לנוכח מבול החוקים המטופשים המציף אותנו בימים אלו, אני סבור שממשלת ישראל צריכה לייסד את "המשרד לתוצאות בלתי צפויות". יש לציין שזהו איננו רעיון מקורי שלי, וכי שאלתי אותו מן הסופר והפובליציסט האמריקאי ג'ים גרנט, אשר כותב אודות כלכלה בסגנונו השנון והעוקצני מזה שנים רבות. המשרד הממשלתי החדש יהיה אחראי לחזות ולהודיע לפרלמנטרים מה יהיו התוצאות הבלתי צפויות של החוקים שהם מציעים, עוד בטרם הללו עולים להצבעה. עם קצת מזל, הוא אולי יוכל למנוע מאיתנו האזרחים מלשמש כעכברי מעבדה, עבור אותם חברי הכנסת שאין להם מושג ירוק בכלכלה.

קחו למשל את הצעת החוק החדשה של חברת הכנסת אורלי לוי ממפלגת "ישראל ביתנו", אשר דורשת כי תינתן משכנתה בסך 90% מערך הדירה לזוגות צעירים אשר רוכשים את דירתם הראשונה. על פי הצעת החוק, הפער בין ההון העצמי שיש בידם של זוגות אלו ובין ההון העצמי הנדרש כיום לשם אישור משכנתה, ימומן באמצעות הלוואה בערבות המדינה. לכאורה מדובר בהצעת חוק רחומת לב, אשר אמורה לסייע לזוגות העניים ביותר להתגבר על משוכת ההון העצמי, ולמרות הכל להגיע לדירה משלהם. אולם כאן אמור היה להתערב המשרד לתוצאות בלתי צפויות, ולהתריע שזהו בדיוק המצב שהוביל לבועת הסאב-פריים בארה"ב!

כזכור, בארה"ב קיימים שני בנקים ממשלתיים בשם "פאני מיי" ו"פרדי מאק", אשר תפקידם הוא להעניק משכנתאות בערבות המדינה לאוכלוסיה מעוטת יכולת. במהלך העשור הקודם הופעל על הבנקים הללו לחץ פוליטי להקל את דרישות הסף למתן הלוואה. את התוצאה של האיוולת הזאת כולנו מכירים: אנשים ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם לרכוש בתים מבלי שהייתה להם יכולת החזר אמיתית. הביקושים החדשים הובילו לניפוח בועת נדל"ן, אשר התפוצצה ברגע שבו שיעורי הריבית טיפסו מעט, וכל אותם לווים בעייתיים כבר לא יכלו להרשות לעצמם את התשלומים החודשיים. כאשר מחירי הנדל"ן התמוטטו, אנשים גילו שהמשכנתה שלקחו גבוהה יותר מאשר שווי הנכס שבו הם מתגוררים, ולכן מרביתם נטשו את הבתים והניחו לבנק לעקל אותם. מי שנדרש בסופו של דבר לשלם את החשבון הוא משלם המסים, אשר שימש כערב לכל ההלוואות הללו. אין שום סיבה להניח שהחוק של אורלי לוי לא יוביל לתוצאה דומה כאן, בישראל.

חוק מטומטם נוסף בתחום הנדל"ן מגיע מכיוונו של שר האוצר יאיר לפיד, אשר מעוניין לקבוע סטנדרטים ל"שכירות הוגנת", ולהגביל את היכולת של בעלי הדירה להעלות את שכר הדירה משנה לשנה ביותר מאשר 2%. לו היה קיים "משרד לתוצאות בלתי צפויות", אין ספק שהוא היה מפיק מזכר בהול, המזהיר את כבוד השר מפני ההשלכות הקשות. הרי אנחנו שרויים בעיצומו של משבר נדל"ן חסר תקדים, שבו הביקוש עולה על ההיצע. למה תוביל אם כן דרישתו ששטחה של דירת מגורים לא יפחת מ-26 מ"ר? אלפי דירות חדר יצאו מיידית מן השוק, וההיצע יתכווץ אף יותר. בנוסף, כל בעלי הבתים אשר חוששים מפני התפרצות האינפלציה בשנים הקרובות ימהרו להקדים תרופה למכה, ויעלו באופן דרמטי את מחירי השכירות! התוצאה הבלתי צפויה של הצעת החוק היא שמחירי השכירות במדינת ישראל ירקיעו שחקים, ומצבם של השוכרים יהיה גרוע לאין שיעור מכפי שהוא כיום. מי שם את יאיר לפיד להחליט מה גודלה הראוי של דירת מגורים? אף שאני עצמי לא הייתי שש לגור בכוך קטן, אולי יש מישהו שזה דווקא כן מתאים לו? אולי ישנה איזו סטודנטית שמוכנה להתפשר על המטראז' לטובת קרבה לאוניברסיטה, או צעיר דל אמצעים שמתעקש בכל זאת לגור במרכז תל אביב? במידה וחוק זה יעבור הללו לא יקבלו לפתע דירות מרווחות ומתוחזקות היטב, אלא ימצאו את עצמם ברחוב.

החוק האחרון שברצוני להביא כדוגמה הוא "חוק הסופרים" של שרת התרבות והספורט לימור לבנת, אשר נכנס לתוקף בתחילת 2014. החוק שם לעצמו מטרה להגן על הסופרים מפני התחרות שהתפתחה בין הרשתות "צומת ספרים ו"סטימצקי", אשר הובילה לירידת מחירים ניכרת. החוק מחייב את הרשתות למכור כל ספר חדש במחיר מלא במשך שנה וחצי לאחר הוצאתו לאור, ומבטיח לסופרים שיעורי תמלוגים מינימליים. לו הייתה השרה לבנת מתייעצת מבעוד מועד עם נציג המשרד לתוצאות בלתי צפויות, הוא בוודאי היה מבהיר לה שהחוק עתיד להנחית מכת מוות על ספרות המקור הישראלית. על מנת להישאר אטרקטיביות בעיני הלקוחות הרשתות יקדמו מעתה ואילך אך ורק ספרים ישנים, אשר החוק מאפשר למכור במחיר מוזל. הוצאות הספרים מצידן יפרסמו אך ורק יצירות פרי עטם של סופרים מוכרים, אשר יש להם קהל קוראים נאמן. איש לא יעז יותר לתת הזדמנות לסופרים חדשים ואלמוניים, מחשש שספריהם יצברו אבק על המדפים. גם הסופרים שיצליחו להכניס את ספריהם לחנויות יצאו מופסדים – הם אולי ירוויחו יותר על כל עותק שימכרו, אולם ימכרו הרבה פחות עותקים. כל עוד החוק המטופש נותר בעינו, הספרות הישראלית תדעך ותיעלם, בעוד עם הספר עובר לקנות ספרים ב"אמזון"…

בשלב זה עלי להודות שאני מדבר בציניות. אינני באמת סבור שהוספת עוד נדבך של בירוקרטיה ממשלתית יועיל במשהו לפתרון הבעיה. אם המחוקקים במדינת ישראל אינם מסוגלים להפעיל את ההגיון הבריא שלהם בעת שהם מגבשים הצעות חוק, שום דבר לא יעזור. מדוע הם מתנהגים באופן חסר אחריות שכזה? לדעתי הדבר נובע מן המגמה העולמית להרחבת סמכויות המדינה על חשבון חירויות הפרט. חברי הכנסת שלנו משוכנעים שחוקיהם הם דברי אלוהים חיים, וכי כל דבר שאותו יעגנו בחקיקה יתממש באורח פלא במציאות. לפיכך הם מחוקקים למוות כל בעיה חברתית, החל ממצוקת הנדל"ן וכלה בעודף רעש בחתונות. בקצב הנוכחי הם עוד עשויים להציע חוק לפיו 700 מילימטרים של גשם חייבים לרדת בכל שנה, שאם לא כן ענני הקומולונימבוס יחוייבו בקנס.

אבל למציאות יש חוקים משלה. מקור ההכנסה היחיד של המדינה הוא המסים שהיא גובה מן האזרחים. היא איננה מסוגלת ליצור כוח קנייה יש מאין, אלא רק להעביר אותו מכיס אחד למישנהו. הציבור שנפגע מכך מנסה לצמצם את נזקיו ומשנה את התנהגותו בהתאם, וכך נוצרות לנו תוצאות בלתי צפויות. כאשר המדינה מכריחה את התעשיינים לעמוד בתקנות חדשות, הם נאלצים לגלגל את העלות על הצרכן. כאשר היא נטפלת לבעלי הבתים – השוכרים משלמים לבסוף את המחיר. כך יוצא שבמקרים רבים החוק מביא לתוצאה ההפוכה בדיוק ממה שהמחוקק התכוון, ומחמיר את הבעיה שאיתה הוא נועד להתמודד. מחוק לחוק עלות המחייה שלנו מטפסת, עד שאנחנו מתמוטטים. יואילו אם כן חברי הכנסת בטובם, ובמקום לחוקק חוקים חדשים, ינסו לבטל כמה מן הקיימים. כבר עכשיו יש לנו יותר מדי מהם, רוב תודות!