הסעודה הגדולה

the great feastבערב קר וסגרירי הופיעו שלושה אורחים בשעריה של מסעדת "מון ארג'נט". המארחת זיהתה מייד אחד מביניהם, אדון קשיש וכסוף שיער אשר היה לבוש בחליפת ערב משובחת.
"ערב טוב, מר נורת'", היא ברכה אותו במאור פנים, "כמה טוב לראותך פעם נוספת".
הוא היה אורח קבוע במסעדה, אשר נודע באנינות טעמו.
"ערב טוב, ערב טוב", הוא ענה בנימוס.
"חוששני שטרם היה לי העונג לפגוש את ידידיך…", היא חייכה לעבר שני האדונים אשר ליוו אותו. הראשון היה גברתן צעיר ורם קומה, אשר מקטורנו כמעט התפקע מגודל שריריו המפותחים. השני היה נמוך ורזה, בעל עיניים מלוכסנות אשר התרוצצו בחשדנות לכל עבר.
"זהו ידידי הטוב, מר ווסט", הציג הקשיש את הגברתן. "הוא תעשיין חשוב, אשר עשה את הונו בעסקי הנפט".
"והכותנה", הוסיף הגברתן, "והמכרות, והרכבות, והספנות…", הוא החל למנות את כל מגוון התחומים שבהם עסק.
"כן, כן", קטע אותו נורת'. "מר ווסט עוסק בכל הענפים הללו".
"הו, כמה מעניין", התרשמה המארחת. במבט ראשון הוא נראה כמו ברנש מחוספס, אך כעת הבינה כי מדובר באדם עשיר עד מאוד.
"וזהו אורחנו המכובד, מר איסט", המשיך הקשיש. "אשר הגיע אלינו כל הדרך מן המזרח הרחוק. מר איסט גם הוא תעשיין חשוב".
המארחת קדה עמוקות לפני מר איסט, כפי שלימדו אותה שיש לעשות בפני אנשים מן המזרח, והלה השיב לה קידה קלה וצוננת.
"בואו אחרי בבקשה", ביקשה המארחת. "אף על פי שהמסעדה מלאה, שמרתי עבורכם את השולחן הטוב ביותר".
צוות שלם של מלצרים החל לכרכר סביבם, מגיש להם את התפריט, מתאר בפניהם את המנות וממליץ להם על היינות. תוך פרק זמן קצר היה השולחן עמוס לעייפה, והשלושה הטיבו את ליבם במזון ובמשקה.
"האם האוכל לפי טעמך, מר איסט?", שאל מר נורת'.
"כן, כן", מילמל האורח בעודו לועס בשקיקה. "טעים מאוד".
"ומה איתך, ידידי הצעיר?", פנה הקשיש למר ווסט. "האם אתה נהנה מן הארוחה?".
"כן, בהחלט", אישר הגברתן, בעודו דוחף לפיו נתח אחר נתח מן האומצה העסיסית.
"אתה מוכרח לנסות את הלובסטרים, מר איסט", האיץ בו מר נורת'.
"מצויין, מצויין", הוא אישר בין נגיסה אחת לשנייה.
"ואתה את כבד האווז, מר ווסט", הוסיף הקשיש.
"הממ… מעולה", גנח הצעיר מרוב עונג.
"מה אמרתי לכם?", סילסל מר נורת' את שפמו בהנאה. "זוהי המסעדה הטובה ביותר בעיר!".
מקץ שעה ארוכה של זלילה וסביאה, נשענו השלושה לאחור, מלאים עד להתפקע.
"אני חייב להודות, ידידי", הודיע האיש בעל העיניים המלוכסנות. "אף כי בארצי מקובל לערוך סעודות פאר, מעולם לא זללתי בצורה שכזאת".
"אין ספק", אישר מר ווסט, בעודו מלטף את כרסו. "זו הייתה הארוחה הטובה ביותר שאכלתי אי פעם".
"רבותי, האם תרצו להזמין קינוח?", הציע המלצר באדיבות.
"לא, תודה", סירב מר נורת'. "אינני מסוגל להכניס דבר".
"אז אולי כוס קפה? או כוסית של ברנדי?"
"לא, אין צורך", הסכימו השלושה.
"יפה", חייך המלצר. "אם כן, אביא לכם את החשבון".
לפתע השתררה סביב השולחן דממה מעיקה.
"מר ווסט", רכן הקשיש אל עבר ידידו ולחש באוזנו, "האם יש לך קצת כסף?".
"מה?", נפערו עיניו של הצעיר. "הייתי בטוח שהסעודה היא על חשבונך".
"היא אכן על חשבוני", הסביר מר נורת', "אך אני זקוק שתלווה לי מעט כסף על מנת שאוכל לשלם".
"אבל חשבתי שאתה איש עשיר!", התפלא מר ווסט.
"אני אכן איש עשיר", התעקש הזקן, "אולם היו לי מעט קשיי נזילות לאחרונה. אודה לך אם תשמור זאת בינינו ולא תספר לאיש, משום שהדבר עלול לפגוע בשמי הטוב".
"הייתי שמח לעזור לך", משך הגברתן בכתפיו בחוסר אונים. "אבל השארתי את הארנק שלי בחדר המלון".
"אל תשקר לי", נזף בו הקשיש. "אני יכול לראות אותו מבצבץ מבעד לכיסך".
"הו, אתה צודק", ענה הצעיר. "אבל למרבה הצער אין לי כרגע כסף מזומן".
"אתה בוודאי מתבדח!", התעצבן מר נורת'. "כולם יודעים שאתה מיליונר. אל תגיד לי שאתה מסתובב בלי אגורה בכיס!".
"אני אכן מיליונר", טען הצעיר בפנים מסמיקות. "אבל יש לי הוצאות גבוהות".
"כמו מה למשל?".
"ובכן, יש לי קרובי משפחה עניים שעלי לדאוג להם", הצטדק מר ווסט. "בנוסף, אני מחזיק אוסף גדול של רובים, וזה סיפור מאוד יקר".
"אל אלוהים", השתומם מר נורת'. "האם אתה רוצה לומר שבזבזת את כל הונך?".
"משהו כזה", הודה הצעיר במבוכה.
"האם הכל בסדר, רבותי?", ניגש אליהם המלצר, אשר שם לב לוויכוח.
"כן, כן. הכל בסדר", חייכו השניים באופן מאולץ, עד אשר הלה עזב את שולחנם והתרחק.
"אין ברירה", רטן לעצמו מר נורת'. "ניאלץ לבקש את עזרתו של מר איסט".
השניים רכנו לעבר מלוכסן העיניים, אשר היה עסוק בניקוי שיניו בעזרת קיסם.
"מר איסט", לחש מר ווסט. "האם במקרה יש לך די כסף כדי לשלם את החשבון?".
"מה?", הזדקף מר איסט. "חשבתי שאני האורח שלכם!".
"אתה אכן אורחנו", ניסה מר נורת' להרגיעו. "אך אנו זקוקים שתלווה לנו בינתיים מעט כסף".
"הייתי שמח לעזור, ידידי", ענה האיש הצנום, "אך לצערי שכחתי את הארנק שלי בחדר המלון".
"רמאי עלוב שכמותך", התרתח מר ווסט. "אני יכול לראות אותו מבצבץ מתחת לקימונו שלך!".
"אני מאוד מצטער, רבותי", התנצל מר איסט. "אבל אינני יכול לעזור לכם".
"אתה אמור להיות מיליארדר", זעם מר נורת'. "אל תאמר לי שאין לך כסף?!".
"פעם אכן הייתי מיליארדר", הודה מר איסט. "אבל העסקים שלי לא מצליחים כמו בעבר. בנוסף, עלי לתמוך בשני הורי הזקנים, וזה סיפור מאוד יקר".
"אלוהים ישמור", נפלו פניו של מר נורת'. "פירושו של דבר שאין לנו במה לשלם עבור הארוחה".
"האם ישנה איזו בעיה?", ניגשה אליהם המארחת, אשר הבחינה במהומה.
"לא, לא", חייכו אליה שלושת האדונים יחדיו. "הכל בסדר".
"למעשה", הוסיף מר נורת' לפתע. "חושבני ששיניתי את דעתי לגבי הקינוח".
"הו, נהדר", חייכה המארחת. "יש לנו עוגת שוקולד משובחת, שטרודל תפוחים בקינמון, גלידת וניל עם פירות יער…", היא החלה לתאר את המנות האחרונות.
"מה אתה עושה?", לחש מר ווסט באוזנו. "אתה יודע שאין לנו במה לשלם עבור זה".
"כן", לחש לו מר נורת' בחזרה. "אבל אם נזמין קינוח, זה יקנה לנו מעט זמן כדי לחשוב על פיתרון".
"רעיון טוב", הסכים מר ווסט, והשלושה בחרו להם ממיטב הקינוחים שהמסעדה יכלה להציע. המנות הוגשו לשולחן חיש מהר, והם יכלו לנשום לרווחה למשך חצי שעה. הם ידעו לבטח שאף אחד לא ידרוש מהם לשלם כל עוד שהם עסוקים באכילה. אך חצי השעה חלפה ביעף, ושוב הופיע המלצר עם החשבון.
"מה נעשה כעת?", שאל מר איסט בדאגה. "אסור לי להודות בפומבי שאין לי כסף. המוניטין שלי כאיש עשיר יהרס ולעולם לא אוכל עוד לנהל עסקים!".
"יש לי פתרון", הציע מר ווסט. "בדרכנו הנה הבחנתי בחנות משכון מעבר לכביש. אם נמשכן את השעונים של שלושתנו, אולי הדבר יספיק על מנת לשלם עבור הארוחה".
"רעיון מצויין", הסכים מר נורת', והשלושה החלו לחשב כמה כסף יוכלו להשיג ממשכון השעונים. אולם למרבה אכזבתם, התברר להם חיש מהר שהסכום לא יספיק על מנת לכסות את החשבון.
"הכל באשמתך", האשים מר איסט את מר נורת'. "לו לא היית מזמין קינוחים זה עתה, יתכן והיה לנו די כסף כדי לשלם עבור הארוחה. אולם כעת אין לנו שום סיכוי!".
"לא הייתה לי ברירה", התגונן מר נורת'. "המארחת נעשתה חשדנית, והייתי חייב לקנות לנו מעט זמן".
"רבותי, האם הכל בסדר?", שוב ניגש המלצר לשולחנם.
"מצויין, הכל ממש מצויין", חייך לעברו מר איסט בעצבנות. "למעשה, העוגה המתוקה עשתה לנו חשק לכוס קפה".
"שלוש כוסות קפה מגיעות מייד!", אישר המלצר.
"מה אתה עושה?", נזף בו מר נורת'. "כיצד נשלם עכשיו את החשבון?".
"כמו שאמרת קודם", קבע מר איסט. "אנחנו חייבים לקנות לנו עוד זמן על מנת לפתור את הבעיה".
"כן, הוא צודק", הסכים מר ווסט, והשלושה שקעו במחשבות.
מקץ רבע שעה של לגימת קפה היו שלושתם עירניים יותר, אך פיתרון למצוקתם לא נראה באופק. החשבון המתוקן נח במרכז השולחן, גדול יותר מכפי שהיה אי פעם. שוב ניגשה אליהם המארחת, מנסה להבין מדוע השלושה מתמהמהים בתשלום החשבון.
"את יודעת, עלמתי", ניסה מר נורת' להסיח את דעתה. "זה היה קפה ממש מעולה".
"תודה", חייכה אליו המארחת. "אני שמחה שנהנתם".
"היכן אתם קונים את הקפה שלכם?", הוא החל לחקור אותה.
"זוהי תערובת של פולי ערביקה מאתיופיה", היא ענתה. "אנחנו קולים וטוחנים אותה בעצמנו".
"מצויין, מצויין", מילמל מר נורת', מנסה נואשות לדחות את הקץ.
"את יודעת", התערב מר ווסט. "הקפה הזה ממש פתח לי את התיאבון".
"האמנם?", הופתעה המארחת.
"כן, בהחלט", עמד מר ווסט על דעתו. "שרירנים כמוני חייבים לאכול המון חלבונים. אני חושב שאזמין לי עוד אחד מן הסטייקים המשובחים שלכם".
"כרצונך, אדוני", אישרה המארחת וניגשה להביא לו את מבוקשו.
"האם השתגעת לחלוטין?", התנפלו עליו נורת' ואיסט ברגע שהיא יצאה מטווח שמיעה. "האם אתה יודע כמה עולה סטייק אנטרקוט במסעדה הזאת? כעת אין לנו שום סיכוי לשלם את החשבון!".
"ובכן, כמו ששניכם אמרתם", ענה מר ווסט. "אנחנו חייבים לקנות לנו עוד זמן כדי למצוא פתרון. במידה וטרם שמעתם, אני עומד להתחתן בקרוב, ואסור בשום פנים ואופן שארוסתי תגלה שנגמר לי הכסף. אני חייב להימנע מכך בכל מחיר".
בשעה הבאה נאלצו מר נורת' ומר איסט להביט כיצד מר ווסט מחסל לו אומצה נוספת. הוא כלל לא היה רעב בשלב זה, אולם בכל זאת לעס ובלע אותה עד תום.
"מה נעשה עכשיו?", שאל מר איסט כאשר מר ווסט סיים לאכול והמלצר התקרב לשולחנם פעם נוספת עם החשבון. "אני לא מסוגל להכניס פנימה אפילו ענב".
"הו, אני יודע!", הבריק רעיון במוחו של מר נורת'. "הבא נעמיד פנים שזהו יום הולדתי!".
"יום הולדתך?", השתומם מר ווסט. "כיצד זה יועיל במשהו?".
אולם מר נורת' לא טרח לענות לו, ובמקום זאת נעמד על רגליו וקרא "גבירותי ורבותי, היום הוא יום הולדתי השמונים! אני מזמין את כל הנוכחים לסיבוב של וויסקי על חשבוני!".
קריאות הידד נשמעו מכל עבר, בשעה שהמלצרים נחפזו למלא אחר מבוקשו. הפסנתרן אשר הנעים את זמנם במהלך הערב החל לנגן את נעימת השיר "יום הולדת שמח", וכל אורחי המסעדה החלו לשיר ולמחוא כפיים לכבודו.
"יופי", לחש מר נורת' לשני ידידיו. "זה בוודאי יקנה לנו עוד כמה דקות של שקט".
"למה רק כמה דקות", שאל מר איסט, "אם אפשר להשיג שקט לשעה שלמה?". הוא נעמד על רגליו והכריז "גבירותי ורבותי, לכבוד יום הולדתו של ידידי הטוב מר נורת', אני רוצה להזמין את כל הנוכחים לסטייק אנטרקוט!".
לחש של תדהמה עבר באולם, ואחריו פרץ של מחיאות כפיים סוערות. אנשים רבים רצו לדעת מי הם שלושת העשירים הנדבנים הללו, אשר מוכנים להאכיל ולהשקות על חשבונם את המסעדה כולה. הם ניגשו לשולחנם בזה אחר זה על מנת ללחוץ את ידיהם.
"מר איסט", נאבקה המארחת למשוך את תשומת ליבו. "האם אתה בטוח שאתה רוצה להזמין את כל באי המסעדה למנת סטייק? זה עלול להיות מעט יקר".
"האם את מפקפקת ביכולתנו לשלם את החשבון?", העמיד האיש הצנום פני נעלב.
"לא, חס וחלילה", היא מיהרה להתנצל. "זוהי פשוט בקשה מעט יוצאת דופן".
"ובכן, זהו ערב יוצא דופן", קבע מר איסט. "לא בכל יום אדם מגיע לגיל שמונים".
"כמובן. אני אורה למטבח להכין את האוכל מייד".
בזה אחר זה יצאו המלצרים מן המטבח, ובידיהם מגשים עמוסים. כל מי שהתמזל מזלו להיקלע למקום באותו הערב נהנה מסעודת מלכים חינם אין כסף. בכל פעם שנדמה היה שהמהומה שוככת, מיהרו השלושה להזמין את הנוכחים לעוד מנה.
"תוסיפי להם גם לובסטרים חינם", הורה מר נורת' למארחת.
"וגם כבד אווז", הוסיף מר ווסט.
"וקינוחים, כמובן", המשיך מר איסט. "קינוחים לכולם על חשבוננו".
"וקפה", הוסיף מר נורת'. "איך אפשר בלי קפה?".
"וברנדי", הזכיר לו מר ווסט. "אל תשכח את הברנדי".
ההילולה נמשכה כל הלילה, עד שאחרוני האורחים עזבו את המסעדה, שיכורים ומלאים עד להתפקע. המלצרים קרסו בזה אחר זה בשולי החדר, מנמנמים מרוב עייפות. היחידים שנותרו ערים היו מר נורת', מר ווסט ומר איסט, ישובים סביב השולחן הטוב ביותר במסעדה, ממתינים לרגע הבלתי נמנע שבו יוגש להם החשבון. המארחת, סתורת שיער, כשלה אל שולחנם כשהיא מותשת.
"הבא נראה, רבותי", היא התאמצה לקרוא. "אתם הזמנתם מאה ארבעים ושניים סלטי חסילונים, מאה שישים ושלוש נזידי סרטנים, מאה שמונים ושש רביולי גבינות, מאתיים ארבעים ושניים סטייק אנטרקוט, מאה וארבעים לובסטרים בשום וחמאה, מאתיים ועשרה פטה כבד אווז, מאה חמישים וחמש עוגות שוקולד, מאה שבעים ושלוש גלידת וניל עם פירות יער, שמונים ושבע שטרודל תפוחים, מאה קנקני לימונדה, שלוש מאות ספלי קפה, ארבע מאות כוסיות ברנדי נפוליאון, שמונים וויסקי עם סודה… סה"כ שישים ושמונה אלף, שלוש מאות חמישים ושניים יורו, לא כולל שירות".
"לא כל כך מהר, בבקשה", הפסיק אותה מר נורת'.
"מה?", התחלחלה המארחת.
"את חייבת להבין, עלמתי". הוא זקף את ראשו, מביט בגאון אל קרני השחר הראשונות אשר חדרו מבעד לחלון המסעדה. "כאשר אדם מגיע לגיל שמונים, הוא מבין שאין זה די להשביע את עצמו ואת הסובבים אותו. הוא חייב לעשות יותר מזה, הוא חייב לגעת באופן משמעותי בחייו של כל אדם ואדם בעיר, במדינה, בעולם כולו!".
"אינני בטוחה שאני מבינה, מר נורת'".
"אנחנו מבקשים ממך לחשוב באופן גדול יותר", הסביר מר ווסט, "להניח הצידה את כל הפחדים והדיעות הקדומות".
"איך זה קשור למסעדה שלנו?", היא התבלבלה.
"האם אינך מבינה מה קרה כאן הלילה?", שאל מר איסט, "יחדיו פענחנו את סוד השגשוג הנצחי. כל עוד שלושתנו יושבים ליד השולחן הזה ומזמינים מנות נוספות, איש לא צריך לרעוב יותר לעולם! האוכל ימשיך לזרום, ואת החשבון תמיד אפשר יהיה לדחות הלאה".
"על מה אתם מדברים, לעזאזל?", היא איבדה את סבלנותה.
"לראשונה בהיסטוריה יש לנו את ההזדמנות להאכיל את האנושות כולה!", התעקש מר נורת'. "להניח סטייק אנטרקוט ועוגת שוקולד על שולחנם של כל איש, אישה וילד".
"אני קוראת למשטרה!", היא הכריזה, "או לפסיכיאטר המחוזי!".
אולם מר נורת', מר ווסט ומר איסט לא הקשיבו לצעקותיה. הם היו מוקסמים מדי ממראה השמש העולה.

…………………………

עד כאן המשל. לגבי הנמשל – החלטתי הפעם שלא להאכיל את הקוראים בכפית, ולהניח להם לנחש אותו בכוחות עצמם.

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“הסעודה הגדולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s