הציצו בתמונה אשר צירפתי לעיל. זהו צילום של חלון ראווה אשר צילמתי באחת מן החנויות בשדרת לקסינגטון היוקרתית. לכבוד "ליל כל הקדושים" אשר נחוג בסוף אוקטובר נוהגים בתי העסק להתקשט במוטיבים מפחידים של שלדים, גולגלות, מכשפות ומפלצות. החנות הספציפית הזאת בחרה לצרף לכך מסר פוליטי, כאשר הציגה את דונלד טראמפ בתור השטן אשר מציץ מאחורי המצבה, ואת הילארי קלינטון בתור מלאך עטור בכנפיים לבנות. באופן מפתיע, זהו אחד הביטויים הבודדים בהם נתקלתי בעיר ניו-יורק למערכת הבחירות בארה"ב המתקרבת לסיומה. עם זאת, זהו ייצוג מושלם לאופן שבו מערכת בחירות זו התנהלה בזירה הציבורית – היא כמעט ולא עסקה באופן רציני בסוגיות הבוערות שעל הפרק, ובמקום זאת התמקדה באישיותם של המועמדים.

מעמדה הבינלאומי הדועך של ארה"ב? היחסים ההולכים ומתדרדרים עם רוסיה וסין? הכלכלה המקרטעת? החוב הלאומי הגואה? הצחקתם אותי. כל הנושאים הללו כמעט ואינם נזכרים בתקשורת, ואם כבר מתייחסים אליהם הרי זה באופן שטחי להחריד. כל סוגיה מרודדת לסדרה של ססמאות נבובות, אשר נדמה שלקוחות ישירות מדף המסרים של המפלגה הדמוקרטית. במקום זאת העיתונות מעדיפה לעסוק בהתבטאויות המיניות של דונלד טראמפ, ובשאלה אם אכן הטריד מינית כוכבת פורנו זו או אחרת לפני עשר שנים. איש אינו עוצר לשאול אם מעשים אלו רלוונטיים לעתיד המעצמה, או אפילו אם הם חמורים באותה המידה כמו פרשיות השחיתות של קלינטון. יש לזכור שעד לאחרונה דונלד טראמפ כלל לא היה פוליטיקאי, ולפיכך לא ראה את עצמו מחוייב לאותם סטנדרטים של התנהגות אותם אנו דורשים ממנהיגינו. לעומתו, כפי שמסתמן מן ההדלפות האחרונות של וויקיליקס, הילארי קלינטון עסקה באופן שיטתי במתן טובות הנאה למדינות זרות תמורת תרומות נדיבות ל'קרן קלינטון', זאת בעודה משמשת כשרת החוץ. אלו אינם סתם מעשים פליליים, אלא פעולות הנחשבות כבגידה במולדת! אלמלא מטריית ההגנה של התקשורת המסוככת עליה מכל ביקורת היא כבר מזמן היתה נמצאת מאחורי סורג ובריח.

בדומה למה שהתרחש כאן בישראל בזמן הבחירות האחרונות לכנסת, התקשורת האמריקאית וויתרה על כל מראית עין של אובייקטיביות. כפי שהתגלה מן האימיילים המודלפים של ג'ון פודסטה, יו"ר הקמפיין של הילארי קלינטון, עיתונאי החצר בארה"ב מקבלים ממנו הנחיות ישירות. כך למשל גלן ת'ראש מאתר 'פוליטיקו' שולח לו לאישור קטע אשר כתב, מודה בפה מלא שאיבד את אמינותו המקצועית ("Because I have become a hack"), ומבקש שלא יספר על כך לאיש. ג'ון הרווד מ-CNBC שולח לו הודעות מתחנפות, מחמיא לקלינטון אודות הופעותיה האחרונות ומתחנן לראיון אישי אודות מצב הכלכלה. באימייל אחר מודה דונה ברזיל, היו"ר הנוכחית של המפלגה הדמוקרטית, ש-CNN מדליפים לה מראש את השאלות אשר ישאלו בעימות הטלוויזיוני. אם למישהו נותר ספק עבור מי CNN עובדים, הרי שאחד השדרים שלהם בשם כריס קואומו הודה בכך בפומבי בשידור חי, באומרו ש"לא יכולנו לעזור לה יותר מכפי שעשינו עד היום" (ראו וידאו מצורף).

מעיון במסמכים הללו מתקבל הרושם שאין שום קשר בין הילארי קלינטון האמיתית, ובין הדימוי הציבורי אשר נבנה עבורה בקפידה. כפי שהיא עצמה אמרה באחד הנאומים שהעניקה לאנשי בנק ההשקעות גולדמן-זאקס (אשר שילמו מאות אלפי דולרים עבור התענוג) "יש הכרח שתהיה לך הן עמדה ציבורית והן עמדה פרטית" אודות נושאים שנויים במחלוקת. במילים אחרות, אין לה שום קושי מוסרי לשקר במצח נחושה, והיא אפילו מחשיבה זאת למעלה. הצצה מזעזעת נוספת אל תוך נבכי נשמתם של אנשי קלינטון אנו מקבלים מפעיל בכיר בשם ביל אייבי, אשר מודה בפני פודסטה כי במשך שנים הם "קשרו קשר ליצור ציבור צייתן וחסר מודעות" ("conspire to produce an unaware and compliant citizenry"). אייבי מתלונן כי דונלד טראמפ מערער על הסדר הקיים, וכי "למרות שחוסר המודעות נותר בעינו, הצייתנות נמוגה במהירות". אך כאמור, בזכות העיתונות המתרפסת אין שום סיכוי שהאזרח הממוצע ישמע אי פעם אודות הגילויים הללו, ודרכה של קלינטון אל הבית הלבן נראית סלולה.

לא משנה מי ינצח, העיקר שיש קאפקייקס!

באופן אירוני, יתכן שזה דווקא טוב שהילארי קלינטון תירש את מקומו של ברק אובמה. אם מצב הכלכלה העולמית אכן כה גרוע כפי שאני מעריך, הרי זה חשוב שנשיא דמוקרטי ימצא בבית הלבן כאשר בועת החובות מתפוצצת. באופן זה לא ניתן יהיה להמשיך ולשטות בציבור, ולספר לו שהמשבר נובע "מקיצוץ במסים בתקופת שלטונו של ג'ורג' בוש", כפי שקלינטון ניסתה לטעון באחד העימותים. אם לאחר שמונה שנים של ריבית אפסית ותמריצים פיסקליים הממומנים באמצעות גרעונות עתק ארה"ב תשקע פעם נוספת במיתון, יהיה זה קשה מאוד לבוא ולטעון שהעולם זקוק למנה נוספת מן התרופה הרעילה הזאת, ואולי פעם אחת ולתמיד הציבור יבין שזוהי איננה הדרך.

לעומת זאת, אם דונלד טראמפ יהיה זה אשר ינצח בבחירות, ברור שהתקשורת תאשים אותו במשבר. הם יטענו שרעיונותיו משוגעים וחסרי אחריות, וכי השווקים מתמוטטים לנוכח האפשרות שהוא ינסה ליישמם הלכה למעשה. הם יתעלמו לחלוטין מן העובדה שהסקטור התעשייתי בארה"ב דועך בהתמדה מזה שנים, מכך שהמשק האמריקאי סובל מירידה בפריון העבודה ומאבטלה סמוייה, וכי הצמיחה המובטחת מעולם לא הגיעה. בצורה זו העולם יפספס הזדמנות נוספת ללמוד שהתערבות ממשלתית איננה מסוגלת לחלץ משק ממיתון, וכי המדיניות הטובה ביותר היא להניח לשוק החופשי לעשות את שלו. גם אם הדבר כרוך בפשיטות רגל, באבטלה גבוהה ובסבל רב לאוכלוסיה, אסור לממשלה לנסות ולמנוע אותם. זוהי הדרך היחידה להיפטר מעסקים כושלים, להעביר את המשאבים מן הענפים המיותרים לענפים הנחוצים, ולאפשר למשק לצמוח פעם נוספת.

שעון החוב הלאומי במנהטן – תזכורת מתמדת למצבה הכלכלי החמור של ארה"ב.

במאמר דעה מעניין שהתפרסם לאחרונה בניו-יורק טיימס חברו יו"ר הפד לשעבר פול וולקר ופיטר פיטרסון, אשר שימש כשר המסחר בממשל ניקסון, על מנת להתריע על בעיית החוב הלאומי של ארה"ב. במאמר זה הם למעשה מודים במה שנטען בבלוג זה במשך שנים, והוא שממשלת ארה"ב שרויה במילכוד. היות ושיעורי הריבית כיום הם כה נמוכים, עלות התחזוקה של החוב נמוכה יחסית. אולם היה והריבית תעלה ולו במעט, תשלומי הריבית על החוב הלאומי יטפסו בהתאם ויחלו להעיק על התקציב. הסיבה לכך היא שלממשלת ארה"ב אין די כסף על מנת להשיב את חובות העבר, והיא נאלצת כל העת למחזר אותם באמצעות הנפקת אגרות חוב חדשות. המיחזור יעשה מן הסתם בריבית גבוהה יותר, ותשלומי הריבית יגדלו בהתאם. למצוקה תקציבית זו מתווספות התחייבויות נוספות של ממשלת ארה"ב כגון הביטוח הלאומי ותוכנית הביטוח הרפואי 'מדיקייר', אשר עלותן צפויה לתפוח בשנים הקרובות, ככל שיותר ויותר מבני דור ה'בייבי-בום' פורשים לגמלאות.

וולקר ופיטרסון מציגים גישה אופטימית למדי. הם סבורים שבעיות אלו ניתנות לפיתרון, וזאת בתנאי שהנשיא הבא יטפל בהן במהירה. הם טוענים שבעזרת רפורמה בקצבאות ותיקון של חוקי המס הסבוכים ממשלת ארה"ב תוכל להיחלץ מן הברוך. לטעמי שניהם שוגים באשליות, פשוט משום שהחוב גדול מדי ובשלב זה שום רפורמה לא תוכל לעצור את כדור השלג המתגלגל. הצצה זריזה בשעון החוב הלאומי אשר מתנוסס ברחוב מס. 44 במנהטן, לא הרחק מפארק בריאנט והספריה העירונית המפוארת, מעלה כי הוא מתקרב בצעדי ענק ל-20 טריליון דולר. כצפוי, במהלך שמונה שנות שלטונו הנשיא אובמה כמעט והכפיל את החוב הלאומי של ארצו, וזאת מבלי להשיג צמיחה משמעותית. אם גם ברמה זו של גרעון הכלכלה כה חלשה, הרי שכל ניסיון לקצץ בקצבאות ישליך את המשק חזרה למיתון. כתוצאה מכך האבטלה תזנק פעם נוספת, הכנסות המדינה ממסים יצנחו באחת והגרעון יגדל בהתאם. תוצאה דומה תתקבל אם הממשל ינסה להכביד באופן משמעותי את נטל המס. במילים אחרות, הממשל חייב להיכנס כל העת עמוק יותר ויותר לחובות, רק כדי לשמור על מראית עין של יציבות.

אם הנשיא הבא ירצה להתמודד באופן רציני עם בעיית החוב של ארה"ב, הוא יצטרך לשם שינוי לנהוג ביושר. הוא יצטרך להודות שאמריקה הגדולה חייתה במשך שנים ארוכות הרבה מעבר ליכולתה, ושאין לה שום סיכוי לעמוד בהתחיבויות אשר נטלה על עצמה. יתכן אפילו שהוא יאלץ להכריז על חדלות פרעון, לבצע "תספורת" למחזיקים באג"ח ולפרוס מחדש את יתרת החוב לשנים רבות. רק שילוב של העלאת ריבית מאסיבית יחד עם קיצוץ דרמטי בהוצאות הממשל מסוגל להבריא את הכלכלה באמת ובתמים. אבל איזה נשיא מעוניין להיזכר בדברי ימי ההיסטוריה בתור זה שהודיע שהחגיגה הסתיימה? דונלד טראמפ רמז באחד הראיונות שלו כי הוא מתכוון לעשות דבר מה בסגנון זה, אולם תגובת השווקים לכך הייתה כה קיצונית, שהוא מיהר לחזור בו. לעומתו הילארי קלינטון מסרבת אפילו להכיר בכך שישנה בעיה. לשיטתה, ארה"ב היא עדיין המעצמה העשירה והכל-יכולה, והתוכניות הכלכליות שלה עוסקות בעיקר בדרכים חדשות לבזבז את כספי משלם המסים ולהרעיף הטבות על בוחריה. כל עוד שהאליטה השלטת שרויה בהכחשה, פיתרון אינו נראה באופק.