איום חדש ישן

battle of poitiers

קרב פואטיה, שנת 732 לספירה

כאשר פתחתי את הבלוג "מבוא לקלקלה" התלבטתי רבות לגבי התכנים שיכללו בו. יש לי עניין רב בפוליטיקה בינלאומית, אולם היות וכל כך הרבה אנשים כותבים אודות הנושא, חשבתי שיהיה זה יותר מועיל אם אתמקד בכלכלה. אירועי החודשים האחרונים, ובכללם מבצע "צוק איתן" ועלייתה של הח'ליפות האיסלמית החדשה, העמידו את ההחלטה הזאת במבחן. לראשונה מזה שנים, האיום מפני האיסלם הקיצוני נראה משמעותי יותר לעתידו של העולם החופשי מאשר המדיניות הכלכלית הקלוקלת שלו. לפיכך אבקש את סליחתם של תלמידי הכלכלה, ואייחד לנושא כמה מאמרים. בתור התחלה, אני רוצה לפרסם מחדש (בשינויים קלים) מאמר שכתבתי בפברואר 2009, אשר מתאר בתמציתיות את ההיסטוריה והעקרונות התיאולוגיים של האיסלם, אשר הכרחיים על מנת להבין את המצב. מאז עברו על האזור תהפוכות רבות, אולם נראה שהניתוח הבסיסי שומר על הרלוונטיות שלו עד היום.

תדמיתו של האיסלאם כדת של שלום
על מנת להבין את דת האיסלם, יש ללמוד את תולדות חייו של מוחמד, נביא האיסלם. קורות חייו מתוארות בפרוטרוט בטקסט המכונה חדיף', ואשר שני בחשיבותו רק לקוראן. מוחמד נולד ככל הנראה בשנת 570 לספירה בעיר מכה בחצי האי ערב, שם חווה את ההתגלות הראשונה שלו, ושם פיתח את דתו. במהלך תקופה זו בחייו הצליח לקבץ סביבו קומץ קטן של מאמינים, וזאת חרף התנגדותם של בני המקום, כולל אנשי שבטו, שבט הקורייש. הטענה היא כי הפסוקים ("סורות") המתונים יותר בקוראן, המתארים התייחסות סובלנית כלפי בני דתות אחרות, נכתבו בעת הזאת, במטרה לפייס את אנשי העיר.

בשנת 620 לספירה לערך, בהיותו כבן 50, היגר מוחמד מן העיר מכה לעיר מדינה (אירוע מכונן המכונה בשם "היג'רה"). בתקופת חייו זו החלה דת האיסלאם לצבור תאוצה. באמצעות פשיטות שנהג לערוך על השיירות העולות למכה, הצליח מוחמד לצבור עושר רב ולהקים צבא. היות והיהודים אשר התגוררו בעיר מדינה סירבו להכיר בו כנביא, הוא טבח בהם והחל להשליט את דתו בכוח הזרוע. בתקופה אלימה זו נהגו הפסוקים הקיצוניים יותר בקוראן, הללו שמתארים את מלחמת הקודש שיש לערוך ב"כופרים".

הנקודה היא שבאיסלם מקובלת דוקטרינת הביטול (מנסוח'), לפיה במידה ושני פסוקים סותרים זה את זה, הרי שהפסוק שנמסר מאוחר יותר מבחינה כרונולוגית הוא הקובע. הקוראן עצמו אינו ערוך כרונולוגית, אלא מסודר לפי אורך הפסוקים, מן הארוך עד הקצר ביותר. לפיכך הוא עשוי להכיל בערבוביה פסוקים אלימים המצווים ללחום בכופרים ופסוקים שלווים העוסקים בסובלנות כלפי דתות אחרות. אף על פי כן, דוקא הפסוקים האלימים הם אלה שתופסים בעיני המאמין המוסלמי האורתודוכסי.

הקורא התמים במערב, אשר אינו מודע לדוקטרינת המנסוח', מייחס משקל שווה לפסוקים האלימים והשלווים שבקוראן. חוסר הבנה זה מהווה ככל הנראה את הבסיס לתפיסה המוטעית כביכול האיסלאם הוא דת של שלום, בעוד שהמאמינים האדוקים של איסלאם יודעים כי אין זה כך. אם הם מטפחים תפיסה זו, הרי זה רק על מנת להרגיע את אנשי המערב ולהסיר חשש מליבם.

מונח הג'יהאד
באיסלם ישנה האמונה כי החיילים אשר מתים בקרב בשמו של אללה, דהיינו במסגרת ג'יהאד, אינם באמת מתים, אלא מועברים ישירות אל גן העדן, וזוכים לחיי תענוגות בין זרועותיהן של 72 בתולות יפיפיות. בזכות אמונה זו חיילים מוסלמים אדוקים חדלים לפחד מפני המוות. הם מוכנים למות כמחבלים מתאבדים, ובקרב בני משפחתם הדבר כלל אינו נתפס כדבר שליל. להפך, עבורם זוהי סיבה למסיבה, על כך שהשאהיד הגיע לחיי נצח רוויי עונג בגן העדן.

מה המשמעות של זה ביחס למשא ומתן עם ארגוני טרור איסלאמיים? הרי זה ברור. תמורת הסכם שלום אנחנו יכולים להציע להם חיים שלווים ונוחים בעולם הזה. אולם בעשותנו כך אנו גוזלים מהם את ההזדמנות למות מות קדושים וליהנות מתענוגות גן עדן. מוסלמים אדוקים בזים לחיי העולם הזה, ומתייחסים אליו אך ורק בתור "מסדרון לגן עדן". לפיכך כל משא ומתן עם ארגוני הטרור נועד מראש לכישלון. לנו, כאנשי המערב, אין כלל מה להציע להם תמורת שלום זה.

אנשים במערב מקשרים פעולה של התאבדות עם ייאוש עמוק, תנאי מחייה קשים ורוויי סבל. לפיכך הם מפרשים את פעולות טרור המתאבדים כנגד ישראל כתגובה נואשת של "לוחמי חירות" כנגד משטר מדכא. לו היו מבינים כי ההתאבדות הזאת נובעת מתוך תקווה להגיע לגן עדן ולא מתוך ייאוש, תפיסתם את הקונפליקט הייתה משתנה.

בית האיסלם ובית המלחמה
האיסלם מחלק את העולם באופן ברור לשני חלקים: דאר אל איסלם, הן האדמות בהן שולט האיסלם ודאר אל ח'ארב – שאר העולם, אדמותיהם של הכופרים. החלוקה הזאת מבטאת את שאיפתו האולטימטיבית של האיסלם לכבוש את כלל העולם ולהחל עליו את החוק האיסלאמי, הוא השאריעה. מסיבה זו אומה מוסלמית אינה יכולה לחיות בשלום לצד אומה אחרת שאינה מוסלמית. כל מצב של שלום שמתקיים ביניהן, הוא לא יותר מאשר הפסקת אש, עד אשר האומה האיסלאמית תתחזק די הצורך על מנת לחדש את מלחמת הכיבוש.

המדינה האיסלמית מוכנה להכיל בתוכה גם בני דתות מונותיאיסטיות אחרות, אולם הם מחוייבים להיות בעלי מעמד נחות ("ד'הימי"), נדרשים לשלם מס מיוחד המכונה ג'יזייה, וסובלים ממגוון של מגבלות משפילות (אסור להם למשל לבנות בתי תפילה חדשים, או לשפץ את הקיימים). המוסלמים השליטים תמיד יהיו אדוניהם, וכל קריאת תיגר על שלטונם תוביל לנקמה אלימה בבני העדה כולה.

Arabian empire

אנשים רבים אינם מודעים לכך שהאיסלם כמעט הצליח להגשים את שאיפתו לשלטון עולמי בעבר. במאה השנים שלאחר מותו של מוחמד בשנת 632, נהרו צבאותיו מחצי האי ערב, וכבשו את המזרח התיכון, ארצות צפון אפריקה ואת חצי האי האיברי. ספינותיהם נהגו לשדוד בשיטתיות כל אוניית סוחר שהפליגה על מימי הים התיכון, ולקחת את מלחיה כעבדים. התקדמותם נבלמה אך ורק בדרום צרפת, כאשר בשנת 732 לספירה הובסו על ידי שארל מארטל ("הפטיש") בקרב פואטיה.

Ottoman empire
גל נוסף של כיבושים החל במאה ה-11, כאשר שבטים טורקיים השתלטו על הח'ליפות האיסלמית, וחידשו את המאבק בנצרות. בשלב זה נכבשו שארית האימפריה הביזנטית וארצות מזרח אירופה, כגון יוון, סרביה, בולגריה, רומניה והונגריה. עמים אלו שועבדו באכזריות, בניהם נלקחו להיות חיילים בשירותו של הסולטן (גדודי "היאניצ'רים"), ובנותיהם – שפחות מין בהרמונו. מי שיחפש עדויות לזוועות הללו ימצא אותן משובצות בספרות ובמוזיקה הקלאסית, החל מ"קנדיד" של וולטר וכלה ב"חטיפה מן ההרמון" מאת מוצרט. התקדמותם נבלמה לבסוף רק בשעריה של העיר וינה, כאשר ב-11 בספטמבר 1683 הובס הצבא המוסלמי על ידי כוחות בהנהגתו של מלך פולין יאן סובייצקי. האם התאריך 11 בספטמבר נשמע לכם מוכר? לא לחינם בחר אוסמה בן לאדן בתאריך זה על מנת לבצע את המתקפה על מגדלי התאומים. תאריך זה מסמל את נקודת השיא בהתקדמותו של האיסלם, אשר אותה הוא קיווה לשחזר.

אנו במערב נוהגים לחשוב על מסעות הצלבנים לארץ הקודש בתור מתקפה נוצרית ברוטלית על אוכלוסיה מוסלמית שוחרת שלום. אולם לאור המידע הזה, אודות מסעות כיבוש מוסלמיים באזורים אשר נהגו להיות יהודים ונוצריים במשך מאות בשנים, נראה כי פעולותיהם של הצלבנים היו לא יותר מאשר ניסיונות מוצדקים להגן על אדמתם. מבחינה היסטורית ניסיונות אלו היו בסופו של דבר מקומיים וחסרי משמעות, היות והאיסלם הצליח להשתלט מחדש על שטחים אלו תוך פרק זמן קצר.

לנוכח הסקירה ההיסטורית הזאת נשאלת השאלה, כיצד מישהו מעז להאשים את מדינת ישראל ב"כיבוש"? הרי שליטתה של האומה הערבית במזרח התיכון היא בעצמה תוצאה של כיבוש. מדוע כיבוש בן 1400 שנה הוא יותר לגיטימי מאשר כיבוש בן 60 שנה? נניח ונמתין עוד 1340 שנה, האם הכיבוש הישראלי של יהודה ושומרון יהפוך בדיעבד ללגיטימי? שאלות אלו חושפות את הצביעות וחוסר ההגיון העומדים בבסיס העמדה של השמאל הישראלי.

גבולות הסכסוכים העולמיים
אין זה פחות ממדהים לגלות, כאשר מתבוננים על מפת העולם ומסמנים עליה את כל הסכסוכים המקומיים אותם אנו מכירים בימינו – החל מישראל, סודאן, דרך קוסובו, וצ'צניה וכלה בסכסוכים במזרח הרחוק כגון בקשמיר, במזרח טימור, בפיליפינים ואפילו בסין – כי מפת הסכסוכים הללו ממפה את גבולות העולם האיסלאמי.

אם היינו בודקים אילו סכסוכים בעולם כיום אינם כוללים צד מוסלמי כלשהו, היינו מגלים כי כמעט ולא קיימים כאלו. איש אינו מעז להודות בכך, אולם למעשה מאז סיומה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית ובין ברית המועצות, העולם הוא מקום כמעט נטול מלחמות – למעט הארצות בהן ישנו חיכוך כלשהו עם אוכלוסיה מוסלמית. את ההתעלמות הזאת אפשר אולי לייחס למזלן המופלא של מדינות ערב, אשר העניק להן חלק כה משמעותי במשאבי האנרגיה הבינלאומיים, ואשר כפה על מדינות המערב לחלות את פניהן, על מנת שזרם הנפט לא יחדול מלזרום.

תרבות השקר – "אל תקעיה"
על פי חוקי האיסלם, אדם יכול לשקר על מנת להתמודד עם איום לדת או לסדר התקין של החברה האיסלמית. מוחמד עצמו מתואר בחדיף' כמתיר לאנשיו לומר דבר שקר, על מנת לקדם את מטרותיו. היות ובאיסלם מוחמד נחשב כדמות אידיאלית לחיקוי, כל המוסלמים נוהגים כמותו. כתוצאה מכך התפתחה בארצות האיסלם תרבות של שקר, שבה המטרה תמיד מקדשת את האמצעים. לאור זאת, אין זה מפתיע לראות מנהיגים מוסלמים החותמים על הסכמים מדיניים ומפרים אותם ללא הנד עפעף, או ארגוני טרור אשר משגרים טילים מחצר בית ספר של אונר"א, ולאחר מכן מתלוננים על פגיעה באזרחים חפים מפשע.

בתרבות המערבית התנהגות כזאת מתפרשת כשפלה ומרושעת, ולייחס אותה לציבור המאמינים של דת שלמה יתפרש בתור "גזענות". אולם עלינו לקבל שהאיסלם אינו שותף לאותם הערכים כמו המערב, וכי הניסיון לשפוט אותו על פי אמות מידה מערביות הוא סוג של גזענות בפני עצמו. אמירות בסגנון "יהדות, נצרות ואיסלם הן דתות אחיות, הסוגדות לאותו האל", נובעות מבורות לגבי התיאולוגיה האיסלמית, ומשאיפה נאיבית לשלום ואחווה בין האומות, יותר מאשר נטועות במציאות.

המשמעות המעשית היא ששיטת המשא ומתן המערבית, המבוססת על תום לב וכבוד הדדי, אינה ישימה ביחס לעולם האיסלמי. חברותן של מדינות מוסלמיות בארגונים בינלאומיים כגון האומות המאוחדות גם היא מיותרת לחלוטין, שכן הללו צפויות לנצל אותם באופן ציני, ולהתנער לחלוטין מחוקיהם כאשר הדבר יחדל מלקדם את האינטרסים שלהן. ארגוני טרור איסלמיים לא יהססו להעביר חומרי חבלה בתוך אמבולנס, להחביא כלי נשק במסגד, או להקים מפקדה צבאית במרתפו של בית חולים. מבחינתם אין מדובר בחריגה מ"כללי המשחק", משום שהם מעולם לא אימצו את הכללים הללו.

אני באופן אישי התחלתי "לכבד" את הגישה המוסלמית כלפי הערכים של העולם המערבי. הם בזים לערכי המערב ואינם מצייתים לחוקי המלחמה המקובלים, ולפיכך עלינו "לכבד" את רצונם, ולחדול מלנסות להחיל עליהם חוקים אלו. בדרכו שלו, העולם המוסלמי מבקש מאיתנו "להוריד את הכפפות" ולהתחיל לשחק מלוכלך, בדיוק כמוהו. אם ברצוננו לשרוד, נהיה חייבים לעשות זאת.

חוקי השאריעה לעומת הדמוקרטיה
עבור מוסלמי אדוק, אין כל משמעות לחוקים מעשי ידי בשר ודם, אשר מקורם בפרלמנט. הוא מכבד אך ורק את החוקים שכביכול ניתנו ישירות מפיו של האל, ואשר כתובים בקוראן. לפיכך  גם אין עבורו כל משמעות לתהליך הבחירות הדמוקרטיות, ואין לו שום כבוד כלפי הריבונות של מדינות דמוקרטיות.

השאריעה קובעת עונשים אכזריים כלפי מי שהיא רואה כפושעים. לפיה יש להוציא להורג אנשים הנוטשים את דת האיסלם, נואפים, הומוסקסואלים וכן הלאה. השאריעה אינה תואמת את הערכים הסובלניים של המערב, ולפיכך לא יכולה לשכון עימם בכפיפה אחת. זאת הייתה כוונתו של סמואל הנטינגטון בספרו אודות "התנגשות הציביליזציות".

סיכום דבר
אם נשקול היטב את כל מה שנאמר, נגיע למסקנה המצערת כי לא ניתן להגיע להסכם שלום עם העולם המוסלמי. כל הסכם כזה לא יהיה שווה את הנייר עליו הוא כתוב, ומטרתו היחידה תהיה לקנות זמן, עד אשר המוסלמים יצברו די כח על מנת להמשיך במסעות הכיבוש. זהו כביכול המיטב שנוכל לשאוף אליו – לקיים את הסטטוס קוו, שבו האיסלאם חלש ומפוצל מדי מכדי לפעול כנגד המערב.

ישנו תסריט בלתי סביר, שבו מדינות המערב יחושו מאויימות עד כדי כך, שהן ינטשו את ערכי הפציפיזם וההומניות הטבועים בהן, ויצאו למלחמה חסרת מעצורים כנגד האיסלם. הכוונה היא ל"הסרת הכפפות" כפי שתיארתי קודם, מלחמה ללא לקיחת שבויים וללא התחשבות באמנת ז'נבה, תוך פגיעה רבה באוכלוסיה אזרחית, ואפילו תוך כדי הפרדת ילדים מהוריהם על מנת להעניק להם "חינוך מחדש" לפי ערכים מערביים. לדעתי זוהי הדרך היחידה שבה המערב עשוי להביס את האיום האיסלמי אחת ולתמיד, כפי שעשה לנאציזם בשעתו.

אך כאמור, זהו תסריט בלתי סביר. ארצות המערב נראות כיום חלשות ומנוונות מדי מכדי לצאת למאבק שכזה.

מודעות פרסומת

8 תגובות ל-“איום חדש ישן

  1. אורן, כתיבה מעולה שנוגעת בכמה נקודות מאוד קריטיות באסלאם עצמו, ואני חושב שאתה הישראלי הראשון שציין את עיקרון המנסוח' – עוד לא נתקלתי באף אחד בארץ שכתב עליו, ולדעתי יכול לשפוך הרבה מאוד אור על האסלאם מנקודת מבט מערבית.

    לא מזמן גם קראתי מאמר מעולה במידה שמדבר על משהו דומה, ונאמר שם שהשמאל חייב את האסלאם המתון הרבה יותר משהאסלאם המתון חייב את השמאל – http://mida.org.il/2014/09/09/%D7%90%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A1%D7%9C%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9F/
    אם אתה מעוניין.

    ודבר אחרון, האם עקרון ה'תקיעה' לא מאומץ על ידי שיעים בלבד שנזקקו לו עקב כך שהם חיו בסביבה סונית עוינת וזוכה לבוז מהסונים שמגדירים אותו כעיקרון נשי?

    • שלום אופיר –
      הטענה הרווחת בפי מוסלמים סונים, כביכול ה"תקעיה" הינה עקרון שיעי בלבד, גם היא יישום של התקעיה, אשר נועדה לזרוע בלבול וחוסר בטחון עצמי בקרב אנשי המערב. עיקרון זה בהחלט מקובל גם באיסלם הסוני, בתנאי שהמאמינים נמצאים תחת סכנת מוות (מה שאפשר לטעון בקלות בכל מצב של מלחמה).

      אגב, אני מאוד אוהב את דניאל גרינפילד, וקורא את מאמריו באופן קבוע באנגלית. לא הכרתי עד עכשיו את האתר "מידה", ואני שמח שהכרת לי אותו.

  2. דעותיי בנושא האיסלאם לא שונות בהרבה משלך, אבל לא אהבתי את הסניגוריה על מסעי הצלב ועל הנוצרים של ימי הביניים. הם לא היו חיות רעות פחות מדאעש של זמננו.
    זה מה שקרה לאבותינו במסעי הצלב בירושלים. לקחתי מוויקיפדיה את הציטוט של ההיסטוריון יהושע פראוור: "השכונה שלתוכה פרץ גוטפריד (מבויון עם כוחותיו החמושים) הייתה 'שכונת היהודים', שם שנשתמר במשך המאה הי"ב, אף לאחר שנעלמו תושביה. (לאחר הפריצה) התחילו גדודים צלבניים זורמים בעקבותיו לעיר פנימה. המוסלמים והיהודים נסוגו לעבר הר-הבית, שם חשבו, כנראה, להיערך להתגוננות אחרונה. אולם עם ניפוץ התקווה אחזו יהודי ירושלים בידיהם מעשי אבותיהם. בני הקהילה נתרכזו בבית-הכנסת (או בבתי-הכנסת) לזעוק לאביהם שבשמים. הצלבנים סגרום ושרפום חיים בתוכו. החרב המתהפכת כילתה את חמתה בכל אלה שנסוגו ברחובות-העיר הצרים להר-הבית. … יומיים השתוללו הצלבנים בעיר וערכו טבח שלא היה כמוהו מאז ההרג הרב שעשו הרומאים ביהודים, אלף שנה לפני כן".‏

  3. "אם היינו בודקים אילו סכסוכים בעולם כיום אינם כוללים צד מוסלמי כלשהו, היינו מגלים כי כמעט ולא קיימים כאלו. איש אינו מעז להודות בכך, אולם למעשה מאז סיומה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית ובין ברית המועצות, העולם הוא מקום כמעט נטול מלחמות – למעט הארצות בהן ישנו חיכוך כלשהו עם אוכלוסיה מוסלמית. את ההתעלמות הזאת אפשר אולי לייחס למזלן המופלא של מדינות ערב, אשר העניק להן חלק כה משמעותי במשאבי האנרגיה הבינלאומיים, ואשר כפה על מדינות המערב לחלות את פניהן, על מנת שזרם הנפט לא יחדול מלזרום."

    אז אלו לא סכסוכים? רוסיה – אוקריאנה, סין – טיבט, סין – הונג קונג, צ.קוריאה – ד. קוריאה, ארה״ב – קובה, ״קטלוניה״ – ספרד, ״המדינה הבאסקית״ – ספרד ועוד…
    נכון, לא לכולם נופלים טילים על הראש…

    • דורון – שים לב שחוץ מ"סכסוכים" טריטוריאלים\לאומיים שקיימים זה עשרות בשנים, כל דבר אחר בעולם איכשהו קשור לתיאולוגיה והאידאולוגיה של האסלאם…

      ואצלנו זה הכי באסה כי זה גם וגם, אז נדפקנו לגמרי

    • מאמר זה אינו עוסק באינדיבידואלים ספציפיים אלא בתרבויות שלמות.
      בכל אומה ואומה ישנם אנשים טובים ורעים, רחמנים ואכזריים, מוסריים וחסרי מוסריות. השאלה היא האם התרבות עצמה מעודדת התנהגות אכזרית ובלתי מוסרית (לפי אמות המידה המערביות) או לא. אני טוען שהתרבות האיסלמית היא יוצאת דופן באופן שבו היא מעודדת התנהגות מסוג זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s