עמוד השער של ידיעות מתאריך 13.3.2015 – מנותק לחלוטין מן המציאות.

נשבע לכם, אני מנסה לשים את הבחירות הללו מאחורי. אולם היות ומרבית ידידי בפייסבוק הם מן הצד השמאלי של המפה, אינני חדל מלהיות מופגז במקהלה של בכי ונהי, תלונות וטרוניות. כמו מקהלה של בני חמש, שמתעקשים להמשיך לשחק למרות שהגיע הזמן לישון, כך הם ממשיכים לנהל את תעמולת הבחירות, למרות שהבוחר כבר אמר את דברו. ובעצם למה לא? הרי בתעמולה הם חזקים, ובכל אמצעי התקשורת אומרים להם שהם צודקים. בבירות ארה"ב ואירופה תומכים בהם, ובסקרים הם תמיד מנצחים. אז בשביל מה לעזאזל הם צריכים את יום הבחירות עצמו? עדיף להם להסתפק בקלפי המדגם של ערוץ 2…

מערכת הבחירות האחרונה לא דמתה לאף אחת מאלו שקדמו לה. מעולם לא התחלפה תקווה כה גדולה של השמאל הישראלי לניצחון, בהפסד כה צורב. לפיכך גם הצורך מצד המחנה הזה בחשבון נפש אמיתי וכנה הוא נחוץ מתמיד, ובכל זאת הוא מבושש להגיע. במקום להביט היטב במראה, אחנו עדים מצד אנשי השמאל להתפרצויות זעם ילדותיות, כמו זו של אלונה קמחי ("תשתו ציאניד, ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם. רק המוות יציל אותכם מעצמכם"), או זו של משה איבגי ("מצביעי הליכוד הם כמו אשה מוכה. הבעל מרביץ ומרביץ, אבל היא נשארת איתו כי הבטיח להפסיק ואמר לה שהוא אוהב אותה"). אושרית נברה אף הקדישה לנו את "שיר המטומטמים" (אשר בתחילה הייתי בטוח שהוא פרודיה על התקפי התסכול של השמאלנים, אך התברר לאחר מכן כאותנטי), אשר מכתיר את מיליון מצביעי הליכוד כ"מטומטמים שאוהבים שמשתינים עליהם". רבים אחרים שלפו את הדרכונים האירופים שלהם ואיימו בירידה מן הארץ (מעשה מאוד אירוני, בהתחשב בכך שמפלגתם מכנה את עצמה ה"מחנה הציוני"), ואף איימו שיחדלו מלתרום לעניים (שכן בדמיונם הסטריאוטיפי כל מצביעי הליכוד הם מובטלים עניים מעיירות פיתוח). הניסיון הכי רציני שבו נתקלתי להתמודד עם מימדי המפלה הגיע מכיוונו של גל אוחובסקי, וגם הוא לדעתי מגשש כסומא בארובה, שכן בתהליך החיבור מחדש עם עם ישראל הוא אינו מוכן לוותר על קמצוץ מן האידיאולוגיה, ובמקום זאת רק מציע לאמץ כמה מניירות חיצוניות, כמו נישוק מזוזות.

אינני רושם את הרשימה הזאת על מנת לשמוח לאידם של ידידי השמאלנים, אלא מתוך ניסיון כנה לסייע להם לצאת ממצב ההכחשה העמוק שאליו נקלעו. עליהם להבין שאנשי הימין אינם מצביעים לליכוד משום שהם עדר חסר בינה, או משום שהם גזענים שטופי שנאה. לתנועת הימין העולמית ישנה אידיאולוגיה סדורה ורציונלית, מגובה במחקרים ובניסיון היסטורי רב שנים, אשר אותה אנשי השמאל אינם מכירים ומעולם לא טרחו ללמוד. לו היו קוראים את כתביהם של אלכסיס דה-טוקוויל או של ג'ון לוק, אדם סמית' או פרידריך האייק, גם אם היו דוחים את רעיונותיהם היו לפחות מפתחים מעט כבוד כלפי הצד השני. אולם השמאל הישראלי כנראה אינו מעונין בדיאלוג רציני עם הימין. מתוך זילזול אינסופי באינטליגנציה של הציבור הוא העדיף לעסוק בבקבוקים ובגלידת הפיסטוק של בני הזוג נתניהו, מאשר בתוכנית המדינית של יצחק הרצוג. וכך קיבלנו מערכת בחירות קטנונית ורכילותית, אשר מתחמקת מלהתמודד עם הסוגיות המהותיות. הציבור, אשר הפנים כי התקשורת איבדה כל שארית של אובייקטיביות, החל לסנן החוצה את מסריה הפוליטיים, ולבסוף הצביע כנגדה הצבעת מחאה מהדהדת.

הציבור הישראלי אינו "מוסת" וההצבעה שלו איננה "אמוציונלית". למעשה, לנוכח התוצאות העגומות של 'תוכנית ההתנתקות', היא דווקא מאוד רציונלית. הרי עשינו שם בדיוק כפי שהשמאל מטיף. נסוגנו לחלוטין מרצועת עזה ופינינו אותה מחיילים ואזרחים כאחד, במחיר אנושי עצום. להזכירכם אבו-מאזן עוד שלט בשטח באותה התקופה, ולא היה מצור על הרצועה – בדיוק אותו מצב כמו ביהודה ושומרון כיום. מה קיבלנו בתמורה? החמאס עלה לשלטון, זרק את אנשי הפתאח מן הגגות, והחל לירות עלינו אינספור טילים, בעיה שלא נפתרה עד עצם היום הזה. אז מה הפלא שאנחנו חוששים מפני שידור נוסף של סרט האימה הזה ביהודה ושומרון? במקום להתמודד עם הפיל שבמרכז החדר, ולהסביר כיצד הם מתכוונים למנוע את התסריט הזה מלהישנות במידה ותוקם מדינה פלשתינית, מנהיגי השמאל בוחרים ללעוג למצביעי הימין ולקרוא להם "פחדנים".

לפיכך עשיתי מעשה בימים האחרונים והודעתי לידידי מן השמאל, שאם הם מעוניינים אי פעם להוות אלטרנטיבה שלטונית הם חייבים לשנות את דרכם. הם חייבים להפסיק להתייצב בכל הזדמנות לצד אויבינו, ולהתחיל להגן על האינטרס הלאומי של ישראל. הם חייבים להפסיק לנהוג בסלחנות כלפי האלימות וההסתה של הפלשתינים, ולתמוך בדרישתו הלגיטימית של נתניהו שיכירו בישראל כמדינת הלאום היהודי. הם חייבים להתנער מכל אותם ארגונים פרו-פלשתינים אשר עוסקים השכם והערב בדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, ומכל אותם "אנשי רוח" נוטפי שנאה וארס. הם חייבים להוקיע את הפוליטיזציה המתמשכת של התקשורת, ולדרוש ממנה לאמץ אמות מידה של אובייקטיביות ושל הגינות. מעל כל, הם חייבים למצוא בליבם אהבה לעם ישראל, ולהפגין דאגה כנה לעתידו (כן, זה כולל גם חרדים ומתנחלים). כל עוד לא יעשו כל זאת, שלא יתפלאו שהציבור מתייחס אליהם בתור "השגרירות של אבו-מאזן בתל אביב".

אהבתם? תביאו בלייק!