אני תמיד אזכור את קיץ 2011 כמאורע מכונן. עשרות אלפי אנשים חנוקים כלכלית יצאו באופן ספונטני לרחובות וגילו שהם לא לבד. שדרות רוטשילד בתל אביב הפכו בין לילה לא רק למאהל מחאה, אלא גם לפרלמנט הישראלי החדש. בשעות אחר הצהריים הועברו הרצאות תחת כיפת השמיים, ובמשך כל הלילה נמשכו דיונים פומביים. מה מייצגת המחאה הזאת? אנשים ניסו להבין. מה היא מנסה להשיג? הם שאלו, אך התשובות היו מבולבלות. הגרעין הקשה של המפגינים היו הקומוניסטים, שזיהו את חוסר שביעות הרצון הציבורית, והאמינו שהם מסוגלים למנף אותו לשם הפלת הממשלה והקמת ממשלת שמאל חדשה. אולם הרוב המוחץ של הקהל לא היה שותף להשקפת עולמם. מדובר היה באנשים מן השורה שרק ביקשו להביע את מצוקתם, ולא לחולל מהפיכות. לדעתי זוהי הסיבה בגללה תנועת המחאה הישראלית לבשה אופי כה שליו ופציפיסטי. להבדיל מאחיותיה בניו-יורק או בברצלונה, היא כמעט ולא לוותה במעשי וונדליזם, או בעימותים אלימים עם המשטרה. למעשה, בשדרות רוטשילד שררה אווירה יוצאת דופן של פתיחות ושל אחווה. לא לחינם קראנו לזה בזמנו "הגרסה הישראלית של פסטיבל וודסטוק".

גם אני הייתי שם. אמנם לא ישנתי ולו לילה אחד באוהל, אולם השתתפתי בהפגנות וביליתי בשדרה כל שעה פנויה שהייתה לי. אני זוכר היטב את התיסכול הרב שממנו סבלתי באותה התקופה. כמו רבים כל כך, גם אני עברתי את המסלול הקבוע של צבא-אוניברסיטה-עבודה, אך מכאן ואילך הרגשתי תקוע. הרווחתי תמיד די כסף על מנת להתקיים, אולם לא על מנת להתקדם. אחרי עשור של חיסכון לא הייתי קרוב יותר להגשים את חלום הדירה משלי. להיפך, נראה היה שהוא רק הולך ומתרחק ממני. בדיעבד, נראה שהגעתי לשדרות רוטשילד במטרה למצוא תשובות, אך הן לא חיכו לי שם. במהלך השיחות הליליות שמעתי אנשים רבים אשר השליכו את יהבם על הממשלה. הם היו סבורים שהמדינה צריכה לדאוג לכל צרכיהם, החל מקורת גג וכלה בביטחון תזונתי. ככל שהאזנתי להם, כך דרישותיהם נדמו לי יותר ויותר ילדותיות ומנותקות מן המציאות. במהלך ההפגנות נישאה בפי כל הססמה המפורסמת "העם דורש צדק חברתי!", ואני מצאתי את עצמי תוהה – מה זה לעזאזל "צדק חברתי?" במה הוא מתבטא? כאשר הקיץ הגיע אל תומו וגשמי הסתיו הניסו הביתה את אחרוני המפגינים, התחלתי להאזין באינטרנט להרצאות בכלכלה.

המחאה החברתית בישראל 2011 avivi – http://www.flickr.com/photos/avivi/6019427237

דלגו קדימה שלוש שנים, ומסתבר שבוגרי "מחאת הקוטג'", הפכו למובילי "מחאת המילקי". מאוכזבים מכישלון המחאה הקודמת להוזיל את עלות המחייה ולבלום את בועת הנדל"ן התופחת, הם החליטו להצביע ברגליים ולעזוב את המדינה. הגדילו לעשות אלו מביניהם שהכריזו שהם "עולים לברלין", לא פחות ולא יותר. אני בהחלט מזדהה עם מצוקתם, אולם לא מקבל את האופן שבו בחרו להתמודד עימה. אני מאמין שמדינת ישראל היא המקום היחיד עבור העם היהודי, ושאם יש כאן בעיות אז צריך להתמודד עימן, ולא לברוח מפניהן למקום אחר. על אחת כמה וכמה מקומם הדבר, שחלקם בוחר להגר אל העיר המקוללת אשר ממנה נוהלה השמדתם של מיליונים מבני עמנו, רק לפני שבעים שנה. לדעתי זה מאוד נאיבי מצידם להניח שמה שהיה לא יכול לחזור על עצמו, ושמפלצת האנטישמיות לא תרים פעם נוספת את ראשה המכוער.

מילא לעזוב את הארץ – אבל דווקא לברלין? Thomas Wolf, http://www.foto-tw.de

אולם גם אלו שהטיעון המוסרי כנגד הירידה איננו עושה עליהם רושם צריכים לחשוב פעמיים בטרם הם נוטלים צעד שכזה. אם יש דבר אחד שלימודי הכלכלה הבהירו לי מעבר לכל ספק, הוא שאנחנו שרויים במשבר כלכלי עולמי, וכי המצוקה של מעמד הביניים בישראל היא רק סימפטום של תופעה גלובלית. אם לנסח את זה בקצרה, הרי שמאז מלחמת העולם השנייה העולם המערבי חי מעל ומעבר ליכולתו הכלכלית. את הפער בין רמת החיים המלכותית שממנה הוא נהנה ובין הכנסתו האמיתית הוא מממן באמצעות חובות. כל מדינה נורמלית שהייתה שוקעת בגרעונות עצומים כמו אלו של ארה"ב ומדינות אירופה הייתה מגלה שנושיה מאבדים את הסבלנות, שהריבית על אגרות החוב שלה מטפסת, וכי היא חייבת לקצץ בהוצאותיה על מנת להימנע מפשיטת רגל. אולם בזכות המוניטין שלהן כמדינות עשירות, ובזכות המעמד המיוחד של הדולר בתור מטבע הרזרבה הבינלאומי, התאפשר לארה"ב ולאירופה לקיים את המצב הזה במשך עשורים ארוכים. עלינו להבין שמה שהתרחש ב-2008 לא היה סתם התפוצצות של בועת נדל"ן, אלא יריית פתיחה בדרך לשינוי במאזן הכוחות הבינלאומי. חולשתן הכלכלית המתמשכת של מדינות המערב אל מול העוצמה הגוברת של סין ויתר השווקים המתעוררים באה לידי ביטוי ראשוני במשבר הסאב-פריים, אך זוהי רק ראשיתו של התהליך. עד כה הצליחו ארה"ב ומדינות גוש היורו לדחות את הקץ באמצעות הדפסת כסף מאסיבית, אולם אף אחת מן הבעיות המבניות שלהן לא נפתרה, ורמת החוב שלהן רק הולכת וגוברת.

השוואה של חוב ממשלתי וחוב של משקי הבית לפי מדינה (2012) – למדינות המערב יש הרבה יותר חוב ביחס לשווקים המתעוררים.

ביחס לכוחות בינלאומיים כה עצומים, כלכלתה של ישראל משולה לקליפת אגוז הנישאת על הגלים. בעקבות הורדת הריבית חסרת התקדים בארה"ב, ובעקבות שטף הדולרים אשר החל לחפש אחר תשואה בכל פינה של הגלובוס, גם מדינת ישראל נאלצה להוריד את הריבית שלה, בניסיון לשמור את ענפי הייצוא שלה תחרותיים. אולם אליה וקוץ בה – הורדת הריבית הזאת הציתה כאן בועת נדל"ן שכמותה טרם ראינו. המצוקה של הציבור הישראלי נובעת אם כן באופן עקיף ממדיניותו של הפדרל ריזרב בארה"ב, ויש מעט מאוד שממשלת ישראל יכולה לעשות על מנת למנוע זאת. המסקנה היא שאין שום טעם לנסות ולהימלט. מדובר במשבר גלובלי אשר משפיע באופן זה או אחר על כל מקום בעולם. בדומה לישראל, ישנן בועות שמתפתחות כרגע בבריטניה, בסין, בניו-זילנד, באוסטרליה, בברזיל וכן הלאה. גם מדינות אשר לא חוו בועת נדל"ן כתוצאה ממבול הכסף הזול שהפד ממטיר עלינו עלולות לסבול מתופעות שליליות אחרות כגון היווצרות בועות בשוקי המניות או האג"ח. מדינות אחרות כגון דרום אפריקה סובלות מתנודות חדות בשער החליפין של המטבע שלהן, אשר פוגעות בכלכלה המקומית.

אם נרצה או לא, המשבר הכלכלי העולמי יתפוס אותנו בסופו של דבר בסיבוב. כרגע אנחנו נמצאים בעין הסערה, ונדמה שהכל שב על מקומו בשלום. מדדי המניות נמצאים בשיא, ושיעורי האבטלה בארה"ב נסוגים. הפד אפילו צימצם את תוכנית ההקלה הכמותית, ומדבר בזהירות על העלאת שיעורי הריבית חזרה לערכים נורמליים. אך לדעתי מדובר באשליה ותו לא. ההגמוניה המערבית תלוייה כיום על חוט השערה. בשלב זה או אחר אנו עלולים לראות את המשבר מתחדש. הבורסות יצללו, וארה"ב תגלוש חזרה אל תוך מיתון, מה שכנראה כבר מתרחש בגוש היורו בימים אלו ממש. ואז מה יועיל לישראלים המתגוררים בברלין שהמילקי שלהם זול, אם הם יאבדו את עבודתם ולא תהיה להם שום הכנסה? דווקא בשעת משבר, המקום הטוב ביותר להיות בו הוא בבית, היכן שאנחנו מוקפים במשפחה ובידידים, ומסוגלים לסייע זה לזה.