בערב חמים של סוף אוגוסט טיפס בחור צעיר במעלה מדרגות הקזינו דה-וול. בריזה נעימה עלתה מן הים, מלטפת את בלוריתו. שוער עטוי במדים חגיגיים פתח בפניו את הדלת והזמין אותו פנימה. הנער השיב לו בחיוך נבוך ונכנס פנימה. נשימתו נעתקה לרגע כאשר הביט בלובי המפואר. עמודי שיש עצומים תמכו בתקרה הגבוהה, המעוטרת בפיתוחי זהב. הרצפה כוסתה במרבד עבה, אשר ספג את קול צעדיו. המולה עלתה מן האולמות הסמוכים, היכן שאדונים וגבירות במיטב מחלצותיהם התגודדו סביב שולחנות המשחק. הוא קרב בהיסוס אל דלפק הקופה, והניח עליו שטר כסף.
"תני לי ז'יטונים, בבקשה", הוא הורה לקופאית.
האשה המבוגרת סקרה אותו מבעד לחלון הזכוכית העבה. "האם אתה בטוח שאתה רוצה לשחק?", היא שאלה.
"למה את מתכוונת?", הופתע הצעיר.
"עליך לדעת שהקזינו עומד להיסגר בקרוב", היא הזהירה אותו. "החוק אומר שאחרי הסגירה לא ניתן יהיה לפדות את הז'יטונים, וכל מי שיחזיק בהם יפסיד את כספו".
"אולם…", הוא התבלבל. "חשבתי שהקזינו דה-וול פתוח עשרים וארבע שעות ביממה?!".
"זה נכון", היא אישרה. "אולם הוא עומד להיסגר בקרוב לרגל שיפוצים. האם אינך רואה את כל הסדקים הללו בקירות?", היא הצביעה כלפי מעלה. "אם הם לא יתוקנו במהרה הבניין כולו עלול לקרוס".
הצעיר הרים את עיניו להיכן שהקופאית הצביעה. בתחילה לא הבין על מה היא מדברת, אולם עד מהרה החל גם הוא לראות את הסדקים.
"כן", הוא אישר. "אני חייב להודות שאני רואה אותם כעת".
הוא נוכח לגלות שהקישוטים הרבים הסיחו את הדעת, והסתירו את מצבו הרעוע של המבנה.
"מתי המקום עומד להיסגר?", הוא תמה.
"אני לא בטוחה", היא הנידה בראשה. "אולי בעוד חודש, אולי בעוד שבוע, אולי אפילו מחר בבוקר. מה שבטוח הוא שהקזינו עומד להיסגר בקרוב. אתה נראה לי כמו בחור נחמד, ולא הייתי רוצה שתיפגע בגלל זה".
"כיצד זה שאין שום שלט בכניסה, המזהיר שזהו מבנה מסוכן?", התרעם הצעיר.
"אני מניחה שהבעלים לא רוצה להפסיד כסף, ומעדיף שאנשים ימשיכו לשחק כל עוד שהקזינו פתוח".
"איזה חוסר אחריות", הוא רטן.
"אל תבוא אלי בטענות", היא משכה בכתפיה. "אני רק עובדת פה".
שיחתם הופרעה לפתע על ידי קול תרועת ניצחון ומחיאות כפיים אשר עלו מן האולמות. מישהו ללא ספק הרוויח זה עתה הון עתק ליד שולחן הרולטה.
"כיצד זה שאנשים עדיין משחקים שם?", השתומם הנער. "האם הם אינם יודעים שהקזינו עומד להיסגר?".
"ניסיתי להזהיר אותם, בדיוק כפי שהזהרתי אותך", ענתה הקופאית, "אבל הם לא מקשיבים לי".
"אנשים ממשיכים להמר, אף על פי שהם מודעים לסיכון?".
"זהו טיבם של בני אדם", היא נאנחה לעצמה.

במורד המדרגות ירד לעברם גבר חסון, לבוש בחליפת טוקסידו מהודרת. בין ידיו הוא חיבק ערימה עצומה של ז'יטונים. על כתפיו היו תלויות שתי נערות צעירות, מצחקקות. לחייהן היו סמוקות מן השמפניה הרבה שלגמו ומן ההתרגשות.
"עוד רגע, מתוקות", הוא אמר להן בחיוך רחב. "רק נפדה את הזכיות שלנו ונמשיך את המסיבה".
"תביאי לי כסף, קסנדרה", הוא הניח את הערימה על דלפק הקופה.
"אני לא בטוחה שיש לי כאן מספיק מזומנים", התנצלה הקופאית. "אצטרך לרדת אל הכספת. המתן בבקשה". במילים אלו היא סגרה את החלון ונעלמה אל תוך המשרד האחורי.
בשעה שהמתינו הביט בו הנער, עיניו נוצצות מקנאה. "בכמה זכית, אם אפשר לשאול?".
"מיליון ומאתיים אלף", זרח הבחור מרוב אושר. "לא רע עבור ערב אחד, הלא כן?".
"מיליון ומאתיים אלף!", פלט הנער בשריקה. "גם אם אעבוד כל חיי לא ארוויח סכום שכזה".
"בשביל מה לך לעבוד?", אמר האיש בזילזול. "רק היכנס לקזינו ותהמר".
"ובכן", אמר הנער. "נראה שעבורך ההימור הצליח. אולם כל שאר האנשים שם בפנים? הם עומדים להפסיד את התחתונים".
"להפסיד את התחתונים?", עיווה האיש את פניו בבוז. "על מה אתה מדבר?".
"האם לא שמעת?", סנט בו הנער. "הקזינו עומד להיסגר, וכל מי שלא יפדה את הז'יטונים שלו בזמן יפסיד את כספו".
"שטויות", ניפנף האיש בידו בביטול. "הקזינו לעולם לא יסגר".
"בוודאי שכן", התעצבן הנער. "אפילו הקופאית אמרה לי כך!".
"מי? קסנדרה המשוגעת?", צחק האיש. "היא אומרת את זה כבר עשרים שנה! עוד כשהייתי בגילך היא נהגה לומר לכולם שהקזינו עומד להיסגר לשיפוצים, ושום דבר לא קרה. אם הייתי מקשיב לה הייתי היום עני מרוד!".
"אבל…", נבוך הנער עד עמקי נשמתו. "מה לגבי כל הסדקים בקירות? האם אין סכנה שהמבנה יתמוטט?".
"מה, אלה?", גיחך האיש. "הם נמצאים כאן מאז ומתמיד. הקזינו פועל בצורה כזאת כבר מאה שנה, ואף אחד עוד לא נפגע מזה אנושות. נכון, מדי פעם צונחות מן התקרה פיסות טיח, אבל למי זה אכפת כל עוד שהשמפניה זורמת?".
"מה אתה אומר?", התחלחל הצעיר. "שצריך להתעלם מן הסכנה?".
"חיים רק פעם אחת!", האיץ בו האיש. "אז קח את הכסף שלך ולך להמר". כאילו בכדי לאשר את דבריו, בדיוק באותו הרגע שוב עלו מצהלות שמחה מן האולם העליון. עיניו של הנער נמשכו לשם בכוח בל יתואר. קסנדרה חזרה בינתיים מן המשרד, ובידיה חבילות שמנות של מזומנים. היא התיישבה בכיסאה והחלה לספור את השטרות בזה אחר זה, עד שהגיעה למיליון ומאתיים אלף. האיש טמן אותם בכיס מקטורנו ופנה לצאת משם, מבלי לתת בנער ולו מבט אחד נוסף.

הנער הוסיף להתעכב בלובי, סובב אותו בצעדים איטיים. הוא תמה מה עליו לעשות. האם יחזור לדירתו העלובה אשר בפאתי העיר, או שמה יעשה כפי שהאיש העשיר ייעץ לו, ויצטרף סוף סוף אל החגיגה? הוא נטה להאמין לדבריה של קסנדרה, שהמקום עתיד להיסגר ביום מן הימים. אולם מי יודע מתי זה יקרה? אולי עד אז יספיק לבלות מעט ליד שולחן הרולטה? אולי גם הוא יוכל להרוויח הלילה הון? אולי גם הוא יזכה לצאת משם עם נערה יפיפיה תלויה על זרועו? הוא קרב בחשש אל דלפק הקופה.
"אתה עוד כאן?", הרימה אליו הקופאית את מבטה. "חשבתי שכבר הלכת הביתה".
"תני לי ז'יטונים", הוא ביקש ממנה, מחליק את שטר הכסף מבעד לפתח שבחלון.
"אני מזהירה אותך", היא התרתה בו. "הקזינו עומד להיסגר בקרוב".
"אבל את אומרת את זה כבר עשרים שנה, וזה עוד לא קרה".
"הסתכל בסדקים!", כעסה גבר. "הם הולכים ומתרחבים מדי יום! מדי פעם מגיע בעל הקזינו ומורח עליהם עוד שכבה של טיח, שתוך שבוע מתחילה גם היא להתפורר. יכול להיות שטעיתי בתזמון, אבל התחזית שלי מדוייקת. הקזינו הזה עומד להיסגר!".
דבריה נבלעו פעם נוספת בשאגות השמחה המגיעות מלמעלה.
"לא אכפת לי", אמר הנער. "בכל רגע שאני יושב כאן וממתין, אני מפסיד הזדמנות לעשות כסף. יכול להיות שאת צודקת, ושהקזינו עומד להיסגר ביום מן הימים. אבל מהו הסיכוי שזה יקרה דווקא הלילה? אני אשחק רק שעה או שעתיים, ולאחר מכן אחזור הביתה".
"כרצונך", היא משכה בכתפיה. "אולם אל תבוא לבכות לי לאחר מכן". היא לקחה את שטר הכסף שהגיש לה, ונתנה לו תמורתו חופן של ז'יטונים אדומים כדם.

ליבו הלם בכבדות בשעה שטיפס במעלה המדרגות לעבר האולם האפלולי. הוא הצטרף אל העומדים ליד שולחן הרולטה, ועד מהרה נדבק בהתלהבותם.
"גבירותי ורבותי, הניחו את הימוריכם", הודיע הקרופייה.
הוא הניח את הז'יטונים שלו על הלבד הירוק, והביט בשקיקה בשעה שהכדור הלבן החל לחוג סחור סחור.
"והמספר הזוכה הוא 22", הכריז הקרופייה.
"זכיתי! זכיתי!", הוא קרא בשמחה, כאשר ערימת הז'יטונים שלו הכפילה את גודלה.
"הניחו את הימוריכם", ביקש הקרופייה. "לא עוד הימורים, בבקשה".
הכדור הסתובב פעם נוספת, הפעם נוחת על המספר 8.
"כן! כן!", אחזה בו התרגשות.
"לא עוד הימורים, גבירותי ורבותי… והמספר הזוכה הוא 31".
"זכיתי שוב!", הוא שאג בהתלהבות, וכולם מחאו כפיים. תוך דקות ספורות הרוויח סכום שווה ערך למשכורתו החודשית. מלצרית נאה הגישה לו כוס שמפניה צוננת, הוא נטל ממנה לגימה ארוכה והרגיש שהוא נמצא על פסגת העולם. חלפה שעה, ולאחר מכן שעתיים, אולם הנער שכח את מה שהבטיח. מזכיה לזכיה הוא איבד את תחושת הזמן, ולא שם לב שהלילה קרב לקיצו.

עם עלות השחר הופיעו בפתח הקזינו פועלים עטויים סרבלים וקסדות מגן לראשיהם.
"מה זה?", שאלה אותם קסנדרה כאשר הגישו לה דף נייר ועליו חותמת רשמית מטעם העירייה.
"זהו צו סגירה", הם הסבירו לה. "הבניין הזה הוכרז כמסוכן, ועלינו לפנות אותו באופן מיידי".
"כן", היא ענתה ביבושת. "ציפיתי לבואכם".
"האם יש מישהו בקומות העליונות?", הם שאלו.
"הו, יש שם הרבה אנשים", היא הנידה בראשה בעצב. "והם לא ישמחו לראותכם".
היא סגרה את חלון הקופה בנקישה, נעלה את הדלת והלכה משם.

……………………..

עד כאן המשל.
לגבי הנמשל – אני משאיר אותו לכם, הקוראים.
אשמח לקרוא את דעתכם בתגובות.