מעתה, הטרור האיסלמי פוגע קרוב לבית – שער העיתון "שארלי הבדו"
והנה זה שוב קורה. בטרם הספיק לשקוע האבק בעקבות הטבח במערכת העיתון "שארלי הבדו", שוב מזועזע העולם ממעשה זוועה של טרוריסטים איסלמיים. הפעם זהו האיום של הח'ליפות האיסלמית להוציא להורג שני אזרחים יפניים, בנקמה על הסיוע הכספי שהעניקה ממשלת יפן לקואליציה הנלחמת כנגדה. המעשה עצמו אינו מעורר תדהמה, שכן כבר התרגלנו לכך שהח'ליפות האיסלמית היא ארגון אכזר אשר בז לחיי אדם ואינו מבחין בין חיילים חמושים ובין אזרחים. מה שראוי לציון הוא האופן המביך שבו בחר ראש ממשלת יפן להגיב לאיום, בחוזרו פעם נוספת אחר המנטרה שכל מנהיגי המערב משמיעים בימים אלו, לפיה "למעשה הזה אין שום קשר לאיסלם". אם באירועים קודמים המתינו המנהיגים עד שהדם יבש על מנת להעניק את כתב המחילה הקבוע לדת האיסלם, הרי שהפעם הוא ניתן כאשר הקורבנות עודם בחיים!
האם שינזו אבה הוא חכם דת מוסלמי, אשר חקר את הקוראן ואת החדיף'? האם יש לו סמכות כלשהי על מנת לקבוע קביעה שכזאת? בוודאי שלא. בדיוק כמו ברק אובמה, דיוויד קמרון, פרנסואה הולנד, אנגלה מרקל, האפיפיור פרנציסקוס ועוד רשימה ארוכה של מנהיגים מערביים, אין לו שום בסיס תיאולוגי או היסטורי על מנת לבסס עליו את האבחנה שלו. להפך, התיאולוגיה המוסלמית על כל קריאותיה לרצח כופרים נמצאת בבירור בצידם של הטרוריסטים, והניסיון ההיסטורי מלמד שלמעט תקופות בהן מדינות האיסלם היו חלשות מדי, הן השקיעו את כל מאמציהן בכיבושן ובשיעבודן של האומות השכנות. לא ולא, המניע היחיד מאחורי האמירה המתרפסת הזאת הוא משאלת הלב שהאיסלם יהיה דת של שלום, ואימה חשכה מפני האפשרות האחרת, שהמערב ניצב בפני מלחמה כוללת כנגד 1.5 מיליארד מוסלמים.
אולם נראה שהציבור הרחב פחות ופחות מאמין לאמירות האבסורדיות הללו. בחושיו החדים ובחוכמת הרחוב שלו, האדם הממוצע מסוגל להבקיע מבעד למסך השקרים וההטעיות אשר התקשורת ואנשי פרופגנדה מוסלמים פורשים בפניו. פיגוע טרור אחד ויחיד אשר מלווה בקריאות מקפיאות הדם "אללה הוא אכבר", משאיר עליו רושם חזק יותר מאשר מאה ראיונות טלוויזיוניים אוהדים. מה שבסופו של דבר הביא לשינוי בדעת הקהל הוא הסמיכות ההולכת וגוברת של אירועים אלו, וקרבתם המבהילה הביתה. לא עוד טבח של נוצרים קופטיים אי שם במזרח התיכון, או שריפתה של כנסיה בניגריה הרחוקה. מעתה האזרח המערבי מקבל מנה של טרור איסלמי בתדירות שבועית, ובאתרים מוכרים להפליא כגון הפרלמנט הקנדי, בית קפה בסידני או מערכת עיתון במרכז פאריס.
רבים וטובים ממני הביטו בתהליך האיסלמיזציה המואץ אשר עובר על אירופה, והתנבאו שהיא תשלים בשתיקה עם גורלה ושתרבותה תימחק כלא הייתה. אך מה שאנו רואים בשטח בימים אלו הוא שאירופה דווקא מתעוררת מתרדמתה. בכל רחבי היבשת קמות מפלגות ותנועות אשר מתנגדות למדיניות ההגירה המתירנית ולהתפשטות האיסלם. בצרפת הסקרים חוזים ניצחון למפלגת "החזית הלאומית" של מארין לה פן, לו הבחירות היו נערכות היום. כנ"ל לגבי "מפלגת החירות" ההולנדית בראשותו של חירט ווילדרס, ידיד אמת לישראל. בבריטניה צוברת כוח מפלגת "יוקיפ" בראשותו של נייג'ל פאראג' הכאריזמטי, אשר אמנם נמנעת בקפידה מנקיטת עמדה מפורשת כנגד האיסלם, אולם ידועה בהתנגדותה לאיחוד האירופי ולמדיניות ההגירה של בריטניה. בשבדיה, המדינה אשר ביחס למימדי האוכלוסין קולטת בשטחה יותר מבקשי מקלט מאשר כל מדינה אירופית אחרת, התגבר מאוד כוחה של מפלגת "השבדים הדמוקרטים". יתר המפלגות בשבדיה חוששות מפניה עד כדי כך, שהן הסכימו לשתף ביניהן פעולה כדי לדחות את הבחירות ולמנוע ממנה מלעלות לשילטון. בגרמניה מתקיימות הפגנות שבועיות של תנועת "פגידה" (אירופאים פטריוטים נגד האיסלמיזציה של המערב), ומושכות אליהן עשרות אלפי משתתפים.
כך שנראה שתנועת המטוטלת מתהפכת. אם מאז הטראומה של מלחמת העולם השנייה עשתה אירופה כל מאמץ על מנת למחוק את התודעה הלאומית של עמיה ולהחליף אותה ב"רב תרבותיות", הרי שעתה הפטריוטיות חוזרת לאופנה. מליוני צעירים אירופאים אשר קצה נפשם בפחדנות ובתבוסתנות של דור הוריהם עומדים להחליף את השלטון, לטובת מנהיגות אשר אינה חוששת להביט במציאות נכוחה ולהתמודד עימה. התהליך הדמוקרטי הוא לעיתים איטי, וחולפות שנים עד שתוצאותיו מורגשות בשטח, אך לא אתפלא אם עד סוף העשור ישלטו בכל אירופה מפלגות ימין, אשר מתנגדות להגירה ואולי אף לעצם קיומו של האיחוד האירופי. מי שבימים אלו מתנבא שישראל עומדת בפני גל של חרמות ובידוד בינלאומי מוטב לו שיחשוב שנית. ישנו סיכוי טוב שמנהיגי העתיד של אירופה יראו בישראל בת ברית חשובה למאבק בטרור האיסלמי (לשם שינוי ברצינות, ולא רק כמס שפתיים), ובפלשתינים – מטרד שיש להתרחק ממנו.
באשר לאיסלמיסטים אשר מרימים בימים אלו את ראשם, אני סבור שהם אינם מעריכים נכונה את עוצמתו של המערב. תרבותם אשר מבוססת על אלימות ועל רודנות מפרשת את הפציפיזם המערבי בתור חולשה, ולכן הם פתחו במתקפה מוקדם מדי. לו היו ממתינים עוד כמה עשורים, הרי שהתהליכים הדמוגרפיים היו עושים את שלהם, ואירופה הייתה נופלת לידיהם כפרי בשל, וזאת מבלי לירות ולו כדור אחד. אך משום שהיו חסרי סבלנות הם עומדים להפסיד במערכה. מעשי הזוועה שלהם גרמו לדעת הקהל להתהפך כנגדם, ובמהירה גם המפה הפוליטית תשתנה בהתאם. התנהגותם מזכירה לי משפט חכם, שכמדומני נכתב על ידי ניקולו מקיאוולי: "נצחונה של האש הוא חורבנה".
מבוא לקלקלה 
אתה מתאר עתיד יחסית אופטימי, הלוואי שזה יקרה.
רשמת:
"אך לא אתפלא אם עד סוף העשור ישלטו בכל אירופה מפלגות ימין, אשר מתנגדות להגירה ואולי אף לעצם קיומו של האיחוד האירופי."
באופן אישי הייתה חסרה לי ההתייחסות הכלכלית ליורו.
אני כבר זמן מה בדעה שהאיחוד המוניטרי ומטבע היורו סיימו את תפקידם:
חלק נכבד ממדינות האיחוד שמרו על המטבעות המקוריים שלהם ובריטניה בראשם.
חמור מכך, המשבר הכלכלי האירופאי חשף את הבעיה האדירה הטמונה בחיבור מדינות שונות זאת מזו ורבות יחדיו באותו מטבע ללא יכולת שליטה של המדינה.
מדינות חלשות ועניות באופן יחסי כגון יוון או ספרד זקוקות נואשות לפיחות ערך המטבע כדי לעודד ייצוא.
מה שיוביל לתוספת משרות והקטנת אחוז האבטלה הגבוה, אינן עצמאיות ולא יכולות לעשות כן.
אשמח לדעת מה דעתך בנושא.
אני מסכים בהחלט.
איחוד מוניטרי אשר אינו מלווה באיחוד פיסקלי הוא מתכון לאסון, מכל הסיבות שציינת. מי שתומכים באיחוד ברמה העקרונית מעוניינים לנצל את המשבר הכלכלי על מנת למשוך את אירופה לעבר איחוד פיסקלי, שיהיה דומה לאופן שבו ארה"ב מתנהלת (ויתכן וזאת הייתה תוכניתם מלכתחילה). מי שמתנגדים לאיחוד כמוני מקווים שזאת תהיה ההזדמנות לבטלו.
יש להבהיר שההתנגדות שלי אינה ספציפית כנגד האיחוד האירופי אלא מופנית כלפי כל גוף על-מדינתי אשר שולט על מאות מליוני בני אדם. הסיבה לכך היא שככל שהשלטון מרכזי וחזק יותר, כך גדל הסיכוי שהוא יהפוך לדיקטטורי. ככל שהשלטון מקומי יותר, כך הוא קשוב יותר לרחשי לב העם.