אנו נמצאים פחות מחודש לפני הבחירות לנשיאות ארה״ב, אולם משיטוט ברחובות העיר ניו-יורק לעולם לא הייתם יכולים לנחש זאת. כאשר הגעתי הנה הבוקר ציפיתי לתומי שאתקל בכל פינה בכרזות של המועמדים, אך לא מצאתי דבר. הרמז היחיד למתרחש בזירה הפוליטית הוא שערו של הניו-יורק פוסט המציץ מדוכני העיתונים, ואשר מלגלג על דונלד טראמפ לנוכח הסתבכותו האחרונה בהאשמות להטרדה מינית. הבליינים אשר גודשים את טיימס סקוור עד אפס מקום עסוקים ככל הנראה בדברים אחרים. מבחינתה של התקשורת, מערכת הבחירות כבר הסתיימה והילרי קלינטון ניצחה. ובעצם מדוע לא? הרי היא זו אשר מובילה בסקרים, בשעה שהיריב שלה עסוק בבקרת נזקים, ואפילו אנשי מפלגתו שלו מתנערים ממנו.

פעם נוספת הצליחה התקשורת האמריקאית, אשר מוטה באופן ברור כלפי השמאל, להכתיב את סדר היום. איש אינו מדבר אודות שערוריית האימיילים של קלינטון, אשר בהיותה שרת החוץ השתמשה בשרת פרטי ובלתי מאובטח ובאופן זה הפקירה סודות מדינה. איש אינו מדבר אודות הרטוריקה התוקפנית שלה כלפי רוסיה, אשר מאיימת להצית מחדש את המלחמה הקרה. איש אפילו אינו מזכיר את התכתובות המביכות של מנהל הקמפיין שלה ג׳ון פודסטה, אשר נחשפו לאחרונה על ידי ויקיליקס ואשר מציגות אותה כאשה גאוותנית ואליטיסטית, אשר בזה בסתר ליבה לעם האמריקאי. התקשורת פשוט מסרבת לעסוק בנושאים הללו, ולפיכך הם נבלעים בתהום הנשיה. בו זמנית כל אמירה גסה וסקסיסטית של דונלד טראמפ אשר הוקלטה לפני שנים רבות נטחנת לעייפה. כל האשמה בהטרדה מינית נדונה ברצינות, אף על פי שהיא צצה בעיתוי מחשיד, רגע לפני הבחירות. יש לציין שאינני מחבב במיוחד את טראמפ ואת סגנונו הבוטה, אולם יחסה של התקשורת כלפיו מעורר בי שאט נפש. עיתונות חופשית וחסרת פניות הכרחית לשם קיומה התקין של הדמוקרטיה, ובלעדיה השחיתות השלטונית יכולה להתפשט באין מפריע. שמונה שנות שלטונו של ברק אובמה הדגימו זאת היטב.

ביציאה מתחנת הרכבת התחתית מצאתי סוף סוף עדות ראשונה לקיומה של מערכת הבחירות. היתה זו אשה יחידה אשר עמדה עם שלט צנוע הקורא לבחור עבור טראמפ ופנס. התחלתי לשוחח עימה מתוך רצון למשש את הדופק, ועד מהרה גיליתי שהיא איננה נציגה רשמית מטעם הקמפיין. שמה היה ג׳ואן וסרלה, והיא הגיעה מיוזמתה מניו-ג׳רזי השכנה על מנת לקדם את המועמד שבו היא מאמינה. נמאס לה לראות כיצד ארה״ב מושפלת פעם אחר פעם בזירה הבינלאומית, והיא מאמינה שבתור איש עסקים ממולח טראמפ יגן טוב יותר על האינטרסים הלאומיים. שאלתי אותה אודות מצב הכלכלה בארה״ב והיא ענתה במילה אחת – מחורבנת. עלות המחיה מטפסת בהתמדה בשעה שהמשכורות נשארות זהות. רפורמת הבריאות של אובמה אשר באופן אירוני כונתה ׳החוק למען שירותי בריאות ברי השגה׳ השיגה את המטרה ההפוכה. הפרמיה החודשית של מרבית המבוטחים זינקה, והטיפולים שהיא מכסה צומצמו.

מאיפה אתה, היא שואלת, מישראל?  דע לך שטראמפ תומך גדול במדינת ישראל. הנה, תראה, היא מצביעה בגאווה על דש הבגד שלה, היכן שיש לה סיכה ובה דגל ארה״ב משולב בדגל הישראלי. אנחנו ידידי אמת של ישראל, רק לא מבינים למה כל כך הרבה יהודים מצביעים למפלגה הדמוקרטית, שפעם אחר פעם תוקעת לכם סכין בגב. גם אני לא מבין את זה, אני נאלץ להודות. אבל שתדעי לך שבישראל המצב הוא שונה. רוב הציבור בישראל דווקא תומך בימין, בעקבות כישלון הסכמי אוסלו וגל הפיגועים הנורא שהגיע בעקבותיו.

בשלב מסויים היא עוצרת את השיחה על מנת לנופף לחבורה של נערים צעירים אשר חולפת לידינו, והם בתגובה מריעים לה בשריקות ובמחיאות כפיים. מאוד חשוב לה ליצור קשר עם הדור הצעיר, היא מספרת, משום שלדעתה הם עוברים סוג של שטיפת מוח במערכת החינוך הציבורית. אין להם שום מקור על מנת לשמוע דעה שונה מזו של המפלגה הדמוקרטית. איך התגובות כלפיך ברחוב, אני שואל. טובות מאוד, היא משיבה. בניגוד לנרטיב שהתקשורת מייצרת, דונלד טראמפ דווקא מאוד פופולרי. האם סבלת מהטרדות מן העוברים והשבים? קצת, היא מודה. פה ושם קיללו אותי, אבל אני לא זזה מכאן לשום מקום. ומה לדעתך יקרה לארה״ב אם הילרי קלינטון בכל אופן תנצח? זה לא עומד לקרות, היא משיבה בביטחון עצמי. זה פשוט לא עומד לקרות.