השבוע זכינו למחזה מעט משעשע, בשעה שאתר Ynet פירסם ידיעה אודות מועמדותו של ראנד פול לנשיאות ארה"ב, והתנערותו מהמשך הסיוע הכלכלי למדינת ישראל. התגובות למאמר נעו בין תדהמה ילדותית לנוכח "בגידתם של הרפובליקנים", ועד שמחה לאיד מצידם של שמאלנים מלאי שנאה עצמית, אשר מקווים בסתר ליבם שאובדן התמיכה מצד ארה"ב יביא להפלת ממשלת נתניהו. כמובן שאלה גם אלה אינם קוראים נכונה את המפה הפוליטית, וזאת עקב הבורות הרבה השוררת בישראל לגבי הפוליטיקה האמריקאית. לפיכך מצאתי לנכון לספק לקורא הנבוך תמונת מצב של הלוך הרוחות במפלגה הרפובליקנית.

ראשית, הבא נבהיר שזה די מטופש לצפות מאנשי מפלגה כלשהי בארה"ב להיות תמימי דעים לגבי כל עניין ועניין. בשיטה המקובלת שם ישנן שתי מפלגות גדולות אשר משמשות כפלטפורמות כמעט בלעדיות להרצת מועמדים פוליטיים, וכל מי שרוצה להיבחר לתפקיד כלשהו חייב להיעזר באחת מהן. לפיכך זה אך טבעי שכל מפלגה תאגד תחתיה מספר סיעות אשר יכולות להיות חלוקות ביניהן בנושאים מסויימים. ספציפית לגבי התמיכה בישראל, מקובל היה כי הנושא נמצא בקונצנזוס מקיר לקיר. אך במפלגה הדמוקרטית התמיכה הזאת התערערה בשנים האחרונות, לאור התחזקות הגורמים השמאלנים הקיצוניים בקרבה. לפיכך אין זה פלא שבנימין נתניהו בוחר לטפח את קשריו עם אנשי המפלגה הרפובליקנית, אשר מפגינים כלפיו אהדה רבה. כפי שנראה מיד, האהדה הזאת אינה מוטלת בספק, גם לא לנוכח מועמדותו של ראנד פול לנשיאות.

כריס כריסטי בוגד במפלגה הרפובליקנית, ימים ספורים לפני הבחירות לנשיאות של 2012, ומחבק את הנשיא אובמה.

במפלגה הרפובליקנית קיימים שלושה זרמים מרכזיים. הזרם הראשון והדומיננטי הוא של אנשי המפלגה המתונים. על קבוצה זו נמנים כל מנהיגי המפלגה ומועמדיה האחרונים לנשיאות כגון ג'ון מקקיין, מיט רומני, כריס כריסטי ולינדזי גרהם. באופן רשמי, חברי קבוצה זו אוחזים בדעות המסורתיות של המפלגה, אולם מעשית אנחנו רואים כיצד פעם אחר פעם הם מתפשרים על ערכיהם לטובת הנוחות הפוליטית המיידית. כך למשל תחת ממשל ג'ורג' בוש חל גידול עצום בסמכויות הממשל הפדרלי ובהוצאותיו, וזאת על אף פי שעקרונות המפלגה קוראים דווקא להגבלת כוחו ולריסון תקציבי. לאחר עלייתו של ממשל אובמה, דגלו אנשי סיעה זו במיתון עמדותיה של המפלגה בניסיון למצוא חן בעיני הציבור. אולם צעד זה לא התקבל היטב בדעת הקהל האמריקנית. אנשי הימין פירשו אותו כבגידה בערכים המקודשים בעיניהם, בעוד אנשי השמאל ראו זאת כניסיון עלוב לחקות את הצלחתה של המפלגה הדמוקרטית. כישלון זה יכול אולי להסביר את בחירתו של אובמה לכהונה שנייה, למרות הפופולריות הדועכת שלו. הרפובליקנים המתונים מכונים לעיתים בשם הגנאי RINO, ראשי תיבות של "רפובליקנים בשם בלבד". עם זאת, הם עדיין אוחזים בכל מרכזי הכוח של המפלגה ובתקציביה. בסיטואציה כזאת קשה לראות כיצד נציג מאחד הזרמים האחרים יכול לזכות במועמדות לנשיאות מטעמה.

הזרם השני הוא של השמרנים, ושל תנועת "מסיבת התה" המזוהה עימם. התקשורת השמאלנית אוהבת ללעוג לשמרנים, ולהציגם כאנשי דת בורים ופרימיטיביים. עקב כך השתרשו אודותיהם דעות קדומות, כביכול מדובר באנשים פנאטיים וחשוכים, אשר מעוניינים לכפות את דתם בכח הזרוע, להוציא להורג הומוסקסואלים ואתיאיסטים, ועוד כהנה וכהנה סיפורי מעשיות. בפועל, מי שטורח להקשיב לדוברים ולהוגי הדעות של התנועה הקונסרבטיבית, מגלה כי מדובר באנשים משכילים ומפוכחים להפליא, אשר חרטו על דגלם ערכים נעלים כגון חירות ועצמאות אישית, חופש הביטוי, העיסוק והפולחן, והגנה על עקרונות החוקה האמריקנית. זה נכון שמרבית אנשי התנועה הם נוצרים אדוקים המגיעים מן האזור בדרום מזרח ארה"ב אשר מכונה "רצועת התנ"ך", אולם מבחינה רעיונית הם אינם דומים כלל למפלגות הדתיות שאנו מכירים בישראל. הם מתנגדים מכל וכל למדיניות סוציאליסטית של חלוקת קצבאות, וסבורים שכל אדם חייב להתפרנס בכוחות עצמו. הם מתנגדים לכפייה דתית, היות והם סבורים שלמדינה מלכתחילה לא צריכה להיות סמכות להתערב בחיי הדת של האזרחים. הם חוששים מפני התגברות כוחו של הממשל הפדרלי והפיכתו למשטר דיקטטורי, ולכן הם עומדים על זכותם לשאת נשק (המוקנית לאזרחי ארה"ב מתוקף התיקון השני לחוקה, ואשר מטרתה היא לאפשר לאזרחים להגן על חירותם).

הסיעה השמרנית היא היחידה ששומרת כיום על עקרונות הדמוקרטיה בארה"ב – חוקת ארה"ב

בכל הקשור למדינת ישראל, לא תמצאו ידידים קרובים יותר מאשר בתנועה השמרנית. זהו הגורם היחיד בפוליטיקה האמריקנית אשר מזהה באופן אמיתי את הסכנה הגלובלית הטמונה בפונדמנטליזם האיסלמי, ואשר אינו משלה את עצמו שניתן להפיס את דעתו באמצעות ויתורים טריטוריאליים. כמונו הישראלים, הם רואים דרך מסך הערפל של התעמולה, ומבינים כי מדובר בעימות על רקע דתי-אידיאולוגי, אשר לא יפתר עד אשר העולם המערבי יציג חזית נחושה ומאוחדת כנגדו. ברצוני לנצל את ההזדמנות על מנת להפריך עוד מיתוס לגבי השמרנים – פעמים רבות שמעתי את הטענה כביכול הסיבה היחידה לתמיכתם במדינת ישראל היא אמונתם כי בבוא המשיח כל היהודים יתנצרו, או משהו בסגנון הזה. ובכן, לא דובים ולא יער. בכל השנים בהם אני עוקב אחרי התנועה לא שמעתי מפי מנהיגיה ולו התבטאות אחת בסגנון זה. אני מתרשם כי תמיכתם הנחרצת בנו נובעת מתוך קרבה רעיונית ותרבותית, ומשום שישראל היא אי של חירות וזכויות אדם בתוך אוקיינוס של חושך ודיכוי.

הפלג השלישי במפלגה הרפובליקנית, אשר צובר בשנים האחרונות פופולריות בקרב הצעירים, הוא התנועה הליברטריאנית. הליברטריאנים חולקים עם השמרנים את החשדנות כלפי הממשל הפדרלי ואת השאיפה לקצץ בסמכויותיו ובתקציבו, אולם נבדלים מהם בכך שמרביתם אינם דתיים. הם דוגלים בחירות אישית מוחלטת, ולפיכך הם עשויים לתמוך למשל בלגליזציה של סמים או של הימורים. לפי השקפת עולמם המדינה איננה צריכה להתערב בחיי האזרחים, והקיצוניים שביניהם אף סבורים שאין צורך בממשלה כלל. הם שמים את מבטחם בעקרונות השוק החופשי, ומאמינים כי אנשים פרטיים מסוגלים לדאוג לכל צרכי החברה באמצעות התארגנות וולונטרית ומסחר הוגן. מי שאינו מכיר את הפילוסופיה הליברטריאנית נוטה להתייחס אליה בחשדנות, משום שהיא מנוגדת לרעיון מדינת הלאום שעליו כולנו גדלנו. אולם ככל שלומדים אותה לעומק מגלים את ההגיון הפנימי אשר טמון בה. הליברטריאנים גורסים כי משחר ההיסטוריה המדינה נטלה לעצמה מונופול על האלימות, וכי באמצעות מנגנוני הצבא ורשויות החוק היא כופה את רצונה על האזרחים. היות והם מתנגדים לכל סוג של אלימות, הם קוראים תיגר על סמכותה של המדינה לאסור את אזרחיה בבתי כלא, או לשלוח אותם להיהרג במלחמותיה.

איאן ראנד – רעיונותיה השפיעו רבות על התנועה הליברטריאנית

התנועה הליברטריאנית מזוהה עם האסכולה האוסטרית בכלכלה, אשר רבים מרעיונותיה מתוארים בבלוג זה. לפיכך אנשיה הם המתנגדים הקולניים ביותר למדיניות הפדרל ריזרב ואף לעצם קיומו. הם תולים את האשמה במחזורי הגאות והשפל העמוקים שאנו חווים בעשורים האחרונים במדיניות הריבית הנמוכה שלו, ומטיפים לחזור ל'סטנדרט הזהב', בתור אמצעי "לאזוק את ידי הפוליטיקאים", ולכפות עליהם להתנהג באחריות פיסקלית. בכל הקשור למשנה הכלכלית, אין ספק שהתנועה הליברטריאנית היא המשכילה והמתוחכמת ביותר מכל תנועה פוליטית אחרת בארה"ב. עם זאת, בכל מה שקשור למדיניות החוץ תנועה זו לוקה בעיוורון מוחלט. כפועל יוצא מן הפציפיזם שתנועה זו אימצה, היא מתנגדת לכל מעורבות צבאית ברחבי העולם. אנשיה סבורים בנאיביות שאם אמריקה תסיג את כוחותיה מכל נקודות העימות, הטרור האיסלמי יחדל מלנסות לפגוע בה. אמונה זו נובעת ישירות מתוך הליבה האידיאולוגית שלהם, הגורסת ששלטון מרכזי אינו נחוץ. אם יכירו בכך שישנם בעולם כוחות אופל, אשר שואפים לכבוש ולשעבד עמים שלמים אשר לא עוללו להם שום רע, הם יצטרכו גם להכיר בנחיצותה של המדינה, בנחיצותו של צבא סדיר על מנת להגן על גבולותיה ובנחיצותם של מסים על מנת לממן צבא זה.

הסנטור ראנד פול, בנו של הפוליטיקאי הנודע רון פול, הוא ממנהיגי התנועה הליברטריאנית. בתור שכזה הוא תומך במדיניות בדלנית, ובהיעדר מעורבות של ארה"ב בכל סכסוך שמעבר לגבולותיה. לפיכך אין זה מפתיע שהוא קורא לקיצוץ התמיכה הכלכלית של ארה"ב במדינת ישראל. מי שהדבר מדאיג אותו יכול להיות רגוע, שכן הסיכוי של נציג התנועה הליברטריאנית להפוך למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות שואפים לאפס. הפער האידיאולוגי בין הליברטריאנים ובין ראשי המפלגה הוא עצום, והסיבה היחידה בגללה הם רצים במסגרתה הוא שהם נכשלו עד כה מלהקים לעצמם מפלגה עצמאית (בארה"ב אכן קיימת מאז 1971 מפלגה ליברטריאנית, אולם באף מרוץ לנשיאות היא לא הצליחה לגרוף יותר מאשר 1% מן הקולות). גם אם ראנד פול יזכה באופן בלתי צפוי במועמדות ויהפוך לנשיא ארה"ב, עלינו לזכור ששאיפתו לקצץ את תקציב ארה"ב היא לאו דווקא נובעת מתוך שנאת ישראל, אלא מתוך דאגה לעתידה הכלכלי של ארה"ב אשר כורעת כיום תחת עול חובותיה.