בשיח הכלכלי בימינו רווחת הטענה כביכול דפלציה היא הסכנה הגדולה האורבת לפתחנו. אם עד לפני שנה איש כלל לא הזכיר את המונח, ואנשים מעטים בכלל הבינו את משמעותו, הרי שכיום כל כתב זוטר יודע ללחוש "דפלציה" בטון מאיים, ולצקצק בלשונו בחומרה. הסיבה לכך היא שהשוק העולמי לא חווה דפלציה משמעותית מזה מאה שנה, ולכן זכר רק את אחותה הגדולה והמכוערת, האינפלציה. לאחר עשורים של אזהרות מפני אימת האינפלציה, הכתבים מוצאים את עצמם מבצעים פניית פרסה, ומנסים לשכנע אותנו שמעט אינפלציה זה דווקא טוב – כל עוד שלא נחווה דפלציה! מה שעצוב הוא שבפועל קיימים שני סוגים של דפלציה, וגם שני סוגים של אינפלציה, וכולם נוטים לבלבל ביניהם כל העת. הבא אם כן נעשה סדר, ונתאר את ארבעת התופעות הללו.

דפלציה הקשורה במיתון – כאשר ראשי המשק מזהירים אותנו מפני דפלציה, הם מתייחסים לסוג הזה. כזכור, אנחנו חיים כיום תחת משטר של בנקאות ברזרבה חלקית, ומרבית הכסף בכלכלה נוצר יש מאין, בשעה שהבנקים מעניקים לציבור הלוואות. לפיכך, אם בזמן מיתון הבנקים חוששים מפני מתן הלוואות, או שהציבור מעוניין להפחית את כמות החוב שלו ולהחזיר הלוואות, הרי שהדבר גורם להתכווצות כמות הכסף בכלכלה. תופעה זו עלולה לגרור ירידה בביקושים לסחורות, ולהביא לירידת מחירים. במשך זמן מה תופעה זו עשויה להיראות כמנציחה את עצמה, שכן הירידה בביקושים גוררת פיטורי עובדים, שבתורם מקטינים את הביקושים עוד יותר וחוזר חלילה. כפי שהסברנו בעבר תופעה זו היא בעלת אנרגיה מוגבלת. הספירלה הדפלציונית תמיד נעצרת מעצמה בשלב מסויים, משום שאנשים תמיד זקוקים למזון, למגורים, לביגוד, לתחבורה וכן הלאה. אלו הם ביקושים קשיחים שאף מיתון אינו יכול להעלים. למעשה, לדפלציה מסוג זה ישנו תפקיד חשוב בהקלת הכאב הנגרם לציבור כתוצאה מן המיתון, משום שהיא מוזילה את סל מוצרי הצריכה שלו.

הגורם שסובל יותר מכל מדפלציה הקשורה במיתון הוא הממשלה. מרבית ממשלות העולם בימינו שקועות בחובות כבדים, ובסביבה דפלציונית השווי של החובות הללו תופח. בו זמנית רמת ההכנסות שלהן ממסים צונחת עקב האבטלה הגואה, והרי לכם מתכון בדוק לפשיטת רגל. לפיכך אין דבר שמפחיד את ממשלות העולם יותר מאשר דפלציה הקשורה במיתון. הן יעשו הכל על מנת להימנע מן המצב הזה, כולל לשקר לציבור במצח נחושה ולשדוד את כספו. זוהי הסיבה בגללה אנחנו רואים כיום את הבנקים המרכזיים בארה"ב ובאירופה נוקטים צעדים חסרי תקדים כגון תוכניות הקלה כמותית וריבית שלילית, אשר עד לפני שנים בודדות נשמעו דימיוניים לחלוטין.

דפלציה הקשורה בשיפור טכנולוגי – זוהי דפלציה חיובית ומועילה, אשר נגרמת כאשר שיפור טכנולוגי כלשהו מייעל את תהליכי הייצור, ומצליח להביא באופן זה לירידת מחירים. דוגמה קלאסית לדפלציה מסוג זה הוא הירידה העקבית במחיריהם של מוצרי אלקטרוניקה בעשורים האחרונים, וזאת על אף שאיכותם רק הולכת וגוברת. זה נכון שלעתים דפלציה מסוג זה מייתרת סוג מסויים של עובדים, ומביאה בצורה זו לאבטלה. כך למשל מליוני סייסים ברחבי העולם מצאו את עצמם חסרי עבודה ברגע בו הומצאה המכונית הפרטית. אולם הניסיון מראה שכמות המשרות שנוצרת בעקבות שכלולים אלו גדולה בדרך כלל מכמות המשרות שנעלמות, ובסך הכל המשק רק נהנה. להבדיל מן הסוג הקודם, דפלציה הקשורה בשכלול טכנולוגי איננה מאפיינת תקופות של מיתון, והיא כלל אינה תופעה מוניטרית (הקשורה בהתרחבות או בהתכווצות היצע הכסף), ובכל זאת מיטב הכלכלנים בעולם מבלבלים בינה ובין הסוג הקודם. כך למשל אמש התפרסם באתר Market Watch מאמר, אשר טוען שאפליקציות סמארטפון מסוגה של Uber מאיימות על הבנק המרכזי של ארה"ב, משום שהן פוגעות במאמציו להביא לאינפלציה. לפי הגיון מעוות זה, אולי צריכה ממשלת ארה"ב לאלץ את אזרחיה לחזור ולהשתמש במחשבי קומודור 64 ישנים משנות ה-80, על מנת להפחית את יעילות המשק ובצורה זו לייצר אינפלציה? זוהי דוגמה לטימטום השורר בימינו בקרב הצמרת הכלכלית.

בעיני ממשלת ארה"ב, קידמה זה דבר רע – מחשב קומודור 64

אינפלציה הקשורה בצמיחה – כאשר הבנק המרכזי מוריד את שיעורי הריבית, והבנקים מעניקים הלוואות לכל דורש, אנחנו עשויים לראות התרחבות של היצע הכסף. אינפלציה מסוג זה מלווה בדרך כלל בצמיחה כלכלית מהירה ובירידה באבטלה, בזכות כל העסקים החדשים אשר נפתחים כפטריות אחרי הגשם. במצב כזה נוצרת תחרות על המשאבים המוגבלים ("יותר מדי כסף רודף אחרי פחות מדי סחורות"), מה שמוביל לעליית מחירים. הציבור הרחב נוטה לסבול מן המחירים המאמירים, אולם הדבר מתאזן במידה מסויימת על ידי העלייה במשכורות ובמחירי הנכסים אשר נגרמות כתוצאה מכך. יש לציין שצמיחה המבוססת על מבול של אשראי זול היא לאו דווקא ברת קיימא. אם אין צורך אמיתי בשוק לעסקים החדשים הללו, הרי שבסופו של דבר הם יפשטו את הרגל כאשר הבנק המרכזי יעלה את הריבית, ופירות הצמיחה יעלמו בין לילה, בדיוק כפי שקרה בעת התפוצצות בועת הסאב-פריים ב-2008.

אינפלציה הקשורה בצמיחה היא החלום הרטוב של ממשלות העולם. מצד אחד היא מייצרת תעסוקה גבוהה ומראית עין של צמיחה כלכלית איתנה, והדבר יוצר שביעות רצון בקרב הציבור והופך את הפוליטיקאים לפופולריים מאוד. מצד שני, האינפלציה הזאת גם שוחקת את שוויו של החוב הציבורי, ומפחיתה את הסיכוי שהממשלה תפשוט את הרגל. לפיכך פוליטיקאים בכל רחבי העולם עושים ככל יכולתם על מנת לייצר אינפלציה. בטיפשותם, הם לא מבינים שאינפלציה לא תמיד מלווה בצמיחה, שכן קיים סוג נוסף של אינפלציה, גרוע פי כמה.

סטגפלציה – עד לשנות השבעים של המאה העשרים, כלכלני העולם היו בטוחים שאינפלציה תמיד מלווה בצמיחה מהירה. לפיכך הם הופתעו מאוד כאשר ארה"ב החלה לסבול משילוב קטלני של אינפלציה ומיתון כלכלי בו זמנית. או אז הומצא הביטוי "סטגפלציה" (שילוב של סטגנציה ואינפלציה). הסטגפלציה של שנות השבעים נגרמה כתוצאה מעליית מחיר הנפט העולמי, אשר גרמה בעקיפין לעליית מחירי כל שאר המוצרים. האזרחים החלו לדרוש העלאות שכר, מה שגרר עליות מחירים נוספת וחוזר חלילה. כל זה התרחש מבלי שעסקים חדשים יפתחו, ולפיכך לא לווה בצמיחה. בסביבה של סטגפלציה יתכן שהאזרחים הנאבקים ביוקר המחייה יאלצו ליטול הלוואות על מנת לשמר את רמת החיים שלהם, אולם למעט זאת אין סיבה שהיצע הכסף בכלכלה יגדל. מה שגדל כאן הוא המהירות של הכסף. במילים אחרות, אותה כמות של כסף מחליפה ידיים בקצב הולך וגובר. בסיטואציה של סטגפלציה כולם מפסידים. האזרחים רואים את החסכונות שלהם נמוגים כעשן, וזאת בשעה שהם סובלים מאבטלה והיעדר תקווה לעתיד. הממשלה אמנם רואה את החוב שלה נשחק, אולם סובלת מהיעדר פופולריות. על רקע תופעה זו ראינו את ג'ימי קרטר נזרק מן הבית הלבן אחרי כהונה אחת בלבד, ומוחלף בנשיא המיתולוגי רונלד רייגן.

לאור מה שתיארתי, ניתן להבין עד כמה אידיוטית היא השאיפה של הבנקים המרכזיים בימינו לייצר אינפלציה. הכלכלן פיטר שיף משווה זאת לאדם ששם לב שבזמן גשם המדרכות תמיד רטובות, ומסיק מכך שבאפשרותו להביא את הגשם, לו רק ירטיב את המדרכות… אינפלציה לא תמיד מלווה בצמיחה כלכלית, ודפלציה לא תמיד מלווה במיתון. הדבר היחיד שהבנקים המרכזיים ישיגו באמצעות האינפלציה הסינתטית שהם כופים עלינו הוא אובדן האמון במטבע. הציבור אשר רואה כיצד מיליארדי דולרים חדשים נוצרים מדי חודש בלחיצת כפתור יצביע בסופו של דבר ברגליים ויחדל מלרכוש את האג"ח של ממשלת ארה"ב. בתגובה הפד יאלץ להגדיל את רכישות האג"ח שלו על מנת לבלום את הריבית המזנקת, ובמהירה יהפוך לרוכש היחיד. זאת תהיה נקודת האל חזור, שממנה והלאה אנשים יעדיפו להחזיק בסחורות מאשר למכור אותן תמורת דולרים חסרי ערך. הבנקים המרכזיים מעוניינים באינפלציה? הם יקבלו היפר-אינפלציה!