מספרים כי באוגוסט 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, השקיף שר החוץ הבריטי סר אדוארד גריי בשמש השוקעת מבעד לחלון לשכתו, ובפנסי הרחוב אשר החלו לדלוק בזה אחר זה. "האורות הולכים וכבים בכל רחבי אירופה", הוא העיר בלב כבד לנוכחים. "מי יודע אם נזכה לראותם דולקים פעם נוספת בימי חיינו". זמן קצר לאחר מכן נקלעה היבשת למרחץ דמים חסר היגיון, אשר גבה את חייהם של מיליונים, ובנוסף טמן את הזרעים למלחמת העולם השניה. איננו יודעים מה היתה כוונתו המדוייקת של גריי, אולם אני מעריך שהוא התייחס לאורות ההגיון, החירות וזכויות האדם, אשר בהעדרם מסוגל המין האנושי להדרדר לכדי המון מוסת וצמא דם. כיום, כאשר אני משקיף על העולם מבעד לחלון הוירטואלי אשר במשרדי הקטן, אינני יכול שלא להיזכר באמירה המפורסמת ההיא. נדמה לי כי פעם נוספת האורות הולכים וכבים.

למרבה התדהמה, סקר שנערך לאחרונה מעלה כי מרבית האמריקאים תומכים בהטלת מגבלות על חופש הביטוי. רוב זה בולט במיוחד בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית.

כולנו זוכרים היטב את הפיגוע שהתחולל במשרדי העיתון "שארלי הבדו" בחודש ינואר השנה. צמד מפגעים מוסלמים רצחו בדם קר אחד עשר קריקטוריסטים ואנשי מערכת נוספים, בעוון כך שהעזו ללעוג לדתם. הפיגוע המזעזע טילטל את דעת הקהל העולמית, והוביל להפגנת הזדהות המונית בהשתתפותם של שני מיליון בני אדם, וכ-40 ראשי מדינות. אולם אם מישהו היה סבור בטעות כי מדובר בניצחון לחופש הביטוי, התבשרנו לאחרונה בקול ענות חלושה כי המאייר רנאלד לוזיה (המכונה "לוז"), אשר אחראי היה לקריקטורות של הנביא מוחמד, אינו מתכוון לצייר עוד את דמותו. בכך הוא למעשה מעניק פרס לטרור אשר גבה את חייהם של עמיתיו, ומוכיח פעם נוספת כי באירופה השבעה והחלשה הטרור עובד. בהקשר זה הגדילו לעשות מאות מחברי הארגון הספרותי האמריקאי PEN, אשר החליטו להחרים את אירוע הגאלה השנתי שלו, משום שראשיו העניקו ל"שארלי הבדו" פרס על חופש הביטוי. לטענתם, הביקורת של שארלי הבדו כנגד דת האיסלם היא ביטוי של "שחצנות תרבותית" מצד האומה הצרפתית, וכי עורכיו צריכים היו לרסן את עצמם. פעם נוספת אנשי רוח מן השמאל חושפים את צביעותם, ומדגימים כיצד לדעתם חופש הביטוי שמור אך ורק לאלו אשר משמיעים את הדעה הנכונה בעיניהם.

שארלי הבדו – האבל על הפיגוע לא החזיק מעמד זמן רב

יש לזכור כי חופש הביטוי הוא חירות אנושית בסיסית, אשר מהווה תנאי הכרחי לקיומן של כל יתר החירויות. דיקטטורות לאורך ההיסטוריה כולה ביקשו להכחיד את חופש הביטוי, על מנת שיהיו חסינות מפני ביקורת, ויוכלו לפעול במחשכים. אותם אלו אשר מבקשים להגביל את חופש הביטוי "על מנת שלא להעליב ציבורים גדולים" או "על מנת לשמור על הסדר וההרמוניה החברתית" שוכחים שחופש הביטוי נועד בדיוק עבור אותן אמירות מקוממות ושנויות במחלוקת. דעות אשר נמצאות בקונצנזוס מן הסתם אינן זקוקות להגנתו של החוק. במקרה שלפנינו, אנו רואים כיצד האיסלם הקיצוני פועל ללא לאות על מנת להחיל על העולם המערבי את חוקי השריעה, וביניהם את האיסור לבקר את הנביא מוחמד או אף לצייר את דמותו. במקום להתקומם כנגד הניסיון הזה ולפעול בנחרצות כנגד הטרור, אנו רואים כיצד מנהיגי העולם המערבי עושים כל מאמץ על מנת לפייס את הציבור המוסלמי ולהיכנע לדרישותיו. זכורה לדיראון עולם אמירתו של הנשיא אובמה בעת נאומו באו"ם, ש"אסור שהעתיד יהיה שייך לאלו אשר משמיצים את נביא האיסלם". באמירה זו הוא הציב את עצמו לצד האיסלמיסטים, וכנגד החוקה האמריקאית אשר עליה נשבע להגן.

דוגמה מאלפת לאופן שבו ארגונים מוסלמים מצליחים להשליט את דעתם על הכלל קיבלנו כאשר אוניברסיטת ברנדייס נסוגה בה מהחלטתה להעניק תואר של כבוד לאיאן הירסי עלי. הירסי עלי היא מוסלמית לשעבר ממוצא סומלי, אשר נמלטה מפני משפחתה להולנד, לאחר שהללו ניסו להשיא אותה בניגוד לרצונה. במולדתה החדשה היא רכשה השכלה, הפכה לאתיאיסטית מוצהרת, ואף נבחרה ב-2003 לחברת פרלמנט. מאמרי הביקורת שלה כנגד יחסה המפלה של דת האיסלם כלפי נשים זיכו אותה באיומי רצח מצידם של איסלמיסטים, ולאחר רציחתו של תיאו ואן גוך היא אף נאלצה לרדת למחתרת ולחיות תחת הגנה משטרתית מתמדת. בתור אשה שחורה, בלתי אפשרי לחשוד בהירסי עלי שהביקורת שלה על דת האיסלם נובעת ממניעים גזעניים, ובכל זאת בחרה אוניברסיטת ברנדייס להיכנע ללחץ שהופעל עליה ולבטל את הענקת תואר הכבוד. על מנת להבין את מימדי האבסורד שבהחלטה זו, די לדמיין מה היה קורה לו הביקורת של הירסי עלי הייתה מופנית כלפי הוותיקן, או כלפי מטיפים נוצרים אוונגליסטיים. במקרה כזה התקשורת השמאלנית בארה"ב הייתה מחבקת אותה כלוחמת אמיצה כנגד כפיה דתית, והיא הייתה זוכה באהדה מקיר לקיר. עצם העובדה שיש כעת דת אחת בעולם שנמצאת מעל ביקורת, מוכיחה עד כמה חופש הביטוי נמצא בסכנה. אגב, מי שרוצה להיווכח איזו דוברת רהוטה היא הירסי עלי, מוזמן להאזין לסימפוזיון המאלף שבו השתתפה בשנת 2011 יחד עם דאגלס מורי המבריק, תחת הכותרת "האם האיסלם הוא דת של שלום?".

ישנן דוגמאות רבות נוספות מן השנים האחרונות לאופן שבו מתנכלים לכל מי שמעז לדבר בביקורתיות כנגד דת האיסלם. בשנת 2011 הורשע העיתונאי הדני לארס הדגארד בהשמעת "דברי שנאה" במסגרת שיחה שהתקיימה בצנעת ביתו ושהוקלטה ללא ידיעתו. שנה לאחר מכן הפך בית המשפט העליון בדנמרק את ההחלטה הזאת וביטל את ההרשעה, אולם הדבר אינו מפחית מעינוי הדין שהוא נאלץ לעבור. בבריטניה נעצר באפריל 2014 הפוליטיקאי פול ווסטון, מנהיגה של המפלגה הקטנה Liberty GB, בשעה שעמד על מדרגות בית העירייה בוינצ'סטר והקריא קטע מפורסם מתוך ספרו של וינסטון צ'רצ'יל, "מלחמת הנהר", אשר ביקורתי מאוד כלפי דת האיסלם. הוא הואשם במה שמכונה "עבירה גזענית", אף על פי שאיסלם היא דת ולא גזע. אירוע נוסף בסגנון זו אירע ב-2007 כאשר ארגונים מוסלמים הגישו תלונה לוועדת זכויות האדם באונטריו, קנדה, כנגד הפובליציסט השנון מארק סטיין, בגין מאמרים עוקצניים שפירסם כנגד דת האיסלם במגזין "מקליינ'ס". למזלו של סטיין לוועדת זכויות האדם הנ"ל אין סמכות חוקית של בית דין, ולפיכך היא הסתפקה בגינוי פומבי של דבריו. גם כאן, השופטים נכשלו להבין את תרומתה לדמוקרטיה של עיתונות חופשית, אשר אינה חוששת להביע דעה בלתי פופולרית.

רוברט ספנסר נואם בתחרות הקריקטורות אשר הותקפה בטקסס. על הבמה – פמלה גלר והזוכה בתחרות, בוש פוסטין.

נקודת השפל בתהליך זה של שחיקת חופש הביטוי נרשמה השבוע, כאשר מאבטחים מנעו פיגוע טרור איסלמי מחוץ לאולם כנסים בגרלנד, טקסס, אשר בו נערכה באותה שעה תחרות קריקטורות המציגות את דמותו של מוחמד. במקום לבקר את המפגעים ואת האידיאולוגיה הרצחנית המניעה אותם, התקשורת האמריקנית בחרה לבקר דווקא את הקורבנות המיועדים של הפיגוע, דהיינו את מארגני הכנס והמשתתפים בו. תחרות זו אורגנה על ידי שניים מן הפעילים המובילים בעולם כנגד הטרור האיסלמי – רוברט ספנסר ופמלה גלר. ספנסר הוא מומחה לתיאולוגיה איסלמית, אשר כתב אודותיה אינספור ספרים, ואשר מנהל את הבלוג המצליח "Jihad watch", אשר מתעד בקפידה את כל מעשי הזוועה של האיסלם הקיצוני ברחבי העולם. פמלה גלר גם היא בלוגרית מפורסמת, אשר בדרכה הצבעונית והבלתי מתפשרת לוחמת כנגד התפשטות חוקי השריעה בארה"ב, וכנגד הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. היות ושניהם מזדהים עם הפלג השמרני במפלגה הרפובליקנית ומבקרים בחריפות את ממשל אובמה, הרי ששניהם מוקצים מחמת מיאוס בעיני התקשורת השמאלנית בארה"ב. אף על פי כן, זה מזעזע לראות את היפוך התפקידים שהיא מבצעת בין תוקפן לקורבן. הנרטיב שמנסים למכור לנו כעת הוא שיש פרובוקציות שמצדיקות אלימות. בין אם דיעותיהם או סגנונם של ספנסר וגלר מוצאים חן בעינינו ובין אם לאו, אסור לנו לעולם לשכוח שהטובים בסיפור הם אלו אשר בסך הכל מציירים קריקטורה, והרעים הם אלו אשר מנסים לרצוח אותם בעבור כך.