העתונות הכלכלית בישראל מנפקת לנו לעיתים פיסות כה מדהימות של דיסאינפורמציה, שקשה לעבור עליהן לסדר היום. בעזרת כותרת אדומה ומאיימת, מתריע בפנינו הבוקר מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", שבנק ישראל צפוי גם השנה "להחמיץ" את יעד האינפלציה (אוי ואבוי!). לטענת הכתב גד ליאור, מדד המחירים לצרכן במדינת ישראל בשלושת השנים האחרונות נמוך מן היעד של 1% עד 3% בשנה אשר הציב לעצמו בנק ישראל. למרות הטון היבש והענייני של המאמר, הכותרת מרמזת שזוהי כביכול תקלה, אשר צריכה להדאיג את הקוראים. אבל המשמעות המעשית של מדד שלילי היא בסך הכל שהמחירים במשק יורדים, ושיוקר המחיה של כל אחד ואחת מאיתנו פוחת. אין זה סוד שיוקר המחיה במדינת ישראל הוא מן הגבוהים בעולם, ולפיכך זה אך טבעי ובריא למשק שהמחירים ירדו במקצת. אך במקום לשמוח על התפתחות חיובית זו, בוחר משום מה מוסף "ממון" להציג אותה כבעיה.

נדמה שהתקשורת הכלכלית בישראל סובלת מסוג של דיסוננס קוגניטיבי. מצד אחד היא מציגה את עצמה כאבירת הצדק והשיוויון, אשר נלחמת בחירוף נפש בתאגידים הגדולים למען האינטרס של האזרח הקטן. אך כאשר הלה סוף סוף נוחל הישג כלכלי כלשהו, כגון הוזלה במחירי המזון או הסלולר, היא מייד מתחילה לקונן "אוי-אוי-אוי, האינפלציה נמוכה!". על מנת להסוות את דו-הפרצופיות הזאת, היא עושה שימוש במונח היבש "אינפלציה", מתוך תקווה שהקוראים לא יבינו את משמעותם האמיתית של הנתונים. תארו לעצמכם לרגע שהיינו מחליפים את המונח "אינפלציה" במונח "יוקר המחיה", כיצד היתה משתנה הכותרת? התוצאה המתקבלת היתה "בנק ישראל נכשל פעם נוספת להעלות את יוקר המחיה של אזרחי ישראל". היות וכותרת זו מביכה מדי עבור התקשורת, היא לעולם לא היתה מתפרסמת.

יתירה מכך, מי שקורא בין השורות מבין שהתקשורת הישראלית משמשת למעשה כשופר התעמולה של בנק ישראל. אף על פי שהכותרת היא לכאורה ביקורתית כלפי בנק ישראל, היא טובה לאין ערוך מן האלטרנטיבה אשר תיארתי לעיל. כמו כן היא משרתת את רצונה של הנגידה לשמר את הריבית ברמתה הנוכחית הנמוכה, ומספקת לה תירוץ מושלם על מנת לעשות כן. לו גד ליאור היה כתב הגון, הוא היה מנצל את ההזדמנות על מנת להתריע על השערורייה, במסגרתה בנק ישראל מחוייב על פי חוק לנהל מלחמה כנגד הצרכן, ולעשות שימוש בכלי הריבית על מנת לשחוק את כוח הקניה שלו בשיעור של עד 3% בשנה. במקום זאת הוא נעזר בבמה שניתנה לו על מנת לשוב ולהזכיר את הרעיון האבסורדי של ריבית שלילית, אשר עד עתה נכשל להביא צמיחה בכל מקום בעולם בו יושם. אין ספק בליבי שאם הציבור היה מבין שזוהי מדיניותו הרשמית של בנק ישראל הוא היה מתקומם על כך. אבל היות והתקשורת נמנעת בעקביות מלהסביר לציבור את משמעותה האמיתית של האינפלציה, זה עובר מתחת לרדאר.

נשאלת השאלה – מדוע מדינת ישראל (וכל ממשלה אחרת ברחבי העולם, לצורך העניין) כה מחוייבת ליצירת אינפלציה? הרי למשק אין שום תועלת בכך שמחירי הסחורות והשירותים מטפסים בהתמדה משנה לשנה. המשק נהנה דווקא מסביבה של יציבות מחירים, אשר מונעת סכסוכי עובדים בדרישה להעלאות שכר, ומאפשרת תכנון לטווח ארוך. הסיבה הרשמית לכך שהמדינה מנסה לייצר אינפלציה באופן סינתטי היא שלכאורה קיים יחס הפוך בין גובה האינפלציה במשק ובין שיעור האבטלה, מה שמכונה בעגה המקצועית "עקומת פיליפס". אולם ישנם כלכלנים רבים אשר מטילים ספק בתיאוריה זו, וממילא שיעור האבטלה בישראל כיום הוא מן הנמוכים בעולם המערבי, ואין צורך לצמצם אותו באופן מלאכותי. הסיבה האמיתית לכך שממשלות מעוניינות באינפלציה היא משום שהאינפלציה שוחקת את חובותיהן ואת הקצבאות השונות אשר הן התחייבו לשלם. אם האינפלציה חס וחלילה תהיה שלילית, הערך הריאלי של החוב הלאומי והקצבאות יגדל, והממשלה תיאלץ לעשות את הדבר הבלתי פופולרי ולהודיע על העלאות מסים או על קיצוץ בקצבאות. לעומת זאת, כאשר היא מייצרת אינפלציה היא מסוגלת להשיג את אותה המטרה באופן חשאי, מבלי לעורר תרעומת, ולכן זוהי המדיניות המועדפת.

אולם בדיוק כפי שהאינפלציה שוחקת את החוב, כך היא גם שוחקת את החסכונות של הציבור. מבחינה אפקטיבית מדובר במס לכל דבר, אשר מעביר כוח קנייה ממי שמחזיק במטבע הלאומי למי שחייב כסף במטבע זה. מס נסתר זה מעניש את החוסכים הזהירים והאחראיים, ומעניק פרס לבעלי החוב הבזבזניים וחסרי האחריות. תכונות אלו הופכות אותו למס הכי נפשע ובלתי מוסרי אשר הומצא אי פעם. עצם העובדה שהתקשורת בימינו מסנגרת עליו מוכיח כי היא מושחתת לחלוטין, ומ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" היא הפכה לחיית המחמד של בעלי השררה.

הערה: פניתי אל הכתב גד ליאור וביקשתי את תגובתו, אולם הוא סירב להתייחס.