אנחנו שמחים לפרסם היום מאמר נוסף פרי עטו של מר חנן שטיינהרט (שני בסדרה, למי שהחמיץ הנה קישור לפרק הקודם), אשר מציג נקודת מבט מקורית אודות עלייתה של המעצמה הסינית בעשורים האחרונים, במקביל לדעיכתו של מעמד הביניים בארה"ב. תהנו.

"בנושא כסף, יותר מבכל שטח אחר בכלכלה, משתמשים ברעיונות סבוכים כדי להסתיר את האמת. התהליך בו בנקים משתמשים ליצור כסף הוא כה פשוט שהדעת אינה סובלת", ג'ון קנט גלבריית.

בפרק הקודם ראינו כיצד ארצות הברית, ובעקבותיה העולם כולו, השתחררו מהכבלים האחרונים שקשרו את המטבע לזהב, כיצד ב-1968 ביטל הקונגרס לבקשת הנשיא ג'ונסון את החובה להחזיק עתודות זהב בשיעור של 25% מן הכסף שהבנק המרכזי מנפיק, וכיצד בשנת 1971 ביטל הנשיא ניקסון את הסכם ברטון-וודס ואת ההתחייבות האמריקאית לשותפות הסחר שלה להמיר דולרים בזהב.

בעקבות שני מהלכים אלו הוסר כל מחסום פיזי מפני כמות הכסף שיכלו הבנקים המרכזיים לייצר. בעשורים הבאים תשנה עובדה פשוטה זו את פני הכלכלה והחברה האמריקאית מן הקצה לקצה. היא תעשיר בודדים, בעיקר בוול-סטריט ובהיי-טק, במידות שלא יאמנו, ובמקביל תרושש את מעמד הביניים. היא תשחית את הפוליטיקה האמריקאית ותהרוס את ערכי היסוד של קפיטליזם ושוק חופשי. היא גם תהפוך את ניפוח הבועות ופיצוצן לנורמה החוזרת ונשנית מדי עשור. בסופו של דבר היא תטביע את אמריקה ואת שאר כלכלות המערב בחובות שאין כל סיכוי לשלמם אי פעם.

בטרם נמשיך, הבה נעיף מבט קצר בכמה גרפים, אשר מהווים מעין "צילום רנטגן" של עידן כסף הנייר, אשר בא לעולם בעקבות דיון של שעתיים ביום שישי אחד בקמפ-דיוויד בקיץ 1971.

סך כך החובות של כל הסקטורים בכלכלה האמריקאית 1950-2015 (מקור: פדרל רזרב)

כפי שניתן לראות בשנת 1970 עמד החוב של כל המשק האמריקאי על כאחד וחצי טריליון דולר. בתוך 45 שנה זינק חוב זה פי ארבעים, לכמעט 60 טריליון. חוב זה גדול פי 3.6 מן התל"ג, ואינו כולל התחייבויות תקציביות שאינן הלוואות, כמו למשל התחייבויות פנסיוניות. אלו מוערכות בכ-5 עד 20 טריליון דולר נוספים.

.המאזן המסחרי 1963-2013
סה"כ העודף או הגרעון, מיצוא ומיבוא כאחוז מהתל"ג
כפי שניתן לראות 1975 היתה השנה האחרונה בה אמריקה יצאה יותר מאשר היא יבאה. מאז הגרעון במאזן המסחרי הלך וגדל עד שהגיע ערב המשבר של 2008 לשיא של 700 מיליארד דולר לשנה.  מאז התייצב נתון זה על גרעון שנתי שבין 500 ל-600 מיליארד דולר. בסה"כ מאז 1975 יבאה ארה"ב סחורות ושירותים בהיקף של כ-10 טריליון דולר יותר מכפי שיצאה. בהמשך נסביר מהיכן הגיע הכסף הנחוץ לשם כך, ונדבר על השפעת גרעון זה על העובד האמריקאי ועל כלכלת סין.

היחס בין הגידול בחוב והגידול בתוצר (בתל"ג)

בניגוד מוחלט לתיאוריות הגורסות כאילו גידול בחוב מגדיל בהתאם את התוצר, כך שגידול זה יהווה מקור להחזר החוב, ניתן לראות בבירור כי מאז 1971 החוב גדל בקצב ממוצע של פי 2.7 יותר מהר מן התל"ג. "תצלום רנטגן" זה מתאר את מצבו של החולה, הוא המשק האמריקאי. כאשר משק בית, תאגיד או כלכלה לאומית מגדילים לאורך זמן את החוב שלהם בקצב מהיר פי שניים וחצי מן ההכנסות, ברור כי מגיע הרגע שבו לא ניתן עוד לגלגל את החוב, ועל אחת כמה וכמה לפרוע אותו.

השינוי בעושר (נכסים פחות התחייבויות) לפי חלוקה למגזרים. ולאחר מכן השינוי בעושר של האלפיון העליון

כפי שניתן לראות בבירור, בעשורים האחרונים יצור הכסף והגידול בתל"ג אינם מתחלקים באופן שווה בין קבוצות האוכלוסיה השונות, זאת בניגוד לשנים שלאחר תום מלחמת העולם השנייה. תופעה זו מכונה "אפקט קנטילון" על שם ריצ'רד קנטילון, בנקאי, כלכלן והרפתקן אירי-צרפתי, שהיה הראשון להצביע בתחילת המאה השמונה עשרה, כי גידול משמעותי בהיצע הכסף מעביר כוח קניה לידי הראשונים אשר אוחזים בכסף החדש. ריכוז זה של עושר בידי האלפיון העליון התרחש דווקא תחת ממשלים אשר הובילו לכאורה מדיניות "חברתית" (שניים משלושת הנשיאים האחרונים השתייכו למפלגה הדמוקרטית, וגם מדיניותו הכלכלית של ג'ורג' בוש הייתה שמאלנית למדי). זוהי עדות לכך כי הגידול הגובר בפער בין עשירים ועניים נובע בראש ובראשונה משיטת כסף הנייר, ולא מן המדיניות הפיסקלית של הממשל.

"חומר הגלם" המשמש את הבנקים ליצור כסף הוא ה"בסיס המוניטרי", שהוא הכסף הבסיסי שבמחזור ועל כמותו שולט כיום הבנק המרכזי. לפי עקרון הבנקאות ברזרבה חלקית רשאים הבנקים לשמור רק חלק קטן מן הפיקדונות של לקוחותיהם כרזרבה, ולהלוות את היתרה ללקוחות אחרים. הדבר מאפשר להגדיל את כמות הכסף הכוללת בשוק, במכפלה הנקבעת לפי יחס הרזרבה. אם למשל יחס הרזרבה הוא 10%, הרי שעל כל דולר המופקד בבנק ניתן לייצר יש מאין תשעה דולרים נוספים. שיעור הריבית במשק משפיע על התיאבון להלוואות. ככל שהריבית נמוכה יותר כך יותר חברות ואנשים פרטיים ירצו ללוות כסף. שני אלו, יחס הרזרבה ושער הריבית, הם הגורמים אשר מכתיבים את קצב הגידול בחוב, ועימו את הגידול בהיצע הכסף בשוק.

מאז שנטשה ארה"ב את הקשר בין הדולר והזהב וביטלה את חובת הכיסוי של 25% בזהב לכסף הבסיס, הוסר כל מחסום פיזי על הגידול בכמות הכסף, ואכן מאז ועד 2014 הבסיס המוניטרי גדל פי 12. במקביל, מאז שנת  1981, הריבית נמצאת במגמת ירידה מתמשכת וגם שיעור הרזרבה הנדרש צנח בעקביות. ערב פרוץ המשבר של 2008 עמדה הרזרבה של חלק מן המוסדות הפיננסים הגדולים על בין 3% ל- 1.5% בלבד. גורם נוסף אשר החמיר את המצב הוא השימוש הגובר בכרטיסי אשראי ואמצעי מימון נוספים, אשר הרחיבו מאוד את האשראי הצרכני. לפי השיטה החדשה חוב וכסף הם היינו הך, וכך הלך ותפח היצע הכסף בכלכלה, עד פי 46 מאז החלטתו של ג'ונסון ב-1968 לנתק את הדולר האמריקאי מן הגיבוי בזהב.

שיעור ריבית הבסיס – הריבית המשולמת על ידי מוסדות פיננסים הסוחרים ביניהם ביתרות המופקדות אצל הפד – ריבית הדומה עקרונית ל"פריים" בישראל.

עם השנים הפך הגידול בחוב ובכמות הכסף לאבן יסוד במדיניות הכלכלית, המוניטרית והחברתית של רוב הממשלים, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד. גידול זה בחוב איפשר לאמריקה לממן גרעון קבוע וגדל במאזן המסחרי שהצטבר במהלך השנים לכ-10 טריליון דולר. ההזרמה המסיבית של דולרים אלו (ולאחר מכן גם יורו) לסין סייע להקים את הבסיס התעשייתי והצבאי שלה. כך הפכה סין בתוך ארבעים שנה ממדינה נחשלת המתקשה להאכיל את המוני תושביה, לכלכלה השנייה בגודלה בעולם. מאז 1977 גדלו יתרות מטבע החוץ של סין פי 440 (!), ועמדו בתחילת 2015 על כ-4 טריליון דולר. סין הפכה לא רק לנושה הגדולה של ארצות הברית (יותר מטריליון דולר) אלא גם למובילה העולמית בקנייה של נכסים, חברות וידע אמריקאי. כך יצרה מכונת הכסף לא רק חוב משתק אלא גם את יריבתה הבינלאומית הבאה של אמריקה.

גרעון מתמשך שכזה במאזן המסחרי, שהיה בלתי אפשרי תחת סטנדרט הזהב הקלאסי, השמיד חלקים נרחבים מן הבסיס התעשייתי של אמריקה, אשר לא יכלו להתחרות מול שפע מוצרי הייבוא המגיעים מסין וממדינות אחרות בהן עלות היצור זולה כל כך. כמעט שני שלישים ממשרות הייצור בארה"ב נעלמו מאז 1970, ואחוז המועסקים בתחום ירד מ-26.5% לכ-10% בלבד. הדבר הביא לשחיקה בשכרו של מעמד הביניים וברמת החיים שממנה הוא נהנה. בעוד התל"ג לנפש הכפיל את עצמו בין 1970 ל-2013, השכר של משק הבית החציוני באמריקה נשאר כמעט ללא שינוי.

בפרק הבא: איך וול סטריט הרסה את אמריקה וגבתה טריליונים שכר טרחה בתמורה. ומדוע חובות הסטודנטים גדלו ליותר מ-1.2 טריליון דולר, יותר מהתל"ג של מקסיקו.