במהלך סוף השבוע האחרון הכריז הבנק המרכזי של סין כי הוא מחזיק ב-1656 טונות של זהב. הודעה זו, אשר מגיעה בדיוק כאשר מחירה של המתכת הנוצצת נמצא בשפל של חמש שנים, גרמה לאנליסטים רבים לגרד את ראשם בתמיהה. חלקם הטילו ספק באמינותו של הנתון, וטענו כי סין מחזיקה למעשה בכמות גדולה פי כמה מכפי שהיא מודה. אחרים התדיינו לגבי משמעות המהלך והמטרה שאותה הוא נועד לשרת. כמעט איש לא שאל את השאלה המתבקשת – מדוע בכלל אוגרת ממשלת סין זהב? מה היא יודעת שאנחנו במערב איננו יודעים? מדוע היא עושה זאת דווקא כאשר המשקיעים בוול סטריט נמלטים ממנו כמו ממגיפה? עבורי זוהי הזדמנות טובה לחלוק עם הקוראים מקצת מן הידע שצברתי בשנים האחרונות אודות הנכס יוצא הדופן הזה, ולהפיג במעט את הבורות השוררת לגביו.

הציבור הרחב נוטה לייחס לזהב משמעות מיסטית, ולקשר אותו עם סיפורי הרפתקאות אודות חיפושי מטמון באיים אבודים. אולם ערכו של הזהב נובע מסיבות מעשיות לחלוטין. זהו אחד היסודות הנדירים ביותר ביקום, אשר מסוגל להיווצר אך ורק בלחץ העצום אשר נוצר בליבה של שמש אשר גוועת וקורסת לתוך עצמה (מה שמכונה סופרנובה). בשל כובדו הרב, כל הזהב אשר היה קיים בכדור הארץ בשעה שהוא נוצר כבר שקע לתוך מרכזו. לפיכך כל הזהב אשר אנחנו כורים כיום מקורו באסטרואידים אשר התרסקו על פני כדור הארץ בתקופות מאוחרות יותר. הזהב הוא כה נדיר, עד כי במהלך ההיסטוריה האנושית כולה נכרו ממנו כ-170 אלף טונות בלבד. לו היו יוצקים את הכמות הזאת לכדי קוביה העשויה מזהב טהור, אורך צלעה היה כ-20 מטרים בלבד. לו היו מחלקים אותה במספר בני האדם על גבי הפלנטה, היינו מקבלים בסך הכל כ-24 גרם זהב לכל אדם. הנדירות הזאת, והעובדה שלא ניתן לייצר זהב נוסף יש מאין, הם הגורמים המרכזיים אשר מעניקים לזהב ערך כה רב. תכונות מעשיות נוספות אשר סייעו לזהב להפוך לכסף האידיאלי, אשר היה מקובל על ידי סוחרים בכל רחבי העולם העתיק, הן עמידותו הרבה בפני קורוזיה, והיכולת לחלקו לכמויות קטנות מבלי לאבד מערכו. באפשרותנו לחלץ זהב מבטנה של ספינה אשר נחה על קרקעית האוקיינוס במשך מאות בשנים, והוא ישאר טהור כמו ביום שבו היא שקעה. כמו כן באפשרותנו לקחת מטיל זהב בן אונקיה, לשוברו ל-31 פיסות זעירות בנות גרם אחד ולאחר מכן להתיך אותן יחדיו חזרה מבלי שהזהב יפגם. במובן זה השימוש בזהב לצרכי מסחר נוח יותר מאשר יהלומים או יצירות אמנות, אשר מאבדים את ערכם בחשיפה לתנאים קיצוניים.

שנת 2008 מספקת דוגמה מאלפת לתפקיד הכפול של הזהב – בפרוץ המשבר הוא התנהג כמו כל יתר הסחורות וירד בערכו, אולם עם השקת המדיניות המוניטרית המרחיבה של הפד חזר להתנהג כמטבע וטיפס באופן דרמטי.

עד כה תיארנו את התכונות הטבעיות של הזהב, אשר אותן ניתן לאתר בקלות בוויקיפדיה. אולם ישנה תכונה נוספת, אשר מרבית הכלכלנים אינם מודעים לה, ובגללה הם שוגים בהבנתם את הזהב. היות ולזהב ישנה היסטוריה מוניטרית בת אלפי שנים, אנשים נוטים לשמור עליו. מרבית הזהב אשר נכרה אי פעם נמצא עימנו עד היום, מוגן היטב בכספות של בנק מרכזי או של משפחה עשירה כלשהי. לפיכך כמות הזהב החדש אשר נכרית בכל שנה מן האדמה קטנה מאוד בהשוואה למלאי הקיים, ומהווה בסך הכל תוספת בת פחות מ-2 אחוזים. תכונה זו, אשר מכונה בעגה המקצועית high stock to flow ratio, נוטה לייצב את מחיר הזהב. גם אם לחברות הכרייה תהיה שנה מוצלחת במיוחד והן יצליחו להפיק פי שניים מכל שנה אחרת, הדבר לא ישפיע באופן ניכר על הכמות הכללית הזמינה לרכישה. במובן זה הזהב שונה מסחורות אחרות כגון קפה או חיטה, אשר מחירן עשוי להשתנות באופן קיצוני כתוצאה מן התנאים האינדיבידואליים אשר שוררים בכל שנה ושנה. הכלכלן הממוצע נוהג להתייחס לזהב כמו לכל סחורה אחרת, בשעה שלמעשה יש לו תפקיד כפול, כסחורה וכמטבע בינלאומי בו זמנית. בתנאים מסויימים הוא עשוי להתנהג כמו סחורה ולהגיב לשינויים נקודתיים בביקוש התעשייתי בתחומי התכשיטים והאלקטרוניקה, ולעיתים הוא עשוי להתנהג כמו מטבע ולהגיב למדיניות המוניטרית של הבנקים המרכזיים. מרבית הכלכלנים מתעלמים מן הדואליות הזאת, ולכן הם טועים שוב ושוב בהערכותיהם לגביו.

סוגיה נוספת לגבי מחיר הזהב אשר מבלבלת את הציבור היא הפער שבין מחיר הזהב בבורסת הסחורות ובין מחירו לרכישה פיזית. מרבית המסחר בזהב בימינו מתבצע בשני מוקדים, והם שוק מטילי הזהב של לונדון (LBMA), ובורסת הסחורות בניו-יורק (COMEX). אולם מרבית הסוחרים אשר רוכשים חוזה עתידי במוסדות הללו בוחרים לקבל בתאריך היעד כסף מזומן, ורק מיעוט קטן מהם דורש את הסחורה הפיזית (ולשם כך הם נדרשים לשלם עמלה נאה למחסני הבורסה). הנתונים אשר ברשותנו מראים כי רק בין 2-5% מן החוזים ב-Comex מסתיימים בזהב פיזי אשר מחליף ידיים. המשמעות היא שמחיר הזהב הרשמי אשר מתפרסם באתרים הכלכליים הוא תיאורטי לחלוטין, ומבוסס בעיקר על מסחר בנגזרים ולא במוצר האמיתי. נתון מדהים נוסף אשר ממחיש את הנתק בין בורסות הסחורות ובין העולם האמיתי הוא היקף המסחר אשר מתבצע בהן, בהשוואה לתפוקת המכרות. כך למשל בשנת 2011 נסחרו בבורסות חוזים עתידיים בהיקף של 50 מיליארד אונקיות זהב, וזאת כאשר תפוקת המכרות העולמית עמדה על 90 מיליון אונקיות בלבד! כזכור, מלאי הזהב העולמי כולו עומד כיום על 170 אלף טונות. אם הפעילות בבורסות הסחורות היתה משקפת מסחר אמיתי, הרי שכל המלאי הזה היה צריך להחליף ידיים 9 פעמים במהלך שנה יחידה! מצב מוזר זה מוביל כבר עתה לכך שאונקיית זהב פיזית נסחרת בפרמיה ביחס למחיר הרשמי. אם מסיבה כלשהי תיווצר פניקה בשווקים, מחסני הבורסות עלולים להתרוקן בן לילה ויתכן שלא ניתן יהיה להשיג זהב פיזי כלל.

רק חלק קטן מן החוזים העתידיים מוביל לאספקת זהב אמיתי

אז היכן נמצא הזהב הפיזי? הרבה אנשים סבורים בטעות שמרבית הזהב בעולם נמצא בידיהם של הבנקים המרכזיים הלאומיים, אולם גם אם נאמין לגרסאות הרשמיות של ממשלות העולם, הרי שהן מחזיקות בפחות מ-20% מכלל הזהב אשר נכרה אי פעם. יתר 80% נמצאים בידיים פרטיות אשר עליהן אינה חלה חובת דיווח, ולפיכך מיקומו לוטה בערפל. אנליסטים אשר מתמחים בשוק הזהב מעריכים כי כמחצית מן הכמות הזאת נמצאת בתכשיטים אשר אותם אנו עונדים, וכי עשרה אחוזים נוספים ממנה מוקדשים לשימושים תעשייתיים כגון אלקטרוניקה ורפואת שיניים. הדבר מותיר רק כשליש ממלאי הזהב העולמי למשקיעים אשר מעוניינים להחזיק במתכת כאמצעי הגנה בפני אינפלציה ומשברים פיננסיים אחרים. במדינות כגון הודו וסין ישנה מסורת תרבותית להחזיק זהב, ולכן ישנו סיכוי טוב שחלק ניכר מן הכמות זרם בעשורים האחרונים לאסיה.

קשה מאוד להעריך כמה כסף ישנו כיום בעולם. כפי שהסברנו בעבר ישנם מספר מדדים להיצע הכסף, וביניהם M0 – הכולל אך ורק שטרות ומטבעות פיזיים במחזור, M1 – שכולל בנוסף גם את הכסף בחשבונות העו"ש והפקדונות למיניהם, M2 – שכולל בנוסף את הכסף בחשבונות החיסכון, וכן הלאה. אם ניקח את המדד המרחיב ביותר של היצע הכסף עבור העולם כולו נקבל סכום שווה ערך ל-75 טריליון דולרים. במידה ויתרחש אובדן אמון בכסף הנייר, בדומה לתסריט אשר הצגתי בעבר, ועל מנת לייצב את כלכלותיהן יאלצו ממשלות העולם לחזור ולגבות את המטבעות שלהן בזהב, מה צפוי להיות מחירו? התוצאה המתקבלת מחלוקת סכום זה במספר האונקיות הנמצאות כיום ברשות הבנקים המרכזיים מניבה מחיר מדהים של לא פחות מ-75 אלף דולר לאונקיה. יש לציין שמהלך כזה, אשר נשמע כרגע דימיוני לחלוטין, יזרים לכיסה של ממשלת ארה"ב 19.6 טריליון דולר אך ורק כתוצאה מעליית ערכו של מלאי הזהב אשר נמצא ברשותה – די והותר על מנת לכסות את החוב הלאומי. אולם גם אם העולם לא ידרש לגבות באופן מלא את היצע הכסף בשוק, ויסתפק בגיבוי ביחס צנוע של 1:10, הדבר עדיין מרמז שמחיר הזהב נמוך בהרבה מכפי שהוא צריך להיות.

לאור המצב אשר תיארנו זה עתה, אין זה קשה להבין מדוע ממשלת סין מעוניינת לאגור זהב. היא מחזיקה מזה שנים בערימה עצומה של אג"ח אמריקאיות בשווי 1.2 טריליון דולרים, אשר היא חוששת שממשלת ארה"ב אינה מסוגלת לפרוע. היא נמנעה עד כה מלמכור את אגרות החוב הללו על מנת שלא למוטט את השוק, אולם בו זמנית חדלה מלרכוש אגרות חוב נוספות. באמצעות רכישת זהב היא מבטחת את עצמה כנגד הסכנה של היפר אינפלציה בדולר. במידה ותרחיש זה יתממש, שווין של האג"ח שהיא מחזיקה ישחק לאפס, אולם ערכו של הזהב יטפס ויפצה אותה על ההפסד. הבעיה היא שקשה לרכוש בשוק העולמי כמות גדולה של זהב מבלי להקפיץ את מחירו. על מנת לעמוד במשימה היא ככל הנראה אסרה על ייצוא זהב מחוץ לגבולותיה. לפי מיטב ידיעתנו סין היא יצרנית הזהב הגדולה בעולם, ותפוקת המכרות שלה עומדת על 450 טונות בשנה, ובכל זאת מעט מאוד זהב מגיע לשוק העולמי מסין (המעט שמגיע מקורו בהונג קונג, אשר עליה חלים חוקים שונים מאשר ביבשת). בנוסף, כנראה שהיא גם מייבאת מדי שנה כמות גדולה של זהב. לפיכך זה נשמע תמוה שהבנק המרכזי הסיני צבר עד כה 1656 טונות בלבד. בהחלט יתכן שאחזקותיו האמיתיות גדולות בהרבה, ושהוא נמנע מלפרסמן על מנת שלא לזעזע את השוק. רק כאשר סין תצבור די הצורך זהב, היא תוכל לחשוף את האמת ולאפשר למחיר לטפס בהתאם.