לא עוד זהב

bretton woods resort

אנו מארחים היום מאמר פרי עטו של ידידנו, מר חנן שטיינהרט. מאמר זה הוא הראשון בסדרה אשר תעסוק בהיסטוריה המוניטרית של הזהב. אם טרם ביקרתם באתרו, אתם מוזמנים לעשות זאת כעת.

על מנת להבין נכונה את העולם שבו אנו חיים כיום, עלינו לחזור ליולי 1944. אף שהמלחמה היתה עדיין רחוקה מסיום, התאספו נציגי האומות המנצחות במלון יפיפה בעיירת נופש קטנטנה בשם ברטון וודס (Bretton Woods) אשר במדינת ניו-המפשייר, על מנת לגבש שיטה מוניטרית חדשה לעולם שאחרי. אף שנכחו במפגש נציגים של 44 מדינות, הנציג האמריקאי הארי דקסטר ווייט והבריטי ג'ון מיינארד קיינס, הם שניסחו את הסכם המסגרת. החוויות הנוראות מן המלחמה שעדין התנהלה במלוא עוזה היו טריות, וחלקו של המשבר הכלכלי של שנות השלושים בעליית הנאצים לשלטון בגרמניה היה נהיר לכל. לפיכך רצו נציגי האומות ליסד שיטה שתבטיח בראש ובראשונה יציבות ותעסוקה.

וכך על רקע נופים מרהיבים של כחול וירוק חתמו הצדדים ב-22 ביולי 1944 על מה שנודע בשם "הסכם ברטון וודס", השיטה המוניטרית לשלושים השנים הבאות. על פי השיטה, כל אחד מן המטבעות הלאומיים הוצמד בשער קבוע לדולר האמריקאי, והדולר מצידו הוצמד לזהב במחיר של 35 דולר לאונקיה. על מנת להבטיח את קיומם של מנגנוני הצמדה אלו התחייבה ארצות הברית למכור זהב במחיר זה לכל בנק מרכזי אשר ירצה בכך (אך לא ליחידים או אירגונים). הצדדים הניחו כי יציבות בשערי החליפין וסוג של הצמדה לזהב, ולו רק עקיפה, יבטיחו יציבות כלכלית בעולם שאחרי המלחמה.

Bretton Woods signpost

לאחר המלחמה אירופה ויפן היו הרוסות. תשתית שהוקמה לאורך דורות הושמדה לחלוטין, והמדינות שסבלו פחות היו שקועות בחוב ובהלם. גרמניה, הכלכלה השניה בגודלה בעולם טרום הנאציזם, קרובה היתה לתקופת האבן יותר מאשר לכלכלה מודרנית. כלכלת ארצות הברית לעומת זאת כמעט ולא נפגעה. למעשה, הבסיס התעשייתי עבר שיפור ומודרניזציה משמעותיים, כח האדם המקצועי גדל עם יציאת נשים לעבודה, והמורל הלאומי לאחר הניצחון המוחץ היה גבוה. בנוסף, שני שלישים ממלאי הזהב העולמי שכן בפורט נוקס.

בתחילה עבדה שיטת ברטון וודס היטב. תוך שנים ספורות השתקמו הכלכלות המתחרות באופן מרשים, בדגש על אלו של גרמניה ויפן. התוצר הלאומי לגולגולת בגרמניה ב-1960 היה גדול פי שלושה מזה של 1945, וה"נס הכלכלי" היה לעובדה. בארצות הברית הדברים לעומת זאת, החלו להעשות יגעים. המלחמה הנמשכת בוויאטנם והתוכניות החברתיות החדשות ("החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון) יצרו גרעונות גדלים ומתמשכים בתקציב הממשלה. הגידול בכמות הדולרים הוריד את ערכו, בשעה שהצמיחה הכלכלית בגרמניה ויפן העלו את ערך המטבעות שלהם. אך הסכם ברטון וודס לא כלל מכניזם לפיחות בערך הדולר. פיחות כזה, אם היה אפשרי, היה בהכרח מעלה את מחיר הזהב (תמונת ראי של הירידה בערך הדולר) ומשנה את מחיר ההמרה עליו התחייבה ממשלת ארצות הברית לפי ההסכם. ללא דרך לפחת את הדולר הזהב נעשה לפתע זול, והתחייבות ההמרה של ממשלת ארה"ב ב-35 דולר לאונקיה נראתה אטרקטיבית. בנקים מרכזיים החלו לשלוח לוושינגטון את הדולרים ירודי הערך שלהם ולבקש בתמורתם זהב. נשיא צרפת שארל דה גול אפילו הציע בלגלוג לשלוח את הצי הצרפתי ללוות את משלוחי הזהב לפריס. הלחץ על רזרבות הזהב של ארצות הברית הלך וגדל.

Bretton Woods Room

אך הזהב לא שימש רק לקיום התחייבות ההמרה על פי ברטון וודס. על פי החוק בארה"ב הממשלה היתה מחוייבת מאז ומתמיד לגבות בזהב אחוז מסויים משטרות הדולר שהיא או הבנק המרכזי הנפיקו. ב-1968 החוק דרש גיבוי של 25%, כלומר הממשלה יכלה להדפיס לא יותר מ-140 דולר על כל אונקיית זהב שבמחסניה. קיום התחייבויות ההמרה על פי הסכם ברטון וודס והירידה הנמשכת ביתרות הזהב עמדו איפה בסתירה לצורך להחזיק מלאי זהב כגיבוי לדולר. לפיכך בקיץ 1968 ביקש הנשיא ג'ונסון מן הקונגרס לחוקק חוק חדש, בטענה כי: "ערך הדולר נובע מן הכלכלה היצרנית שלנו ולא מהזהב במחסנים. החובה לשמור זהב כגיבוי לדולר גורם לזרים לפקפק האם הזהב שלנו באמת זמין להתחייבות ההמרה של 35 דולר לאונקיה…הסרת החובה לשמור רזרבות זהב כנגד הדולר תוכיח כי אנחנו עומדים בהתחייבויותנו". לבקשת הנשיא העביר הקונגרס באוגוסט 1968 חוק בשם "חוק לביטול חובת קיום רזרבות הזהב" (The Gold Reserve Requirement Elimination Act). וכך במשיכת קולמוס נותק הקשר בין הדולר לזהב, שנוסד ב-1792 ונשמר מאז באדיקות (למעט במהלך מלחמת האזרחים). מעתה לא הייתה שום מגבלה פיזית על כמות הכסף שהממשלה יכלה לייצר.

אך החוק החדש לא צינן את הביקוש לזהב הזול. בסוף אותה שנה, מדוכא וממורמר מן המלחמה המסתבכת והבלתי פופולרית בוויאטנם, סיים ג'ונסון את תפקידו ונשיא חדש ובעל מרץ, ניקסון, תפס את מקומו. הלחץ על הדולר ועל רזרבות הזהב של ארצות הברית נמשכו לאורך כל החודשים הבאים ובקיץ 1971 נראה שהעניין הופך לשיטפון. כדי להתמודד עם המשבר נאספו ביום שישי אחד בחודש אוגוסט 1971 הנשיא ניקסון וצוות יועציו הכלכליים לדיון דחוף בקמפ דיוויד. בין הממשתתפים היה שר האוצר ג'ון קונלי, טקסני רועש שישב לצידו של הנשיא קנדי בשעה שנורה. וויליאם סאפייר, שהיה כותב הנאומים של ניקסון באותה תקופה תיאר בספרו: "ניקסון דיבר ראשון. הוא הדגיש את חשיבותה של הסודיות. אחרי ניקסון דיבר קונלי, והסביר את התוכנית. כל הפגישה נטלה לא יותר משעתיים". התוכנית היתה פשוטה, לבטל באופן מיידי וחד צדדי את ברטון וודס. השר קונלי הסביר בשפה צבעונית "זרים מנסים לדפוק אותנו, אנחנו נדפוק אותם קודם". ביום ראשון בערב, 15 באוגוסט 1971, לאחר שידור התוכנית הפופולרית "בוננזה", עלה הנשיא לאוויר ושידר לאומה את מה שלימים יכונה "הלם ניקסון" (The Nixon Shock). "בשנים האחרונות הכריזו ספקולנטים מלחמה על הדולר. חוזק המטבע הוא הבסיס לחוזק הכלכלה. והכלכלה שלנו היא החזקה בעולם. לפיכך הוריתי לשר קונלי להוציא לפועל צעדים על מנת להגן על הדולר מפני הספקולנטים. הנחיתי את השר קונלי להשעות את התחייבות ההמרה של הדולר לזהב".

בחודשים הבאים מדינות ה-G10 ניסו נואשות לכונן שיטה מוניטרית במקום ברטון וודס. אך לאחר כמה נסיונות כושלים, הוסכם בתחילת 1973 כי כל שערי המטבעות יהיו חופשיים להסחר ולהיות מוצמדים בהתאם לרצונה של כל מדינה. רק הצמדה לזהב נאסרה. זהב וכסף שהיו הבסיס לכסף לכל אורך ההיסטוריה הפכו ל"פריט אספני" לפי הגדרת רשות המיסים האמרקאית. עידן חדש הפציע על המין האנושי, עידן שבו לראשונה העולם כולו החל לסחור במטבעות "פיאט", שאינם קשורים למתכות הזהב או הכסף. מקור הביטוי "פיאט" בשפה הלאטינית ומשמעותו "כך רוצה השליט". זוהי אכן מהותו של הכסף בימים אלו – פרי רצונם של השליט ומוסדותיו. לא עוד מטבע המבוסס על סחורה נדירה ומבוקשת, אלא מוצר מלאכותי המבוסס על אמון הציבור ותו לא.

בשנים הבאות אירוע זה שינה את פני החברה האנושית מעבר לכל דמיון. סגן שר האוצר דאז פול וולקר, לימים נגיד הפדרל רזרב, סיפר בזיכרונותיו: "לא היה שום דיון על הנושא. ניקסון אמר בבירור בקשר לסגירת חלון הזהב כי אין לנו מושג איזה אפקט יהיה לזה". ואכן באוגוסט 1971 איש לא יכל לשער איזה אפקט על עתיד העולם תהיה להחלטה זו, שנתקבלה ביום שישי אחד אחר הצהרים, בישיבה בת פחות משעתיים, על ידי שלושה-ארבע אנשים.

בפרק הבא: איך ביטול הקשר לזהב שינה את אמריקה, הרים את סין מאשפתות למעמד של מעצמה עולמית והרס את המעמד הבינוני באמריקה.

מודעות פרסומת

6 תגובות ל-“לא עוד זהב

  1. תודה על הפוסט
    שאלה:
    למטבע פיאט אין ערך למעט הערך שהמדינה/אנשים מייחסים לו.
    לכאורה, מאותה סיבה יש ערך לזהב.
    אמנם הוא משאב מוגבל, אך הדפסת כסף בלתי מוגבלת תוביל להיפר אינפלציה, ולכן היא חייבת להיות מוגבלת.
    ולכן,
    מה ההבדל התהומי ביניהם?

    • דוד שלום –
      הזהב הוא מתכת תעשייתית מבוקשת בתחום התכשיטים, האלקטרוניקה, רפואת השיניים וכן הלאה. לפיכך יש לה ערך אינטרינסי מעבר לשימוש המוניטרי שלה, מה שמבטיח שערכה לעולם לא ירד לאפס. לכן הזהב שונה מהותית ממטבעות פיאט למיניהם, אשר למעט שימוש מוניטרי אין להם שום ערך.

      אתה טוען ש"הדפסת כסף בלתי מוגבלת תוביל להיפר-אינפלציה, ולכן היא חייבת להיות מוגבלת", אולם היסטורית אנחנו רואים שהחשש מפני היפר-אינפלציה אינו מונע מממשלות העולם מלהדפיס כסף. במאה ה-20 לבדה התרחשו ברחבי העולם 55 אירועים שונים של היפר-אינפלציה, כך שלא מדובר במאורע נדיר או בלתי מתקבל על הדעת.

      בני אדם הם יצורים חלשי אופי מטבעם, וכאשר מעניקים להם את הכוח להדפיס כסף הם בד"כ אינם עומדים בפיתוי ומשתמשים בו. רק הצמדת המטבע לסחורה בעלת היצע מוגבל כמו הזהב מסוגלת לעצור בעדם.

  2. פינגבק: מי המציא את סין (ובדרך הרס את מעמד הביניים האמריקאי)? | מבוא לקלקלה·

  3. פינגבק: חוק שימור הכסף | מבוא לקלקלה·

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s