בשנת 1932, בשיאו של השפל הגדול, הביס פרנקלין דלאנו רוזוולט את הנשיא המכהן הרברט הובר, וניצח ברוב גדול במירוץ לנשיאות ארה"ב. סרטי תעודה אשר מתארים את התקופה אוהבים לצטט את המשפט המפורסם מתוך נאום ההשבעה שלו "איננו צריכים לפחד מפני דבר, למעט הפחד עצמו". אך מרביתם אינם מסבירים כיאות את הנסיבות שבעטיין הוא נאמר. הם גם נמנעים מלהזכיר אירוע מכונן אשר התרחש זמן קצר לאחר מכן, אשר השלכותיו משפיעות עלינו עד לעצם היום הזה.

כלכלת ארה"ב היתה שקועה באותה העת במשבר עמוק. הייצור התעשייתי פחת ב-50% ביחס לשנת 1929 והאבטלה זינקה לשיא של 25%. שני מיליון תושבים הפכו לחסרי בית, והצטופפו במחנות אוהלים. מיליונים נוספים סבלו חרפת רעב, ונעמדו בתורים ארוכים מול בתי התמחוי. פשיטות הרגל המרובות של עסקים ואנשים פרטיים, אשר לוו סכומי עתק במהלך שנות ה-20 העליזות, גרמו לבנקים להתמוטט בזה אחר זה. הציבור אשר אמונו במערכת הבנקאית התערער מיהר למשוך את כספו, מה שהעצים את התופעה וגרם להתפשטותה. עד שנת 1933 התמוטטו כ-9000 בנקים, יותר משליש מכמות הבנקים שהיו קיימים ב-1929. בשעה שרוזוולט נשא את נאום ההשבעה שלו, מדינות רבות ברחבי ארה"ב הורו על סגירה יזומה של הבנקים (מה שמכונה Bank holiday). הנשיא הטרי הרחיב את הצו לאומה כולה, ותוך ימים ספורים העביר בקונגרס חקיקה אשר אפשרה לו להשתלט על כל בנק שנתקל בקשיי נזילות, למנות לו מנהל מטעם המדינה ולהלוות לו כספים כנגד נכסיו (Emergency banking relief act). צעדי החירום הללו הוכיחו את עצמם כיעילים, וכאשר הבנקים נפתחו פעם נוספת הציבור חזר והפקיד את כספו בסניפים.

מצא את ההבדלים – השטר מ-1928 מבטיח לספק מטבעות זהב, השטר מ-1934 כבר לא…

אולם זמן קצר לאחר מכן בגד רוזוולט באמון שהציבור נתן בו. שלושה שבועות לאחר מכן, ב-5 באפריל 1933, הוא פירסם צו נשיאותי אשר הורה על החרמת הזהב מידי הציבור והעברתו לידי הממשל הפדרלי (Executive Order 6102). באותם הימים קיים היה בארה"ב סטנדרט הזהב, לפיו הדולר היה מגובה במתכת היקרה, וכל אדם יכול היה להמיר את שטרות הנייר שברשותו במטבעות זהב פיזיים. צו מספר 6012 הפך את החזקת הזהב לעבירה פלילית, אשר כרוכה בעונשים כבדים. האזרחים נדרשו להמיר את הזהב אשר ברשותם בשטרות נייר לפי השער המקובל באותם הימים של 20.67 דולר לאונקיה. כאשר החרמת הזהב הסתיימה, פיחת הממשל את ערכו של הדולר ל-35 דולר לאונקיה, ובכך למעשה שדד כ-40% משווי הפקדונות. צעד זה עבר כמעט ללא התנגדות, והעתירות הבודדות שהוגשו כנגדו לבית המשפט העליון נדחו בזו אחר זו. ניתן לדמות מהלך זה לגזיזת צמר – ראשית יש לכנס את הכבשים במכלאה סגורה, ולאחר מכן ניתן לגלח את פרוותן ללא הפרעה.

צו נשיאותי מס. 6102

מטרתו של פיחות מעין זה היא להפוך את מוצרי היבוא ליקרים, ואת מוצרי היצוא לזולים ואטרקטיביים עבור שווקים זרים. כך ניתן לעודד את התעשיה הלאומית ולסייע למשק להיחלץ ממיתון. מי שנושא במחיר הוא הציבור, אשר חסכונותיו מאבדים מערכם, והוא נאלץ לצמצם את הצריכה ולהסתפק במוצרים מתוצרת מקומית בלבד. אולם קיומו של סטנדרט הזהב הקשה על רוזוולט לממש את תוכניתו. הוא ידע שהאזרחים אשר החזיקו את חסכונותיהם בזהב פיזי במקום בשטרות נייר יהיו חסינים בפני הפיחות, ולכן דאג להחרים אותו מבעוד מועד. באופן זה הגורם היחיד שנהנה מן המהלך היה הממשל הפדרלי, אשר יתרות הזהב שברשותו התייקרו בין לילה בשיעור המקביל ל-80% מן התקציב השנתי. רוזוולט, אשר הושפע מאוד מכתביו של ג'ון מיינארד קיינס, התכוון להשתמש בכספים אלו על מנת לממן מגוון של פרוייקטים ציבוריים גרנדיוזיים, ובאופן זה לספק תעסוקה למליוני המובטלים. חסידיו עשויים לטעון כי המצב הקשה באותם הימים הצדיק מהלכים קיצוניים, אולם אין עוררין על כך שמדובר היה בפגיעה חמורה בזכות הקניין של אזרחי ארה"ב. יתירה מכך, היה זה הצעד הראשון בדרך לביטולו של סטנדרט הזהב ולהפיכתם של כלל מטבעות העולם למטבעות "פיאט", אשר אינם מגובים בדבר.

מלחמת העולם השנייה העניקה לרוזוולט הילה של גיבור, אולם בלעדיה כנראה שהיה נרשם בדפי ההיסטוריה כדיקטטור, אשר בז לעקרונות החוקה האמריקנית. שלטונו התאפיין בהרחבת סמכויות הממשל הפדרלי על חשבון חירויות הפרט, ובשימוש נרחב בצווים נשיאותיים (3522 צווים שונים, פי שניים יותר מכל נשיא אחר בהיסטוריה). דוגמה טובה לכך היא האופן שבו כלא במחנות מעצר למעלה ממאה אלף אזרחים אמריקנים ממוצא יפני, בטענה כי הם עלולים לשתף פעולה עם מולדתם הישנה. על מנת לקדם את מטרותיו הפוליטיות ולהשתיק את מתנגדיו הוא לא היסס להשתמש בכוחה של הצנזורה הצבאית. האהדה שחש כלפי יוזף סטאלין עיוורה את עיניו במידה כזו, שאפשרה לבריה"מ להשתלט בתום המלחמה על מזרח אירופה כולה. לא לחינם לאחר מותו נחקק התיקון ה-22 לחוקה, אשר מגביל את מספר כהונות הנשיא לשתיים בלבד.

אזרחים אמריקנים ממוצא יפני מובלים למחנות מעצר

ארה"ב הגיחה ממלחמת העולם השניה וידה על העליונה. לא זאת בלבד שהיא נותרה המעצמה התעשייתית היחידה אשר תשתיותיה ניצלו מהשמדה, אלא שכוחותיה הצבאיים היו פרושים כעת בכל רחבי הגלובוס. היא ניצלה את כוחה זה על מנת לכפות על העולם שיטה מוניטרית חדשה, אשר העניקה לה יתרון עצום בסחר הבינלאומי. במסגרת הסכם ברטון וודס אשר נחתם בשנת 1944 התחייבה ארה"ב לגבות את המטבע שלה בזהב, בזמן שכל יתר המטבעות הלאומיים יגובו בדולרים. באופן זה הגיבוי בזהב לכאורה נשמר, אולם מעשית רק בנקים מרכזיים יכלו להמיר את הדולרים שברשותם בזהב פיזי. אזרחים פרטיים לא יכלו לעשות זאת עוד, ונותרו חסרי מגן בפני המניפולציות המוניטריות של הממשלה. אם להמשיך את המטאפורה הקודמת, הרי שהכבשים סגורות באופן מתמיד במכלאה, מוכנות בכל עת לסיבוב נוסף של גזיזה.

כיום, לאחר שהקשר בין הדולר ובין הזהב נותק סופית, ממשלות העולם מסוגלות להגדיל את היצע הכסף ללא הגבלה. אולם הזהב עדיין ניצב מן הצד, בתור תזכורת תמידית למידה שבה המטבעות שלהן איבדו מערכם במהלך השנים. אין לו שום מעמד מוניטרי רשמי, אולם במידה והן תדפסנה יותר מדי שטרות חסרי כיסוי, הציבור עלול להצביע ברגליים ולאמץ אותו בתור מטבע אלטרנטיבי. לפיכך הזהב מהווה עדיין את האוייב האולטימטיבי של הבנקים המרכזיים, אשר מאיים לשבש את תוכניותיהם. על מנת להתמודד עם כך הם דואגים להשמיצו בתור "שריד ברברי לשיטות מוניטריות שעברו מן העולם". התקשורת מציגה תמיד את הזהב כנכס שאינו נושא שום תשואה (כאילו שהדולר נושא תשואה כלשהי…) ואפילו בתור "סלע מחמד", אשר רק אנשים משוגעים מחזיקים בו. בו זמנית היא אינה טורחת להסביר מדוע הבנקים המרכזיים עצמם ממשיכים להחזיק בו בכמויות גדולות. כאשר בן ברננקי נשאל אודות כך באחד השימועים בסנאט האמריקאי הוא השיב כי בנקים מרכזיים מחזיקים בזהב "מסיבות מסורתיות". הדבר אינו מסביר מדוע גוף חדש כמו הבנק המרכזי האירופי, אשר נוסד רק ב-1998, מחזיק בלמעלה מ-500 טונות של זהב.

לפיכך, אין זה בלתי סביר לטעון כי לבנקים המרכזיים ברחבי העולם ישנו אינטרס לשמור את ערכו של הזהב נמוך ככל האפשר. בעידן זה של מסחר אלקטרוני בחוזים עתידיים אין דבר קל מזה. כל שנדרש על מנת להפיל את מחירו של הזהב בבורסת הסחורות הוא לרכוש באופן הדרגתי כמות גדולה של חוזים עתידיים, ולאחר מכן "להפיל" אותם על השוק בבת אחת, עדיף בשעת לילה מאוחרת בארה"ב, כאשר המסחר דליל (שלא כמו מניות, זהב נסחר 24 שעות ביממה). מהלך כזאה יהיה כרוך בהפסד כספי מסויים, אולם הדבר חסר משמעות עבור בנק מרכזי שממילא מסוגל לייצר כסף יש מאין. כפי שהסברנו במאמר הקודם, עסקה כזאת אינה דורשת שאף אונקיה של זהב פיזי תחליף ידיים, ולפיכך אינה מוגבלת על ידי היצע הזהב האמיתי בשוק. שאר המשקיעים אשר רואים את מחיר הזהב קורס מפתחים כלפיו סנטימנט שלילי, והדבר מחזק בליבם את האמון בחוסנו של הדולר.

אולם שלא כמו הדולר, לא ניתן ליצור זהב יש מאין. אם הבנקים המרכזיים אכן מבצעים מניפולציות על מחירו הרשמי של הזהב, הרי שהדבר עתיד להיחשף בשלב מסויים. ככל שהפער בין כמות החוזים העתידיים המחליפים ידיים בבורסת הסחורות ובין כמות הזהב הפיזי אשר נמצאת במחסניה גדול יותר, כך גדל הסיכון שהיא לא תוכל לעמוד בהתחיבויותיה ותקרוס. אירוע כזה יעמיד בסימן שאלה את אמינותו של מחיר הזהב הרשמי, וישלח המוני משקיעים לנסות ולשים את ידיהם על הסחורה הפיזית. היות ומדובר בשוק מאוד מצומצם, הרי שמחיר הזהב עלול לזנק בין לילה בשיעורים העולים על כל דימיון.