כמו כולם, גם אני עקבתי השבוע בדאגה על התפתחות משבר החובות ביוון. אינני מתיימר להיות מומחה לכלכלה היוונית, אולם נדמה שסיפור המעשה ברור. במשך שנים ארוכות הוציאה הממשלה היוונית יותר מכפי שהכניסה במסים, ומימנה את הפער באמצעות חוב. חברותה באיחוד האירופי העניקה לה תדמית אמינה ואיפשרה לה להנפיק אג"ח בריבית נמוכה, ממש כמו ענקיות תעשיה כגון גרמניה ובריטניה. הפוליטיקאים היוונים ניצלו את יכולתם ללוות בזול על מנת להרחיב את שירותי המדינה, ובאופן זה לקנות את אהדת הבוחרים. במהלך העשור שקדם לפרוץ המשבר העולמי הציגה יוון שיעורי צמיחה נאים של כ-4% בשנה בממוצע, אולם החל מ-2008 היא נקלעה למיתון מתמשך. השילוב של ירידה בהכנסות ממסים, וחוסר הנכונות של הממשלה לקצץ את תקציבה גרמו ליחס החוב-תוצר לזנק תוך שנתיים מ-109% עד ל-146%. בתגובה, סוכנויות דירוג האשראי הורידו את אג"ח המדינה למעמד של זבל, ושיעורי הריבית עליהם זינקו בהתאם.

פצצת החוב היוונית בפעולה – ההכנסות ממסים צונחות, הוצאות הממשלה תופחות, ויחס החוב לתוצר יוצא מכלל שליטה.

מכאן ואילך לא נותרו ליוונים ברירות מרובות. על מנת להימנע מחדלות פירעון הם קיבלו בשלב הראשון חבילת סיוע מן האיחוד האירופי בסך של 110 מיליארד יורו, ולאחר שנה נאלצו להגדיל את הסכום הזה ב-130 מיליארד נוספים. הלוואות אלו הותנו בכך שהממשלה היוונית תבצע שורה של קיצוצים ורפורמות מבניות, אולם עד כה היא נכשלה לעמוד בדרישות אלו. אף על פי שהתקציב קוצץ במידה ניכרת מאז 2010, יוון המשיכה להימצא בגירעון והחובות רק הלכו ונערמו. שיעור האבטלה בכלל האוכלוסיה הגיע ל-25%, ובקרב הצעירים ללמעלה מ-50%. על רקע מצוקה זו עלתה לשילטון בראשית 2015 מפלגת "סיריזה" מן השמאל הקיצוני, אשר הבטיחה לבוחריה לשים קץ למדיניות הצנע. במקום להכיר בכך שמשבר החובות הוא תולדה של עודף הוצאה ממשלתית, העם היווני הצביע דווקא עבור הרחבתה. לאחר מספר חודשים של משא ומתן מול נציגי האיחוד האירופי, החליט ראש הממשלה אלכסיס ציפראס "לשבור את הכלים" ולדחות את התנאים שהוצבו בפניו לשם המשך הסיוע. ההשלכות הקשות של החלטה זו לא איחרו להגיע, כאשר האזרחים החלו למשוך בבהלה את כספם מן הבנקים, מה שהעמיד אותם בסכנה של התמוטטות. בתגובה הטילה הממשלה מגבלות על העברת הון, והמשק כולו נעצר בחריקת בלמים. באופן אבסורדי, נראה שדווקא ציפראס אשר נבחר על מנת להקל על הציבור היווני, הוא זה אשר יסב להם את הסבל הרב ביותר.

למצב שאליו נקלעה יוון יש קשר הדוק עם חברותה בגוש האירו. לו היה לה מטבע עצמאי משל עצמה המשבר כנראה שלא היה מתרחש מעולם, משום שהביקוש לאגרות החוב שלה היה נמוך יותר, מה שהיה מגביל את יכולתה להיכנס לחובות. אולם גם כעת, לאחר שהנזק כבר נגרם, מטבע האירו רובץ על כתפיה כמו אבן ריחיים. כל מדינה אחרת אשר היתה נקלעת לחדלות פרעון היתה חווה באופן טבעי פיחות ניכר בערך המטבע שלה, סחורות מיובאות היו מתייקרות, והאוכלוסיה היתה נאלצת לצמצם את רמת חייה ולהתקיים ממוצרים מקומיים בלבד. אך בו זמנית מוצרי הייצוא שלה היו הופכים לאטרקטיביים, והחופשות על חופיה היו הופכות לזולות להפליא. הדבר היה ממריץ דם חדש בעורקי הכלכלה ומאפשר לה להשתקם. כל עוד יוון מתעקשת להישאר בגוש האירו תהליך זה אינו יכול להתקיים, והיא תקועה בתוך מיתון נצחי. אלטרנטיבה נוספת (וטובה יותר) שעומדת בפני הממשלה היא לקצץ את המשכורות והפנסיות של כלל עובדי המדינה באופן יזום, ובמקביל להפחית את נטל המס. הדבר היה מייצר אפקט דומה, והופך את המשק ל"רזה" ותחרותי יותר. אולם ברור שלאף גורם ביוון אין די כוח פוליטי על מנת להתייצב בפני הציבור ולעמת אותו עם כורח המציאות. מהאזנה אקראית לראיונות שנערכו עם אזרחים יוונים מן השורה עולה כי הם רוצים לאכול את הסופלקי ולהשאיר אותו שלם. הם דורשים שחובותיהם יסלחו, ובו זמנית שלא יצטרכו לעזוב את גוש האירו, או לוותר על קמצוץ מן השירותים הממשלתיים הנדיבים שמהם נהנו עד לאחרונה. היות וסבלנותם של ראשי האיחוד האירופי הולכת ופוקעת, כנראה שהיוונים יאלצו ללמוד על בשרם את עובדות החיים הקשות.

חברות נוספות באיחוד האירופי מועמדות לפשיטת רגל. לשם השוואה, ישראל נמצאת במצב הרבה יותר טוב.

אולם האירוניה הגדולה בכל הסיפור הזה הוא שיתכן שהמחלצים יזדקקו בקרוב לתוכנית חילוץ בעצמם. בדיקה זריזה מעלה כי יחס החוב-לתוצר של חברות מרכזיות באיחוד האירופי אינו מפגר בהרבה אחרי זה של יוון. כך למשל יחס החוב לתוצר של איטליה עומד כיום על 133%, של צרפת על 96% ושל בריטניה על 90%. כפי שראינו קודם, במצב כזה לא נדרש יותר מאשר מיתון קצר על מנת להביא לאובדן שליטה על רמת החוב. רמות הריבית האפסיות המקובלות כיום בכל רחבי העולם המערבי יוצרות שאננות בקרב המנהיגים, שכן הן מאפשרות להם לתחזק את החוב מבלי שיעיק יותר מדי על התקציב. אולם כלכלות כאלו נעשות "שבירות" ומאבדות את יכולתן לעמוד בזעזועים. כל אסון טבע או אירוע טרור בקנה מידה גדול יכול למוטט אותן. בדיוק כמו במקרה של יוון, בתחילה ההכנסות ממסים יצנחו בחדות. עקב אילוצים אלקטורליים הפוליטיקאים יתקשו לקצץ את התקציב בהתאם (הדבר יהיה קשה במיוחד לנוכח מקהלת הכלכלנים הקיינסיאנים אשר יטענו כי השוק זקוק לתמריצים ממשלתיים), ולפני שמישהו יבין מה מתרחש הריביות על האג"ח יזנקו והמדינה תיקלע לחדלות פירעון. כאשר כלכלה קטנה כמו יוון פושטת רגל היא מסוגלת לפנות לעזרה לגרמניה הגדולה והעשירה, אולם מי יוכל לחלץ את צרפת, איטליה או בריטניה, אשר נמצאות שלושתן בעשיריה הפותחת של הכלכלות הגדולות בעולם?

לפיכך לא כדאי ללגלג יותר מדי על יוון ועל "אזרחיה העצלנים, שאוהבים לשבת בטברנה וללגום אוזו". יתכן שהיא איננה אלא הסנונית הראשונה, אשר מבשרת על גל של פשיטות רגל.