שינוי מרענן

time-cover-before-and-after

לפני ואחרי הבחירות – שער המגזין TIME

קוראי הקבועים בוודאי תמהים מדוע בחודש האחרון מילאתי פי מים, ולא רשמתי אף מילה אודות נצחונו המזהיר של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות בארה"ב. האמת היא שהשתוקקתי מאוד לכתוב אודות כך, אולם לא היה לי רגע של פנאי. החודש האחרון היה עמוס במיוחד בעבודה, ולצערי הפרנסה קודמת לכל. עקב כך פיספסתי את ההזדמנות לחלוק עמכם את תחושת הבטן שהיתה לי בימים האחרונים שלפני הבחירות שטראמפ עומד לזכות, פשוט בהסתמך על האנרגיה וההתלהבות הרבה של מחנהו. כמו כן לא הספקתי להשתתף בפסטיבל הלעג לתקשורת האמריקאית, אשר חטפה סטירה מצלצלת בפרצופה היהיר ומדושן העונג. אולם אין זה מאוחר על מנת לנסות להבין מדוע העם האמריקאי בחר בו (כפי שנעשה במאמר זה), ומה צפויות להיות ההשלכות של מאורע מכונן זה על הכלכלה העולמית (במאמר הבא אשר אני מקווה שיפורסם בקרוב).

כידוע, הפוליטיקה של השמאל בימינו מתמקדת ב"זכויות המיעוטים". פעילי השמאל טוענים שבחברה המערבית קיימת אפליה שיטתית כנגד נשים, כנגד שחורים, כנגד להט"ב, וכן הלאה. הם עמלים יומם וליל על מנת לעורר זעם בקרב קבוצות אלו ורותמים אותו על מנת להשיג כוח פוליטי. מבחינה עובדתית לטענות אלו אין שחר, משום שהחברה המערבית היא הפתוחה והשיוויונית ביותר שהתקיימה אי פעם. כולנו יודעים שמצבן של נשים גרוע לאין ערוך בערב הסעודית מאשר במערב אירופה, וכי הומואים ולסביות מוצאים להורג על ידי השלטונות באיראן ולא בארה"ב, אולם משום מה הפגנות השמאל לעולם אינן נערכות מול השגרירויות של מדינות אלו. במקום זאת "לוחמי הצדק החברתי" מעדיפים להפנות את חיציהם כלפי מעמד הביניים האמריקני הסובלני והשליו, אשר מתכווץ מרוב בושה בכל פעם שמטיחים בו שהוא גזען / שוביניסט / הומופוב / איסלאמפוב וכדומה. בעשורים האחרונים הטקטיקה הזאת נחלה הצלחה כה כבירה, עד שהיא העניקה לשמאל פטור מלא מן הצורך להציג טיעונים רציונליים כדי לקדם את עמדותיו. פוליטיקאים מן הימין נבהלו פעם אחר פעם מן המתקפות האישיות הללו, התקפלו והעניקו לשמאל את כל מבוקשו.

אך כעת נראה ששיטה זו מיצתה את עצמה. הציבור האמריקאי מאס בתרבות הפוליטיקלי קורקט, ובזעקות ה"גזענות" אשר נשלפות באופן אוטומטי על כל צעד ושעל. בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב היא בעיני הביטוי האולטימטיבי למיאוס הזה, משום שבמהלך הקמפיין הוא לא היסס להשמיע דעות שנויות במחלוקת ולצפצף על כל כללי הנימוס המקובלים, ולא רק שהדבר לא פגע בו, אלא אף העצים את הפופולריות שלו. כצפוי, השמאל ניסה להאשים גם אותו בגזענות ובשוביניזם, אך הוא לא נרתע מפני המתקפות הללו, לא חזר בו ולא התנצל. הוא לא היסס למשל לנקוב בשמו של האיסלם הקיצוני בתור המקור לכל מתקפות הטרור הרצחניות אשר העולם חווה בשנים האחרונות. הוא לא התבייש לטעון שהגירה בלתי חוקית ממקסיקו מאמללת את חייהם של אזרחי מדינות הדרום ופוגעת בפרנסתם, וכי יש להקים חומה על הגבול. הציבור שמע – ואהב.

maga-hat

הכובע ועליו הססמה Make America Great Again הוכיח את עצמו כגימיק שיווקי מבריק.

לעומת הכנות והישירות של דונלד טראמפ, הרטוריקה של הילארי קלינטון נשמעה חלולה ומזוייפת. נדמה כאילו כל נאום שלה נכתב על ידי וועדה של מומחים, ועבר עשרה קבוצות מיקוד שונות על מנת לקלוע לטעמם הייחודי של כל קהלי היעד – במילים אחרות, מלאכותי עד זרא. למרות שהקשבתי לכמה מן הנאומים הללו, אינני מסוגל לנקוב עד עתה ולו בהצעה קונקרטית אחת שהיא העלתה על מנת לשפר את חייו של האזרח הממוצע. הבשורה היחידה שהביאה עימה היתה שהיא תהיה האשה הראשונה בבית הלבן, וכי מדובר בתקדים היסטורי. אך הניסיון הקודם לבחור נשיא על פי זהותו במקום על פי כישוריו לא צלח במיוחד. הרי מה נאמר לציבור האמריקאי לפני שמונה שנים? שהנה ישנו מועמד שחור לנשיאות, אשר הבחירה בו תוכיח פעם אחת ולתמיד שהחברה האמריקאית איננה גזענית, ותסיר ממנה אחת ולתמיד את קלון העבדות. אולם במקום לרפא את השסעים, כהונתו של הנשיא אובמה רק העמיקה אותם. פעם אחר פעם הוא הביע תמיכה בעבריינים שחורים אשר נהרגו על ידי המשטרה, אף על פי שתגובת השוטרים היתה מוצדקת לחלוטין. כך היה במקרה של טריבון מרטין, אשר עליו אמר אובמה כי "אם היה לו בן הוא היה נראה כמו טריבון", וכנ"ל לגבי המקרה של מייקל בראון, עליו אמר שהוא "מכתים את לבבם של ילדים שחורים". יש להדגיש שבשני המקרים הללו הוכח מעל לכל ספק כי הצעירים אשר נורו תקפו באלימות את אנשי כוחות הביטחון, ומסיבה זאת הן המתנדב ג'ורג' צימרמן והן השוטר דארן ווילסון זוכו על ידי בית המשפט. אף על פי כן פרשיות אלו לא ירדו מסדר היום הלאומי במשך חודשים ארוכים, ואף הובילו להיווסדה של תנועת מחאה בשם Black Lives Matters, אשר פעיליה יזמו אינספור הפגנות אלימות, בזזו חנויות ואף רצחו בדם קר שוטרים חפים מפשע. למרות התנהגות פושעת זאת אובמה מעולם לא גינה את התנועה, ואף אירח את נציגיה בבית הלבן. ההצבעה עבור טראמפ היוותה אמירת לאו מהדהד לשמונה שנים נוספות של מדיניות מפלגת מעין זו.

אך אף יותר מכפי שמערכת הבחירות האחרונה עסקה בסוגיות חברתיות, היא נסובה סביב המצב הכלכלי. על פי הנראטיב המקובל בתקשורת, ארה"ב הגיחה מזמן מן המשבר של 2008, והיא שרויה מאז בהתאוששות איטית אך יציבה. אולם כל בחינה רצינית של הנעשה בשטח מגלה שהתאוששות זו אינה אלא אשליה, אשר כולה מבוססת על הריבית האפסית ועל תוכניות ההקלה הכמותית. שיטפון חסר תקדים זה של כסף זול מצא את דרכו אל שוקי המניות והאג"ח, וחולל בועה פיננסית חדשה אשר הנהנים העיקריים ממנה היו הבנקאים בוול סטריט ואנשי העשירון העליון אשר מחזיקים במרבית המניות. אולם עבור כל מי שגר מחוץ למרכזי הערים הגדולות, באותם אזורים כפריים אשר נהוג לכנות בזילזול "מדינות שעפים מעליהן" (fly over states), המשבר מעולם לא הסתיים. הם ראו בעיניים כלות כיצד שארית הבסיס התעשייתי של ארה"ב קורס לו לאיטו, וכיצד משרות הייצור הרווחיות מהן נהגו להתפרנס בכבוד מתחלפות במשרות בשכר נמוך בסקטור השירותים. ממשל אובמה נוהג להתרברב בכך שהפחית את האבטלה אל מתחת לרף 5%, אולם סטטיסטיקה זו אינה מביאה בחשבון את כל אותם המובטלים הכרוניים אשר התייאשו ממציאת עבודה. לראיה, אחוז ההשתתפות בכוח העבודה עומד כיום על כ-63% בלבד, לעומת השיא של 67% שהושג בשנת 2000.

us-elections-by-counties

כאשר בודקים את תוצאות הבחירות לפי מחוזות, מגלים שארה"ב צבועה רובה ככולה באדום רפובליקני בוהק. האזורים היחידים אשר תמכו בקלינטון הם מרכזי הערים.

המועמד היחיד אשר התייחס ברצינות למצוקתם של אנשים אלו והציע להם פתרונות מעשיים היה דונלד טראמפ. הוא טען לדוגמה כי יש לעדכן את כל הסכמי הסחר של ארה"ב כך שישרתו את האינטרסים שלה. הוא הבטיח להפחית את נטל המס על התאגידים ולייצר סביבה נוחה יותר לעסקים. הוא איים בהטלת מכסים כבדים על חברות המייצרות את מוצריהן מחוץ לארה"ב. באופן זה כבר הצליח לשכנע שתי חברות גדולות, יצרנית המכוניות פורד ויצרנית המזגנים קארייר, מלהעתיק את מפעליהן למקסיקו (וזאת עוד בטרם שהושבע רשמית כנשיא!). לעומתו, הילארי קלינטון לא הציגה שום חזון כלכלי. כל התבטאויותיה בנושא זה היו מעורפלות, ועסקו בעיקר באופן שהיא מתכוונת להכריח את העשירים לשלם יותר מסים, על מנת שתוכל לחלק יותר קצבאות והטבות לנזקקים. הציבור פירש זאת כהמשך ישיר למדיניות אובמה הכושלת, ודחה אותה מכל וכל. נקודת השפל בקמפיין שלה היה הנאום המביך אותו נשאה אודות תנועת הימין האלטרנטיבי בארה"ב (The Alt Right). בנאום זה לא רק שהתכחשה למצוקתם הכלכלית של תומכי דונלד טראמפ, אלא האשימה אותם פעם נוספת בגזענות ובשנאת זרים, וכינתה אותם בכינוי המעליב "סל של אנשים מגונים" (A basket of deplorables). אינני מכחיש את העובדה שבין תומכיו של טראמפ אפשר למצוא גם ניאו-נאצים ושאר טיפוסים בלתי סימפטיים, אולם לעומת 60 מיליוני האמריקאים שבחרו בו מדובר במיעוט זניח. האופן שבו הילארי קלינטון קיבצה אותם יחדיו עורר תרעומת רבה, וכנראה חיסל את סיכוייה להיבחר כנשיאה.

הגורם האחרון אותו יש לציין כמי שהכריע את מערכת הבחירות הזאת הוא התקשורת. לכאורה, הילארי קלינטון נהנתה מן הסיקור האוהד ביותר שמועמד יכול לקוות לו. למעט רשת פוקס השמרנית, כל רשתות השידור הגדולות והעיתונים המובילים התגייסו על מנת לסייע לה להיבחר. הדבר לא הסתכם אך ורק בראיונות מחמיאים ובהימנעות משאלות מביכות, אלא – כפי שלמדנו מהדלפות וויקיליקס – גם בתיאום עמדות עם יו"ר הקמפיין שלה ג'ון פודסטה, ובהגשת כל מאמר לאישורו טרם פירסום. אולם באופן אבסורדי, נראה שהדבר לא סייע כלל להילארי, אלא דווקא להפך, פגע בה. הציבור הרחב נגעל מן ההטייה הפוליטית הבוטה לטובתה, ופירש אותה כסוג של שחיתות. היתה זו עדות נוספת לכך שהאליטות של ארה"ב מזלזלות באינטליגנציה של הבוחר, וכי הן משתפות פעולה ביניהן על מנת לשמר את כוחן. בימים האחרונים לפני הבחירות התפרסמו אינספור סקרים אשר ניבאו לקלינטון ניצחון סוחף, וטענו כי סיכוייה לנצח הם למעלה מ-80%. כעת אנחנו יודעים שסקרים אלו, אשר מרביתם הוזמנו על ידי אמצעי התקשורת עצמם, היו מוטים. מטרתם הייתה ליצור את התחושה כביכול לטראמפ אין סיכוי לנצח, אולם בו זמנית הם יצרו בקרב תומכי קלינטון אווירה של שאננות, ובגללה יתכן ורבים מהם כלל לא טרחו לצאת ולהצביע.

huff-po-98-prediction

ביקום המקביל של ה-Huffington Post להילארי קלינטון היה סיכוי של 98% לנצח. איזה מזל שאנחנו לא חיים ביקום שלהם…

לעומת זאת, היחס לו זכה דונלד טראמפ מן התקשורת היה ארסי ונבזה במיוחד. כל אמירה שלו הוצאה מהקשרה וכל הלצה שלו דווחה ברצינות תהומית. השדרנים ומנחי תוכניות האירוח ממש התחרו ביניהם מי ישמיץ אותו באופן הגס ביותר. לכן אין זה פלא שהקמפיין של טראמפ בחר להתמקד דווקא במדיה האלטרנטיבית. הציוצים השנונים (יותר או פחות) אותם הפיק אחת לכמה שעות הוכיחו את עצמם כמכשיר אפקטיבי על מנת לייצר עניין ולהסיט את השיח הציבורי לכיוון הרצוי לו. בעזרת סרטוני יו-טיוב מנוסחים היטב הוא הצליח לדלג מעל לראשה של התקשורת העויינת, אשר לעגה לו ולמועמדותו החל מן היום הראשון. בנוסף, לימינו של טראמפ התייצבו מספר כוכבי רשת עולים, אשר סייעו רבות על מנת לעורר התלהבות. הבולט מביניהם לדעתי הוא העיתונאי הנועז והצבעוני מילו יאנופוליס, אשר במהלך השנה האחרונה פרץ אל התודעה הציבורית בסערה. בעזרת ההומור הפרוע שלו ולשונו השנונה הוא משמיד כל "לוחם צדק חברתי" אשר נקרא בדרכו, וסוחף אחריו קהל עצום של מעריצים מקרב הסטודנטים באוניברסיטאות בכל רחבי ארה"ב. הייחוד שלו טמון בכך שהוא לראשונה הפך את תנועת הימין לדבר מה אופנתי ומגניב, שכיף להשתייך אליו.

נשאלת השאלה – אחרי שיצר בקרב העם האמריקאי ציפיות כה גדולות, האם דונלד טראמפ מסוגל יהיה לספק את הסחורה? האם מכאן והלאה פניה של ארה"ב מועדות לעבר צמיחה והתחדשות, או שמה הכוחות הגוררים אותה כלפי מטה חזקים מדי? על כך נדון בהרחבה במאמר הבא.

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“שינוי מרענן

  1. עסקת קרייר פופולרית למדי, אבל היא גם מזיקה. זו סובסידיה גדולה מאוד למפעל כושל, במסורת הקרוני-קפיטליזם הישראלית. חבל מאוד שלא היה מנגד לטראמפ אף אחד (ג'ונסון לא נחשב) שיגן על סחר חופשי ועל דרגולציה כנתיב לשגשוג. אפילו קלינטון, שהיתה באופן היסטורי תומכת של הסכמי סחר, נגררה אחרי סנדרס וטראמפ לבוץ הזה.

    • בנקודה זו אני בהחלט מסכים איתך. בפורום אחר תקפתי את העסקה הזאת והצעתי שבמקום הטבות מס למפעל ספציפי דונלד טראמפ יכל להציע אותן לכלל העסקים בארה"ב, גדולים כקטנים כאחד.
      עם זאת, מאמר זה עסק בסיבות שהביאו לבחירתו ולכן נמנעתי מלגלוש לדיון אודות סחר חופשי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s