבל?

מדי פעם אירע מקרה נדיר, שבו הרבה לקוחות דרשו בו זמנית את הזהב שלהם. הבנקים אשר לא הצליחו לעמוד בביקוש איבדו מייד את אמון לקוחותיהם ונאלצו להכריז על פשיטת רגל. לתופעה זאת אנחנו קוראים "ריצה על הבנק", משום שהיא התאפיינה בפאניקה פתאומית, אשר התפשטה כמו אש בשדה קוצים ושלחה את הלקוחות לצבוא בייאוש על דלתות הסניף. אולם גם כאשר שיטת הרזרבה החלקית עבדה היטב, היתה לה השפעה שלילית על הכלכלה בדמות יצירת אינפלציה. הרי על כל עשרה מטבעות שכביכול שכבו במרתפי הבנק, הסתובבו במחזור שמונה או תשעה מטבעות נוספים אשר ניתנו ללקוחות בדמות הלוואות. היה לכך אפקט מעשי של "הכפלת הכסף", ויצירת כסף יש מאין. היות וכמות הכסף בכלכלה גדלה, מחירי הסחורות והשירותים גדלו בהתאם. לפיכך מסתבר שלקוחות הבנק רומו פעמיים – פעם ראשונה בכך שכספם הולווה לאחרים מבלי ידיעתם, ופעם שנייה על ידי כך ששימש על מנת להעלות את מחירי המוצרים והשירותים שהם צרכו באופן יומיומי.

כזכור, בשנת 1690 אירע המאורע ששינה את פני הבנקאות לעד. מלך אנגליה וויליאם השלישי זקוק היה לכסף על מנת לממן את מלחמתו המתמשכת מול צרפת, ואף בנק פרטי לא היה מוכן להלוות לו את הסכום. לפיכך הגה שר האוצר שלו צ'ארלס מונטגיו תוכנית לפיה יוקם קרטל של בנקים, אשר יממן את הוצאות המלחמה, ובתמורה יקבל את הזכות הבלעדית להנפיק שטרות נייר – דבר מה שכל בנק מסחרי נהג לעשות עד לאותם הימים. קרטל פרטי זה זכה לשם המפואר "הבנק של אנגליה", והיה לבנק המרכזי הראשון בעולם. מאורע זה רלוונטי לנושא שלנו, היות והבנקים ניצלו את המעמד על מנת להכשיר את שיטת הרזרבה החלקית ולהופכה לחוקית. ברבות השנים אימצו ממשלות אחרות את השיטה הבריטית, וכך הפכה הבנקאות ברזרבה חלקית לסטנדרט המקובל בכל רחבי העולם. הפוליטיקאים התאהבו בשיטה, היות והיא אפשרה להציף את השווקים באשראי זול, מה שיצר מראית עין של צמיחה כלכלית מהירה. כמובן שהיה לזה מחיר בדמות התפוצצות בועות אשראי, ותקופות של מיתון שבאו בעקבות כך, אולם לפוליטיקאים לא היה אכפת, משום שהמיתון בדרך כלל הגיע לאחר שהם כבר סיימו את כהונתם, ולציבור ישנו זיכרון קצר.

כאן המקום לתהות לגבי המוסריות של שיטה מפוקפקת זו, אשר במסגרתה ניתנה לבנקים האפשרות ליצור כסף יש מאין. כסף זה מייצג את פירות העמל והיצירתיות של כל אחד ואחת מאיתנו, והמחשבה שמוסדות פרטיים מסוגלים לייצר אותו בלחיצת כפתור צריכה להעביר בנו חלחלה. אין זה פלא שהמערכת הבנקאית היא הענף אשר צומח בקצב המהיר ביותר בעשורים האחרונים, ושראשיה נהנים מן המשכורות והבונוסים הנדיבים ביותר במשק כולו. הבנקים הפכו בימינו לשער הכניסה של הכסף החדש לתוך הכלכלה, ומנהליהם יודעים לנצל היטב את הכוח אשר הוענק להם על מנת לגרוף לכיסיהם הון. בו זמנית, זהו אחד הענפים הכי פחות חדשניים ויצירתיים שיש. לדוגמה, מערכת העברת הכסף הבינלאומית SWIFT היא מגושמת להפליא, ועדיין נוטלת יום או יומיים על מנת להעביר כספים בין חשבונות, בדיוק כמו בשנות השבעים. אלמלא העוצמה ששיטת הרזרבה החלקית מעניקה למערכת הבנקאות, אני מעריך שמעמדה בכלכלה היה דועך, והיא הייתה נאלצת להתייעל ולהוזיל את העמלות.

הבנק של אנגליה

הבנק של אנגליה

כעת זהו זמן טוב לעצור לרגע ולהגדיר כמה מונחים אשר בהם משתמשים לשם מדידת כמות הכסף המצוייה במחזור (ההגדרות המדוייקות משתנות ממדינה למדינה, ולכן אסתפק בתיאור כללי):
M0 הוא המונח המקובל לתיאור כמות המטבעות ושטרות הנייר אשר מסתובבים במחזור.
M1 שווה ל-M0, בתוספת הסכומים הנמצאים בחשבונות העו"ש של לקוחות הבנקים ואשר זמינים למשיכה מיידית בכל רגע נתון. בד"כ מי ששולט על M1 הוא הבנק המרכזי.
M2 שווה ל-M1, בתוספת חשבונות החיסכון והפק"מ של לקוחות הבנקים, אשר סגורים למשך תקופה ידועה מראש.
M3 שווה ל-M2, בתוספת הפקדונות של חברות ומוסדות פיננסיים גדולים.

כיום, כאשר אנחנו מפקידים סכום כסף בחשבון הבנק שלנו, רק אחוז קטן ממנו נשאר ברשות הבנק. היתר (90 אחוז ומעלה, לפי יחס הרזרבה שנקבע על ידי הבנק המרכזי) ניתן בתור הלוואות ללקוחות אחרים. היות וגם הלוואות אלו מופקדות בתורן בחשבון בנק כלשהו, הרי שגם מהן ניתן להפריש 90 אחוז ומעלה לשם הלוואות נוספות, וחוזר חלילה. סכום הכסף אשר יכול להיווצר כתוצאה מכך הוא הסכום של סדרה הנדסית מתכנסת. למשל, ביחס רזרבה של 1:10, על כל שקל שמופקד במערכת הבנקאית יכולים תיאורטית להיווצר יש מאין תשעה שקלים נוספים. מעשית, היות ואין בשוק ביקוש לכל כך הרבה הלוואות, נוצרים בממוצע "רק" שמונה שקלים נוספים. בכל מקרה, מה שברור הוא שהרוב המוחץ של הכסף בכלכלה אינו זה שנוצר על ידי הבנק המרכזי (M1), אלא זה שנוצר על ידי הבנקים אשר לוקחים את הכסף הזה ומכפילים אותו פעם אחר פעם (M3).

בנקאות ברזרבה חלקית

הבנק המרכזי מתיימר לשלוט על כמות הכסף בכלכלה באמצעות שני כלים. האחד הוא על ידי קביעת יחס הרזרבה אותו אמורים הבנקים להחזיק, והשני הוא על ידי קביעת הריבית במשק. ככל שהרזרבה שהבנקים נדרשים להחזיק קטנה יותר, כך גדלה כמות הכסף שהם יכולים להלוות ללקוחותיהם. במקביל, ככל שהריבית במשק נמוכה יותר, כך כמות ההלוואות שתילקח על ידי הציבור תגבר. הנחת היסוד בבסיס השיטה הזאת היא שהציבור תמיד ייקח הלוואות בהיקף המרבי שהבנקים והריבית מאפשרים לו. מעשית אנחנו רואים שמאז פרוץ המשבר העולמי של 2008 זה אינו בדיוק עובד. מה שקרה בפועל הוא שעל אף הריבית הנמוכה באופן היסטורי (אפס), ועל אף שלבנקים בארה"ב ישנן רזרבות שיא (אותן קיבלו מן הפד באמצעות תוכנית ההקלה הכמותית), הן החברות הגדולות והן הציבור הרחב אינם נוטלים על עצמם הלוואות באותו היקף כמו בעבר, וכמות הכסף הכוללת בכלכלה הולכת ומתכווצת. הכלכלן האוסטרלי סטיבן קין מכנה את התופעה הזאת "לדחוף חוט" (Pushing on a string). היות והחוט הוא גמיש, דחיפה של קצה אחד שלו אינה משפיעה על הקצה השני. באותו אופן, הבנק המרכזי של ארה"ב יכול להדפיס כמות עצומה של כסף, אולם זה אינו בהכרח מתרגם באופן מיידי לכסף במחזור.

M3 M1 USA

השוק מנסה להתכווץ, הפד מנסה לנפח את הבועה מחדש – היצע הכסף בארה"ב

החשש הגדול של הבנקים המרכזיים ברחבי העולם הוא להיכנס למה שמכונה "סחרור דיפלציוני". במצב זה כמות הכסף המתכווצת בכלכלה גוררת יחד איתה ירידה במחיריהם של הסחורות והשירותים. ירידה זו עלולה בתורה לגרום לפשיטת רגל של חברות, לפיטורין המוניים, ולצניחה בביקושים לסחורות ולשירותים, מה שיגרום לירידת מחירים נוספת וחוזר חלילה. לטענתם, התופעה עלולה להנציח את עצמה ולהביא לידי שפל כלכלי מתמשך (depression). כפי שהסברתי פעמים רבות, החשש הזה הוא מופרז. הציבור הרחב תמיד יזדקק למזון ולמשקה, לקורת גג מעל ראשו, בגד ללבוש ומכונית לנהוג בה, ולכן הסחרור הדפלציוני הוא מוגבל, וצפוי להיבלם מעצמו בשלב מסויים. עבור הציבור ירידת המחירים היא דווקא אלמנט מבורך של המיתון, משום שהיא מפחיתה את הכאב הכרוך באבטלה ובעסקים מדשדשים. אבל לבנקים המרכזיים ישנה סיבה נוספת לפחד מפני דפלציה, אשר אותה הם אינם חולקים עם הציבור. מרבית ממשלות העולם שרויות כיום בחובות עתק, אשר אותם הן צברו במהלך שנים ארוכות של התנהלות בזבזית וחסרת אחריות. כל עוד במשק ישנה אינפלציה, שוויים של החובות הללו נשחק בהתמדה. אולם אם אכן תתרחש דפלציה משמעותית, שווי החובות הללו עלול לתפוח במידה כזאת, שהן תפשוטנה את הרגל. לפיכך הבנקים המרכזיים ברחבי העולם מעוניינים כיום לייצר אינפלציה בכל דרך אפשרית, ואף טורחים מאוד על מנת לשכנע את הציבור שמעט אינפלציה זה דבר חיובי, וכי היא הכרחית על מנת לחלץ אותנו מן המשבר העולמי. אם הם אכן יצליחו לייצר אינפלציה, יהיה זה כנראה דבר חיובי עבור הממשלות, אולם בהחלט לא עבור הציבור הרחב. הכלכלן ג'יימס ריקרדס מתאר את הדינמיקה הזאת בהרחבה בספרו החדש, "מותו של הכסף".

the death of money

עטיפת ספרו של ג'יימס ריקרדס – מותו של הכסף

לפיכך, אנחנו שרויים כיום במעין מאבק איתנים. מצד אחד ניצבים הציבור הרחב והחברות הגדולות, אשר נאבקים על מנת לצמצם את חובותיהם. מצד שני עומדים הבנקים המרכזיים אשר מורידים ריבית, מדפיסים כסף ועושים ככל יכולתם על מנת למנוע מהכלכלה להתכווץ. שני התהליכים המנוגדים הללו מתנגשים, ומייצרים מראית עין זמנית של איזון. אולם מצב זה הוא מאוד בלתי יציב. בכל רגע נתון עלול להתרחש אחד מן השניים: או שהלחצים הדפלציוניים יגברו, בורסות העולם יתמוטטו, ואנחנו נראה התכווצות משמעותית בהיקף הכלכלה, בדומה לאירועים שהתרחשו בספטמבר 2008. לחלופין, ישנה אפשרות שהלחצים האינפלציוניים הם שיגברו, הציבור יחזור לקחת הלוואות בהקפים גדולים, טריליוני הדולרים שהודפסו במהלך השנים האחרונות יחלחלו סוף סוף אל השוק, ואנחנו נחזה באינפלציית מחירים מהירה. במשך שנים אני מאזין למומחים משני עברי המתרס – אלו שטוענים שאנחנו עומדים בפתחה של אינפלציה, ואלו שסבורים שאנחנו עומדים בפני דפלציה. לאחרונה נפל לי האסימון ששתי התופעות הללו אינן נפרדות, אלא מהוות שני צדדים של אותו המטבע (תרתי משמע). תארו לעצמכם שאתם רואים מישהו מנפח בלון למימדי ענק, ואז מתרחש פיצוץ והבלון מתכווץ – האם ניתן לטעון שהתכווצות הבלון היא תופעה עצמאית ונפרדת? בוודאי שלא. ההתכווצות היא תוצאה ישירה של הניפוח המוגזם שהתרחש קודם לכן.

לסיום, אני ארהיב עוז ואספק כאן תחזית קטנה משל עצמי לגבי העתיד. לדעתי ממשלות העולם המערבי אינן יכולות להרשות לעצמן מצב של התכווצות דפלציונית של הבלון המוניטרי אשר אותו עמלו לנפח במשך כל כך הרבה שנים. לפיכך אני מהמר שלא משנה מה יקרה, הן תמיד ידפיסו עוד כסף. אם תוכנית ההקלה הכמותית הנוכחית לא תספיק על מנת לייצר אינפלציה, הן תיזומנה תוכניות הקלה כמותית נוספות. אם המהירות של הכסף בכלכלה תמשיך לדעוך, הן תממשנה את הרעיון של בן ברננקי ו"ימטירו כסף מהליקופטרים", כפי שהוא הציע בזמנו. אם מחירי המוצרים בחנויות ירדו ולו במעט, הן יעלו באוב את המדיניות האכזרית של פרנקלין דלאנו רוזוולט, אשר בימי השפל הגדול השמיד במכוון תוצרת חקלאית, על מנת לייצר מחסור מלאכותי ולהעלות את המחירים. כפי שהסברתי, הדפלציה היא תופעה בעלת אנרגיה מוגבלת. לעומת זאת, לממשלות ישנה יכולת אינסופית לייצר אינפלציה, ולפיכך גם אם תחילה תתחולל דפלציה, אני מעריך שבסופו של דבר אנחנו צפויים לחוות אינפלציה עולמית, אשר תרושש לחלוטין את הציבור הרחב.

מודעות פרסומת

8 תגובות ל-“הפיסה האחרונה בפאזל הכסף

  1. לאחרונה התבטא אחד מראשי הפד שהרזרבות של הבנקים המסחריים שיושבים בפדרל ריזרב הן "פצצת זמן מתקתקת" ושמוחזקים שם יותר מ2.5 טריליון דולר, שאותם הבנקים המסחריים הפקידו לאחרונה על מנת להנות מהריבית שמציע הפד (0.25%). עד לא מזמן הפד לא הציע שום ריבית על רזרבות שמוחזקות אצלו, אך לאחר המשבר של 2008 המדיניות השתנתה.

    לדעתי זה מתיישב טוב עם הטענה שהשוק מאוד רוצה להתכווץ, כי הבנקים מעדיפים את הרבע אחוז ריבית מאשר 0 אחוז ריבית אם זה היה נשאר בכספותיהם, משום שהציבור כבר לא שש לקחת הלוואות כמו פעם – אך אם יקרה מצב ובו השוק יתעורר וירצה לחזור ולקחת את ההלוואות, מחכים עוד 2.5 טריליון דולר של בנקים מסחריים שיציפו את השוק, ויצרו איניפלציה.

    כך שלדעתי אנחנו נמצאים עכשיו בתחילת הדפלציה, שלאחריה תבוא אינפלציה. שאם הבנתי כמו שצריך זה מה שגם אתה טוען.

    • שלום אופיר –
      אני אינני יודע אם אנחנו צפויים לדפלציה שבעקבותיה תבוא אינפלציה, או אולי ההפך, או אולי סדרה של דפלציות ואינפלציות לחלופין, אשר תימשך עשרים שנה.

      מה שבטוח הוא שאנחנו חייבים להפסיק לחשוב על אינפלציה ודפלציה כשתי תופעות הסותרות זו את זו, אלא כאל תופעות המשלימות זו את זו. האינפלציה של היום היא תולדה של הדפלציה של אתמול, ותגרום לדפלציה נוספת מחר.

      הדרך היחידה לעצור את מעגל הקסמים הוא להפסיק לנסות "לתקן" את הכלכלה. ממשלות העולם חייבות לצמצם את מעורבותן, ולהניח לשוק החופשי להסדיר לבדו את חוסר האיזון שנוצר.

      • היי,

        ההבחנה שלך היא נכונה ביותר כאשר אתה טוען ששתי התופעות קורות במקביל. צורה נוספת שבה ניתן להסתכל על התופעות היא פשוט בעזרת השימוש בכסף אמיתי, הלוא הוא זהב וכסף.
        כך יכול להתרחש מצב שבו המניות (למשל) עולות מבחינת כמות הדולרים (אינפלציה) אך יורדות ביחס לזהב (דיפלציה). זה מה שקרה ב2008.
        מדד המחירים האמריקאי חווה דיפלציה אמיתית וראו את זה כאשר הזהב עלה מסביבות ה800$ עד ל1900$ ב2011, ז"א המחירים ירדו ביחס לזהב וכסף.
        כמובן שרוב האמריקאים לא זכו להנות מירידת המחירים בעזרתו האדיבה של הפד'

  2. שלום אורן, דע כי גם בישראל המצב לא שונה, בנק ישראל מנסה למנוע את פיצוץ בועת הנדל"ן וירידת המחירים הצפויה:
    http://kalkala-amitit.blogspot.co.il/2014/05/blog-post_26.html
    בזמן שהתקשורת סוערת ורוגשת סביב ההחלטה של לפיד לבטל את המע"מ על דירה ראשונה, מאחורי הקלעים שלח בנק ישראל הוראה לבנקים להקל באופן משמעותי את מתן המשכנתאות לרוכשי דירה להשקעה. צפו בהוראה "החשאית".

    בחקלאות בישראל:
    http://kalkala-amitit.blogspot.co.il/2014/05/blog-post.html
    צפו בהשמדת טונות של ירקות בישראל במטרה לשמור על מחירם הגבוה ברשתות השיווק

    גם יצרניות הרכב ברחבי העולם לא מוכרות בזול רכבים חדשים שלא נמכרו:
    http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3632257,00.html
    בית קברות לכלי רכב: לאן נוסעות המכוניות החדשות שלא נמכרות?
    נמלי ים בספרד, חניונים ענקיים בבריטניה ואפילו מסלולי טיסה ברוסיה. כולם הפכו לחניוני ענק למכוניות חדשות שאין להן דרישה. צפו בתמונות

    העיקר שהמחירים לא ירדו… פשוט מזעזע.

  3. פינגבק: שני סוגים של דפלציה, שני סוגים של אינפלציה | מבוא לקלקלה·

  4. פינגבק: היד השחורה של הכלכלה | מבוא לקלקלה·

  5. פינגבק: ריבית – סם החיים של הכלכלה | מבוא לקלקלה·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s