לאונרדו דיקפריו מגלם את "הזאב מוול-סטריט".

בשנת 1971, כאשר הנשיא ניקסון השלים את המהלך של ביטול בסיס הזהב של הדולר, היו החיים בוול-סטריט רחוקים מלהלהיב. חברות ברוקרים נסגרו חדשות לבקרים, וכ-90% מהברוקרים שהוסמכו ב-1970 יחליפו מקצוע בתוך עשור. אלו שיוותרו ירוויחו אך מעט ויאלצו להשלים את הכנסתם בכתיבת ספרים ואף כנהגים בשעות הערב. אך עם הנעתה של מכונת יצור החוב והכסף בתחילת שנות השמונים חיים חדשים החלו לזרום בקניונים של וול-סטריט. כפי שראינו בפרק הקודם בשנת 1970 עמד סך החוב של המשק האמריקאי על 1.5 טריליון דולר. עד לשנת 1986 הסכום גדל ל-10 טריליון ועד 1996 הסכום נשק ל-20 טריליון. ה"אמצעים" שנוצרו מהחוב, גימדו את האמצעים שנוצרו מיצור, כלומר מהתוצר הלאומי (התל"ג). בשנת 1990 למשל גדל התל"ג האמריקאי ב-132 ביליון דולר. החוב לעומת זאת גדל ב-676 ביליון דולר. במילים פשוטות 84% מכל הצמיחה במשק מומנה באמצעות חוב.

ערב המשבר של 2008 עמד סך כל החוב של המשק האמריקאי על 51 טריליון דולר, גידול של פי 34 משנת 1970. סכום זה גדל לכ-60 טריליון עד סוף 2015. בין שנת 1964 ל-2014 גדל חובם של משקי הבית פי 45 והממשלה הפדרלית הגדילה את חובותיה פי 60 לכ-18 טריליון דולר. המסה העצומה הזו של הכסף שמקורו בחוב אורגן והוקצה על ידי וול-סטריט, בסיוע ובעידוד המדיניות המוניטרית של הפדרל רזרב. גם מדיניות הממשלה סייעה לכך, כולל ביטול חקיקה מתקופת השפל הגדול שהגבילה את תחומי הפעילות של הבנקאים (חוק גלאס-סטיגל). בפרק הקודם ראינו כיצד הגידול העצום בחוב והכסף החדש שיוצר אפשרו לאמריקה לקיים מאזן מסחרי שלילי קבוע וגדל, וכיצד מאזן זה הצטבר מאז 1975 לכדי יותר מעשרה טריליון דולר. גרעון זה הרס את בסיס התעשייתי של אמריקה שכן הוא אפשר להעתיק את רוב משרות הייצור למזרח הרחוק, היכן שעלות השכר זולה בהרבה.

תחת הלחץ של התחרות מהמזרח הלך שכרו של האמריקאי הממוצע ונשחק. כך בין 1971 ו-2014 נותרה ההכנסה של משק הבית החציוני רשמית ללא שינוי (בפועל היא נשחקה בכ-25%, דבר שאינו מתבטא בסטטיסטיקה בגלל הדרך המעוותת בה נמדדת האינפלציה), זאת למרות שהתוצר לנפש גדל פי שניים. במילים אחרות, מחצית ממשקי הבית ראו את חלקם "בעוגה הלאומית" (התל"ג) נשחק לחצי. מאז 2000 מגמה זו החריפה והשכר החציוני בארה"ב נשחק ב-10% גם לפי המדידות הרשמיות. במקביל ליצוא רוב המשרות בסקטור היצרני לסין וכדומה גרם הגידול העצום בכסף-החוב לעלייה דרמטית במחירי הנכסים, ובעיקר המניות. בין תחילת 1982 ועד ערב המשבר ב 2008 זינק מדד ה-S&P500 פי 15 ועד לסוף 2015 בכפי 18. בהתאם קפצה הכנסתם של המנהלים בחברות ציבוריות, הסוחרים במניות, מארגני ההנפקות ובעלי הנכסים הפיננסיים אשר משתייכים כמעט כולם לעשירון העליון.

תרשים 1: השינויים בשכר לכל 20% וכן לאחוזון העליון מאז שנות השמונים – בצד שמאל השינוי בהכנסה הממוצעת בכל קבוצה של 20%. כפי שניתן לראות שכרם של 80% מהאוכלוסיה נותר כמעט ללא שינוי. לעומת זאת השכר הממוצע של האחוזון העליון קפץ בכמעט פי 4. בתרשים הימני השינוי בחלקה של כל קבוצה בהכנסה, נטו לאחר תשלומי מיסים וההעברות. 80% ממשקי הבית חוו צניחה בחלקם בהכנסה הלאומית וכתמונת ראי חלקו של האחוזון העליון בהכנסה הלאומית יותר מהכפיל עצמו.

לגידול המהיר בכמות הכסף היתה השפעה קשה על חלקים נוספים במשק ובחברה האמריקאית. עלותו הגבוהה של החינוך האוניברסיטאי בארצות הברית ידועה לכל, אך מעטים יודעים שמדובר בתופעה חדשה יחסית. בשנת 1984 היה שכר הלימוד בממוצע רבע עד שליש ממה שהוא היום (מתואם לאינפלציה), וחובות סטודנטים כמעט שלא היו בנמצא. בתחילת שנות התשעים החלו הבנקים והממשלה לעודד לקיחת הלוואות למימון שכר לימוד אוניברסיטאי. בתוך 35 שנה גדל חוב זה ל-1.2 טריליון דולר, גבוה מן התוצר הלאומי של דרום קוריאה ומקסיקו. לגידול העצום בכסף הזמין לשכר לימוד היתה השפעה מיידית על שכר הלימוד, שזינק (בניכוי אינפלציה) פי שלושה ויותר. עם הקפיצה בשכר הלימוד התנפחו גם האוניברסיטאות עצמן. באוניברסיטאות של קליפורניה למשל גדל הצוות הניהולי ביותר מפי שניים (יחסית למספר הסטודנטים), כן גדלו השכר הריאלי, בניני הפאר, ואורח החיים הנינוח מאד שבאקדמיה. הזמינות של ההלוואות והאפשרות לגלגל את עלות ההשכלה הגבוהה על הסטודנטים איפשר למדינות רבות לצמצם את התקציבים המופנים להשכלה גבוהה ולהפנותם לסעיפים כמו פנסיות נדיבות לעובדיהם. החוב העצום הזה של 1.2 אלף ביליון דולר, "שייך" ל-37 מליון אמריקאים. אך החייבים אינם רק מהדור הצעיר. כ-1.7 מיליון פנסיונרים עדיין משלמים חובות-סטודנטים כאשר 32% מהם אינם מצליחים לעמוד בנטל החוב וקיצבת הביטוח הלאומי שלהם מעוקלת.

וכך החל מ-1971 וביתר שאת מאז 1987 וול-סטריט המשיכה לייצר כסף בקצב, ולסמם את אמריקה ברעל מתקתק של כסף המיוצר יש מאין. כך בעוד החוב, שאין דרך להשיבו אלא באמצעות חוב נוסף, הולך ונערם, מצבה שלה השתפר ללא היכר. בשנת 1986 השכר הגבוה ביותר בוול-סטריט שולם למנכ"ל סלומון ברודרס. שכרו עמד על 3.2 מליון דולר (כ-6.9 מליון דולר של היום). ערב המשבר ב-2007 השתכר מנכ"ל מריל לינץ 91 מליון דולר (107 בערכי היום) גידול של יותר מפי 15. יש להזכיר כי זהו המנכ"ל שהביא את החברה לפשיטת רגל. אין סיבה לרחם גם על מנהלי הבנקים האחרים, אשר שכרם עמד ערב המשבר על מעל 50 מליון דולר לשנה כל אחד. גם שכרם של העובדים מן השורה בסקטור הפיננסי הרקיע שחקים כפי שניתן לראות מהגרף המצורף (תרשים 2), המשווה את השינוי בשכרם של עובדי סקטור הפרטי לעובדי הסקטור הפיננסי בניו יורק בין השנים 1981-2012.

תרשים 2: השינוי בשכרם של עובדי סקטור הפרטי, לעומת עובדי הסקטור הפיננסי בניו יורק, בין השנים 1981-2012.

בנוסף לשכר השנתי, נוהגים בוול-סטריט גם לחלק בסוף כל שנה בונוסים. אלו גדלו פי 17 מסוף שנות השמונים ועד 2007. בשנת 1988 עמד הבונוס הממוצע על 13 אלף דולר, ב-2014 הוא הגיע ל-173 אלף, גידול של פי שבע בניכוי אינפלציה. ויותר מפי שלוש מן ההכנסה של משק הבית החציוני באמריקה.

תרשים 3: סך הסכומים ששולמו כבונוסים בסוף כל שנה לעובדי הסקטור הפיננסי בניו יורק, בביליוני דולר.

אך בראש שרשרת המזון האמריקאית עומדים ללא ספק מנהלי קרנות הגידור. לעומתם נראים הבנקאים הרגילים כמחזרים על הפתחים. בשנת 2006 שכרם הכולל של 25 מנהלים בכירים בקרנות הגידור עמד על 14 ביליון דולר, יותר מן ההכנסה של 260,000 משקי בית חציוניים. מאחר ובכיסם של אלו יש די על מנת לקנות את המחוקקים בוושינגטון, משלמים מנהלי קרנות הגידור מס בשיעור מופחת על הכנסותיהם. כשליש פחות משיעור המס המוטל על שכר מעבודה.

אך המקום בו לייצור הכסף היתה את ההשפעה המזיקה ביותר הוא בליבה של הרפובליקה, בוושינגטון די.סי. האשליה כי לממשלה אמצעים בלתי מוגבלים והיא יכולה להרשות לעצמה כל הוצאה על ידי הגדלת החוב, איפשרה לארה"ב לאמץ שיטת ממשל יקרה, בזבזנית ומסובכת, כמו  גם ליזום ולממן תוכניות ופרויקטים חסרי ערך ומזיקים להחריד. מעל לכל היא איפשרה לחלק ללא רסן הטבות למיעוטים ולקבוצות לחץ. תקצר היריעה לפרט במאמר אחד את היקף הבזבוז והשחיתות שפרחו בוושינגטון מאז שנות השמונים: ערבות מדינה להלוואות למקורבים, סיבסוד בביליונים לתעשיית הסוכר, מימון "גשרים לשום מקום", מיליונים לשדות תעופה חסרי חשיבות מהם ממריאים שמונה מטוסים בחודש. רשימה שאינה נגמרת של מאות רבות של ביליוני דולר כל שנה. נוסף לסעיפי תקציב הזויים אלו, נחקקו חוקי מס עקומים המשתרעים על עשרות אלפי עמודים וכוללים אלפי הסדרים מיוחדים ומפלים לקבוצות לחץ.

משחלחלה ההכרה כי בוושינגטון מחלקים כספים ומחוקקים חוקים מפלים, היא הפכה מרכז לאירגונים וקבוצות לחץ שביקשו ליהנות מכל השפע החדש הזה. תרומות היו המטבע והטבות היו התמורה. בשנת 1971 היו בוושינגטון לא יותר מכמה מאות בודדות של לוביסטים, וזו היתה תעשיה שגלגלה פחות ממאה מליון דולר. חברי קונגרס שהפכו לוביסטים לא היו בנמצא כלל. בשנת 2012 היו בוושינגטון 12,433 לוביסטים רשומים, מהם כמאתיים חברי קונגרס לשעבר ואין ספור מעוזריהם ועובדי הבית הלבן לשעבר. יחד הם גילגלו 3.3 ביליון דולר במטרה להשפיע על הממשל לטובת שולחיהם. בפועל מספרם האמיתי של הלוביסטים גבוה יותר שכן החוק אינו מחייב אדם להירשם כלוביסט אלא אם הוא מקדיש למעלה מ-20% מזמנו לעסקי הלובי. כך למשל כאשר יו"ר בית הנבחרים לשעבר ניוט גינגריץ נשאל על מה קיבל יותר ממליון דולר מענקית המשכנתאות פרדי מק, אף שאינו רשום כלוביסט, השיב האחרון כי כי קיבל את התשלום על יעוץ שעשה כהיסטוריון.

אין זה פלא איפה כי ארבעה מחמשת המחוזות העשירים ביותר בארה"ב מצויים סביב לוושינגטון די.סי. עם שכר חציוני למשק בית הגבוה פי 2.3 מהחציון הארצי. וושינגטון די.סי. גם דורגה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה האמריקאית כמקום הכי פחות שוויוני באמריקה. מחקר שערכו שלושה חוקרים מאוניברסיטת UCLA בשנת 2008 מצא שכל דולר אשר מוקצה על ידי חברה לפעילות לובינג יקטין את חבות המס שלה ביחס של כ-1:100. אין זה פלא אם כן כי שלושים מבין החברות הגדולות באמריקה הוציאו על לובי יותר מאשר על תשלומי מיסים. בין אלו ניתן למנות את החברות בואינג ופדקס. הובילה את הרשימה ג'נרל אלקטריק אשר בשנת 2012 הרוויחה 11.6 ביליון, הוציאה 40 מליון דולר ללובינג, ושלמה אפס תשלומי מס. ההשחתה של המערכת הפוליטית אינה סוד וספרים ומאמרים אינספור נכתבו בנושא. אין להתפלא איפה כי באופן קבוע וללא שום קשר לזהות המפלגה בשלטון שלושה רבעים מהציבור האמריקאי מביעים חוסר שביעות רצון מבית הנבחרים ומן הסנאט. תחושה זו יכולה להסביר גם את ההצלחות בפרימריז של מועמדים כגון דונלד טראמפ, בן קרסון, קארלי פיורינה ואף ברני סנדרס, אשר מגיעים מחוץ למערכת הפוליטית.

מאז שנות השבעים, וביתר שאת מאז סוף שנות השמונים מכונת יצור החוב והכסף לא עצרה לרגע. אך בשנת 2001 לאחר קריסת בועת הדוט-קום ולאחר אירועי ה-11 בספטמבר היא האיצה את מהלכה. בפרק הבא נדבר על השער לגהינום – איך וול-סטריט כמעט הרסה את העולם והציבור באמריקה לבדו שילם את מלוא החשבון.

וול סטריט ואפקט קנטילון

כשהכסף נשפך – כל היושב קרוב יותר למקור הנביעה, מצבו שפיר יותר.