המרק הרעיל שבו אנו שוחים

poisonous liberal soup

ברצוני שתעיינו לרגע במשפט הבא, אשר לקוח מתוך מאמר שהתפרסם השבוע בכלכליסט: "יועצת גזים, גומלת מחיתולים, מדריך התהפכות במיטה, מתרגמת בכי ומורה לזחילה נכונה. כשהמירוץ ליצירת הילד המושלם פוגש הורים חרדים שוויתרו על האינסטינקטים שלהם, התוצאה העגומה היא העברה למיקור חוץ של כל שלב בהתפתחות הטבעית של התינוק. וכמו בכל הפרטה, מה שפעם היה קורה מעצמו עולה עכשיו המון כסף".

לכאורה, מדובר במאמר תמים אודות מגוון השירותים החדשים אשר עומדים כיום לרשותם של הורים טריים, אולם מסיבה כלשהי הוא כולל מסר פוליטי-כלכלי נסתר, שקרי ומרושע. האמנם שירותים ממשלתיים "קורים מעצמם"? לא, אנחנו משלמים עבורם ביוקר דרך המסים שגובים מאיתנו. האמנם בכל הפרטה מחיר המוצר מתייקר? בוודאי שלא! מרבית השירותים אשר הופרטו נעשו זולים ויעילים לאין שיעור בהשוואה לתקופה שבה היו באחריות הממשלה. קחו למשל את תחום הטלפונים הקוויים. כאשר חברת "בזק" הייתה מונופול ממשלתי התשתית הייתה אנלוגית ומיושנת, אנשים נאלצו להמתין בתור חודשים ושנים על מנת להתקין קו חדש, ומחיר השירות היה בשמיים. כיום, בזכות ההפרטה והתחרות בשוק התקשורת, התשתית שודרגה פלאים, ניתן לקבל קו חדש מיום למחרת, והמחיר הוא שבריר ממחירו בעבר. אז מדוע המסר השקרי הזה מופיע בכתבה? לדעתי מדובר בסוג של תעמולה פוליטית. כותבות המאמר, קרן צוריאל-הררי ורעות ברנע, מחזיקות ככל הנראה בהשקפת עולם סוציאליסטית, הן תומכות בשירותים ממשלתיים נרחבים ומתנגדות להפרטה, ואף על פי שאין לכך שום רלוונטיות לנושא הכתבה, הן ניצלו את ההזדמנות על מנת לדחוף את האג'נדה שלהן.

הניחו לי להבהיר, הציטוט שהבאתי כאן הוא רק דוגמה אקראית קטנה לתופעה רחבת היקף, אשר במסגרתה מסרים פוליטיים משובצים באופן סמוי במאמרים עיתונאיים, בסרטים וסדרות טלוויזיה, בספרות הפופולרית, בלימודים האקדמאיים וכן הלאה. מסרים אלו שייכים כמעט באופן בלעדי לצד השמאלי של המפה הפוליטית, ומטיפים כל העת להרחבת סמכויות הממשלה, להגדלת קצבאות, למיסוי העשירים ולצמצום חירויות הפרט. האדם הממוצע כלל אינו שם לב אליהם, והם חודרים למוחו באופן תת-מודע. נדרשת מידה בלתי מבוטלת של ידע ושל עירנות על מנת לזהות את המסרים החתרניים הללו. למעשה, כאשר מתחילים לחפש אותם באופן מודע, אנו מגלים לחרדתנו כי אנו שוחים במעין "מרק רעיל" של שקרים ודיסאינפורמציה, אשר מטרתו הבלעדית היא להטות את דעתנו הפוליטית ולגרום לנו להצביע עבור מפלגות השמאל למיניהן. את מרבית השקרים הללו ניתן להפריך בקלות על ידי גיגול זריז, אולם אלו אשר שותלים אותם יודעים שמרבית הציבור אינו טורח לעשות זאת, ולכן הוא נופל בפח.

דוגמה נוספת לאופן בו פועלים "שידורי המהפכה" ניתן לראות במאמר הזה, אשר עוסק במידת ההשקעה של מדינת ישראל במערכת הבריאות, ביחס ליתר המדינות החברות בארגון ה- OECD. את האופי הדמגוגי של המאמר ניתן לזהות כבר בכותרת הסנסציונית אשר זועקת "דו"ח חמור!". מי קובע שמדובר בדו"ח חמור? איש מן הקוראים אינו נותן על כך את הדעת, אולם למעשה קביעה זו היא סובייקטיבית לחלוטין, ומהווה פרשנות פוליטית של הנתונים המופיעים בו. מרבית המדינות החברות בארגון ה- OECD הן מדינות אשר נהנו לאורך עשורים משלום ומשגשוג כלכלי, מה שאפשר להן להשקיע באופן כה מאסיבי ברפואה ציבורית. לעומתן מדינת ישראל נושאת בעול הכבד של ניהול מלחמה מתמשכת כנגד ארגוני הטרור האיסלמי למיניהם, וחייבת להקדיש לנושא חלק ניכר ממשאביה. זה בלתי אפשרי לצפות מישראל לעמוד בסטנדרט שהן מציבות. כמו כן, המאמר "שוכח" לציין שמרבית מדינות ה-OECD שקועות עמוק בחובות, וכי ההשקעה המוגזמת שלהן בשירותים סוציאליים מאיימת למוטט אותן כלכלית. לפיכך כל השוואה בין ישראל אשר מבחינה פיסקלית מתנהלת באופן שמרני יחסית ובין חבורת המדינות פושטות הרגל אשר מתהדרות בתואר "מפותחות", היא דמגוגיה לשמה. יתרה מכך, המאמר מבליע הנחה כביכול השקעה ברפואה ציבורית היא דבר מובן מאליו, כאילו לא מדובר בשאלה פוליטית, וכאילו שהעם בישראל לא הצביע פעם אחר פעם נגד מפלגות השמאל, ונגד רעיון "מדינת הרווחה" שהן מייצגות.

filthy rich

אפילו בעיתונות הכלכלית של ארה"ב, לכאורה מדינה קפיטליסטית, התרגלנו שהעשירים מכונים "מזוהמים". מתוך אתר market watch

המדיום שבו העברת מסרים פוליטיים היא אפקטיבית במיוחד הוא בתחום הבידור. לא בכדי צצו בארה"ב בשנים האחרונות תוכניות סאטירה רבות כמו the daily show של ג'ון סטוארט, אשר עוסקות באקטואליה באופן הומוריסטי. תוכניות אלו פונות בעיקר לקהל צעיר, אשר אינו טורח לצפות במהדורת החדשות הרישמית, ואשר כל תפיסת המציאות שלו מתעצבת באמצעותן. הן עסוקות באופן קבוע בלהגחיך את הימין ואת ערכיו, ולעומת זאת מקפידות מאוד לטפל בממשל אובמה בכפפות של משי. באופן זה הנתונים היבשים אודות החוב הלאומי התופח או מדיניות החוץ הכושלת נדחקים לקרן זווית. הדבר היחיד שמשנה הוא שמועמדי המפלגה הרפובליקנית מוצגים כליצנים, בעוד הנשיא אובמה שומר על תדמיתו הממלכתית. גם אצלנו בישראל, התוכנית "ארץ נהדרת" אוהבת לשגר מהלומות בעיקר לכיוון ימין של המפה הפוליטית, בשעה שאנשי השמאל יוצאים ממנה בזול. זוהי שיטה מעולה על מנת להתחמק מדיון אמיתי בסוגיות שעל הפרק, דיון שבו לשמאל אין שום סיכוי להתמודד.

תקצר היריעה מלתאר את שלל הסרטים וסדרות הטלוויזיה אשר בהם שולט הנרטיב הבסיסי של תנועת השמאל העולמית. סרטי קולנוע כמו "Avatar" מציגים באופן קבוע את תרבות המערב ככובשת וקולוניאליסטית, פולשת לארצו של ה"פרא האציל" ומשמידה את הטבע במטרה להרוויח כסף. סדרות כמו "Star Trek" (הדור הבא והלאה) מציגות את האנושות העתידית ככזאת שוויתרה לחלוטין על מונחים כגון כסף או כלכלת שוק, וחיה בהרמוניה גלקטית עם תרבויות אחרות תחת שליטתה של ממשלה פדרלית כל יכולה. כפי שהיטיב לתאר לאחרונה יוסף מלר בבלוג שלו "תפרים", היחידים שעוסקים במסחר ביקום האידילי הזה הם הפרנגים הבזויים והנלעגים. סדרות אחרות מבצעות גלוריפיקציה של דמויות שליליות כגון רוצחים סדרתיים ("דקסטר"), גנגסטרים ("הסופרנוס") או סוחרי סמים ("Breaking Bad"), או שסתם מציגות שבוע אחר שבוע תאגידים פרטיים בתור ארגוני רשע אשר לא יבחלו בשום מעשה גניבה, סחיטה או רצח על מנת להשיג את מטרותיהם. שתי סדרות אשר רוממו את מלאכת התעמולה למדרגת אמנות הן Bones הוותיקה ו- Forever הטרייה. בשתיהן נדמה כאילו העלילה משנית בחשיבותה, ומהווה רק תירוץ לשם דחיפת הסאב-טקסט הפוליטי. התוצאה היא קלישאתית ומייגעת, משום שאנו תמיד מסוגלים לנחש מראש שהרוצח יהיה איש העסקים האמיד, או יזם הנדל"ן החמדן. הדבר היחיד שנותר לראות הוא באיזה נסיבות בדיוק הוא עשק את האלמנות והיתומים, או ניצל פרצה בחוק על מנת להזרים שפכים רעילים אל הנהר.

נשאלת השאלה מי הם האנשים העומדים מאחורי התעשייה העניפה הזאת. לפי מיטב הבנתי מדובר באינדיבידואלים אשר שנאתם וקנאתם כלפי העשירים כה גדולה, עד כי הם הפכו זאת למשימת חייהם להשמיץ אותם ולייצר "מלחמת מעמדות". בדימיונם הם רואים את המוני העם מגיעים לדרגה כזו של כעס וחוסר שביעות רצון עד כי יתמרדו כנגד הסדר הקיים וילאימו בכוח את רכושם של העשירים, בדיוק כמו בימי המהפכה הבולשביקית. סביר להניח שאם תרחיש זה יתממש, הוא יכלול גם את יתר המרכיבים של אותה המהפכה – רציחות המוניות, מחנות גולאג, שלטון אימים דיקטטורי ולבסוף גם התמוטטות כלכלית. אולם הם אינם מבינים זאת. הם סבורים שהם מקדמים את האנושות לעבר שיוויון חברתי והרמוניה. כה גדולה אמונתם בצדקת הדרך עד כי הם הופכים את הקריירה שלהם, בין אם הם עיתונאים, במאים או מרצים באוניברסיטה, לכלי שרת בדרך להגשמת החלום הסוציאליסטי. אינני טוען חלילה שהם מתואמים ביניהם באופן כלשהו (כפי שכתבתי בעבר, אני נוטה לפקפק בתיאוריות קונספירציה), אולם הם בהחלט שרויים בשיח ושיג פנימי. הצורך שלהם להיות כל העת במחיצת אנשים שחושבים כמותם ומתנהגים כמותם כה רב, עד שהם מתרחקים מחברתו של כל מי שחושב אחרת. מה שנוצר הוא מעין תיבת תהודה אינטלקטואלית, אשר מגבירה ומקדמת את הרעיונות ההזויים והקיצוניים ביותר.

על מנת להתמודד עימם, ועם המרק הרעיל שהם מייצרים נון-סטופ, אנחנו חייבים להילחם חזרה – לא פיזית, כי אם בשדה הקרב של הרעיונות. בשלב ראשון עלינו לפתח מודעות כלפי המסרים הפוליטיים שבהם אנו מוצפים, וללמוד כיצד לסנן אותם. לאחר מכן, עלינו להציג אלטרנטיבה רעיונית, על מנת לזכות בליבם ובקולם של אותם אנשים שפויים אשר עלולים להיתפס לרעיונות העיוועים של השמאל מתוך בורות וחוסר ניסיון. לבסוף, יהיה עלינו לכבוש מחדש את המדיה. לכתוב מאמרים, סיפורים, רומנים ותסריטים אשר עוסקים בערכי הפטריוטיזם, החירות האישית והעצמאות הכלכלית. הניסיון מראה שכל פעם שמוצר כזה מגיע לשוק, הוא הופך מייד ללהיט ענק (לדוגמה סרטו החדש של קלינט איסטווד, "צלף אמריקאי"), מן הסיבה הפשוטה שהקהל הרחב צמא לתרבות שאינה נגועה ברעל הרוחני של תנועת השמאל.

 הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו
וקבלו עדכונים על פוסטים חדשים ועוד!

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“המרק הרעיל שבו אנו שוחים

  1. אמנם אין ספק שהפרטת בזק הועילה (וכך גם יצירת מתחרים), אבל הדוגמאות שאתה נותן (קבלת קו טלפון אחרי שבוע) הן תופעות שפחתו הרבה לפני שבזק הופרטה ובכלל, מי שקנה את בזק עשה זאת בעיקר בגלל הנדל"ן העצום שבזק החזיקה ועדיין מחזיקה עד היום, נדל"ן שערכו כנראה גדול לא פחות מהכנסותיה. אתה גם מתעלם לחלוטין מהעובדה ששוק התקשורת השתפר טכנולוגית לאין שיעור, מה שאיפשר את הוזלת השירותים ועלות רכש התשתיות (כאמור, במקביל לפתיחת התחרות), אלה השפיעו ככל הנראה הרבה יותר מההפרטה הראשונית של בזק.
    לגבי התכנים ההוליוודים – אתה נותן לדעתי משמעות קצת מוגזמת לקוי העלילה. אנשים באופן כללי מחפשים את מי שדופק אותם ולכן עלילות בהם "החשודים המיידיים" הם הנבלים של העלילה זוכות להצלחה על פני עלילות ראליסטיות בהן הגיבור לעיתים נשאר ללא כל רכוש או מפסיד. אתה גם מושפע מאד מתרבות הקולנוע האמריקאי שכל הזמן מפמפמת את התכנים האלה (טוב מול הרע, עניים מול עשירים וכו') בכל ג'אנר, כולל המצויירים שהם אף פעם לא סרטים ראליים. כנראה שזה מה שהאמריקאים אוהבים. אם היית בוחן לבדוק את הסוגיה הזאת באירופה היית מגלה מסרים ותכנים שונים – תכנים שנוצרים דווקא בתרבות סוציאליסטית מובהקת.

    מעבר לזה – אין ספק שבכל מיני השוואות שעושים ההקשר לא פעם מושמט לצורך כותרת פופוליסטית ורדודה. אין ספק שאנחנו כאינדיבידואלים צריכים להיות יותר ביקורתיים כלפי המידע שאנחנו צורכים בכדי לזהות מתי הכותבים והתסריטאים של המידע הזה פועלים "במרחב הדמגוגיה". אבל כנראה שאתה מבקש די הרבה מאוכלוסיה שברובה אינה יודעת כיצד (ולא שזה לא סיבה לרצות לשנות)

    • לגבי תרומת הטכנולוגיה להוזלת מחירי התקשורת – זה נכון, אבל אתה שוכח שעצם העובדה שהטכנולוגיה התפתחה ומחירי השרתים, המתגים וכו' צנחו גם היא קיימת אך ורק בזכות השוק החופשי! אם הסוציאליסטים שאני מדבר עליהם היו שולטים במצב, הרי שגם גוגל ואפל ולוסנט וסימנס היו חברות ממשלתיות, הטכנולוגיה הייתה נשארת תקועה בשעות השמונים, והמחירים היו נשארים בשמיים.

      אינני סבור שאני "מבקש הרבה מן האוכלוסיה" כאשר מצפה ממנה לסנן החוצה את המסרים השקריים של תנועת השמאל, לפי דעתי מרבית הציבור כבר עושה זאת ממילא, אחרת לא היינו רואים את הימין משיג 50% מן הקולות ומעלה. לציבור יש יותר אינטליגנציה מכפי שאתה מייחס לו.

      • אתה הולך קצת רחוק מדי. מדינות אירופה נחשבות כבעלות מדיניות סוציאליסטית. בארה"ב גם יש עדיין סממנים סוציאליסטים (הדעיכה המשמעותית בארה"ב התחילה בשנות ה-80) – כל זה לא מונע במדינות הללו תחרות ולכן הטענות לגבי אפל/סימנס וכו' שהיו חברות ממשלתיות הן דמגוגיות (והרי אנחנו מנסים להימנע ממרחב הדמגוגיה לא?).
        ואם זה לא מספיק, הנה כתבה בנוגע למיתוס שאתה מדבר עליו
        http://www.themarker.com/wallstreet/moneytime/1.2095364
        אני גם חושב שאתה ממעיט ביכולת של התקשורת הימנית להשפיע על קהל הבוחרים שלה או על יכולת של המסרים של הנהגת הימין (שנמצאת בשלטון כבר כמעט 20 שנה, למעט 100 הימים של ברק) לחלחל כלפי מטה מסרים בגנות התפיסה השמאלנית. לא חסרות דוגמאות לכך שהציבור לא מתעמק בטענות של הימין ומקבל אותן As Is. אתה מוזמן להיכנס לבלוג "לא למות טיפש" בשביל לראות איך באופן מסודר מפשיטים את הטענות של הימין בנוגע לאופי של פעילות צה"ל ומדינת ישראל בשטחים. בדר"כ הטענות מנגל לממצאים שהוא מביא בבלוג מסתכמות בטענות שהוא בוגד, שהממצאים מוטים וכו', למרות שהוא מביא מידע ממקור ראשון, מצליב כמה מקורות מידע ועושה עבודת מחקר ראויה.
        ולא טענתי שלציבור אין אינטרגנציה, טענתי שהוא לא יודע להתעמק מחוסר כלים לעשות זאת. כמי שלמד אין להתעמק, אני יודע להגיד לך שזה יכולת שצריך ללמוד ולבנות ולמיטב ידיעתי, מערכת החינוך שלנו לא מלמדת את זה כי אם שמה דגש על שינון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s