מי שעקב בליל הבחירות לנשיאות ארה"ב אחר מדדי המניות בניו-יורק חזה בתופעה מדהימה. עם היוודע דבר נצחונו של דונלד טראמפ הצביעו החוזים העתידיים על מפולת של עד 5% (השינוי המרבי המותר לפני שמופעלת הפסקת מסחר אוטומטית). אולם ככל שנקפו השעות התהפכה המגמה, עד שבפתיחת המסחר הבורסה זינקה כלפי מעלה. מירוץ השוורים הזה נמשך מאז ללא הפוגה עד אשר אמש, על רקע נאומו האופטימי והמרשים של דונלד טראמפ בקונגרס, חצה מדד הדאו-ג'ונס את רף 21,000 הנקודות. האם מגמה זו צפויה להימשך, או שהראלי המפואר עתיד להסתיים בקול ענות חלושה? האם כלכלת ארה"ב עומדת לעלות סוף סוף על דרך המלך, או שמה מדובר בתקוות שווא? על שאלות אלו ננסה לענות היום.

אם ישנו דבר מה יוצא דופן בדונלד טראמפ לעומת הנשיאים אשר קדמו לו, הרי זה שהוא מתכוון לכבד את הבטחות הבחירות שלו. ממנו לא תשמעו את המילים השגורות בפיו של הפוליטיקאי הממוצע "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". הוא לא הגיע אל הבית הלבן על מנת לנוח על זרי הדפנה או לשחק גולף כמו ברק אובמה, אלא על מנת לעבוד. לפיכך אנחנו יודעים בדיוק מה הן תוכניותיו לשנים הקרובות: הוא מתכוון להטיל מגבלות על יבוא מוצרים לארה"ב, במטרה לעודד את הייצור המקומי. הוא מתכוון להשקיע סכומי עתק בשיקום התשתיות המתפוררות. הוא מתכוון לבנות חומה לאורך הגבול עם מקסיקו. הוא מתכוון להגדיל משמעותית את תקציב הביטחון. הוא מתכוון להפחית את נטל המס הן לתאגידים והן לשכירים ממעמד הביניים, ולסיום הוא מתכוון לקצץ באופן דרמטי ברגולציה אשר חונקת את הכלכלה. לכאורה, תוכנית זו נשמעת כמו בשורה נהדרת עבור הסקטור העיסקי, ועל רקע זה אפשר להבין מדוע הבורסה שוברת שיאים. אולם בחינה יותר מדוקדקת של מצב הכלכלה האמריקאית מעלה שטראמפ יתקשה לעמוד בהבטחותיו.

הטלת מכסים גבוהים על מוצרי ייבוא היא שיטה ידועה על מנת לעודד את התעשיות המקומיות. המכס מייקר באופן מלאכותי את מחירו של המוצר הזר והופך בהשוואה את התוצרת המקומי לאטרקטיבית יותר בעיני הצרכן. אולם כאשר מדובר בשוק עצום כמו זה של ארה"ב, אשר כלכלות רבות מסתמכות עליו כיעד לייצוא, לצעד זה עלולות להיות השלכות בלתי רצויות. בתור נקמה, ממשלות זרות עלולות להטיל מכסים דומים על ייבוא מוצרים אמריקאיים, והתוצאה המתקבלת היא מלחמת סחר שממנה כולם מפסידים. הסקטור העיסקי עשוי להרוויח נתח גדול יותר מן השוק המקומי, אולם בה בעת להפסיד את לקוחותיו הזרים, ובשורה התחתונה לא להרוויח דבר. בה בעת היקפי הסחר הבינלאומי ידעכו, וחברות הספנות והתובלה יסבלו מכך קשות. בנוסף, המוצרים המיוצרים בארה"ב בהכרח יקרים יותר ממתחריהם הסיניים בשל עלויות השכר הגבוהות. אם המוצרים הסיניים יעלמו מן המדפים הציבור האמריקאי יאלץ לשלם יותר עבור כל דבר, החל מחולצות וכלה במסכי טלוויזיה, והצריכה הפרטית תיפגע. זוהי איננה ספקולציה חסרת בסיס. קיים תקדים היסטורי המדגים זאת היטב – בשנת 1930, על רקע פרוץ השפל הגדול חוקק בארה"ב חוק סמות-הולי, אשר הטיל מכסי מגן על מוצרי יבוא. הדבר לא סייע כלל לכלכלת ארה"ב, ורק קבר אותה עמוק יותר בבוץ.

נעבור הלאה אל פרוייקטי הבנייה הנרחבים שדונלד טראמפ מתכנן. השקעה בתשתיות כאמצעי על מנת להמריץ את הכלכלה היא מאבני היסוד של הכלכלה הקיינסיאנית. הממשלה אמורה ללוות כסף ולהשתמש בו על מנת לסלול כבישים, להקים גשרים ולהניח מסילות רכבת. הדבר מספק שפע של עבודה לפועלי הבניין, ולכל החברות המייצרות חומרי גלם כגון מלט ופלדה. הללו בתורם יכולים להוציא יותר כסף על דיור, מזון, ביגוד וכדומה, ובאופן עקיף המשק כולו נהנה. בנוסף, התשתיות החדשות אשר מוקמות אמורות לייעל את הכלכלה (למשל על ידי הפחתת עלויות ההובלה של מוצרים שונים), ובאופן זה להחזיר לאורך שנים ארוכות את הכסף אשר הושקע בהן. הבעיה היא שבימינו קשה למצוא פרוייקטים שיש בהם תועלת רבה לציבור. ארה"ב היא כבר עתה מדינה מפותחת, ויש בה שפע של כבישים ומסילות רכבת לכל עיירה נידחת. גם אם הכבישים הקיימים זקוקים לתחזוקה, בטווח הארוך שיפוצם לא ישפר באופן מהותי את מצב הכלכלה. לפיכך יש חשש שההחזר על ההשקעה יהיה נמוך.

אך בעיה זו היא כאין וכאפס לעומת זו שעומדת כרגע לפתחו של דונלד טראמפ, והיא שלממשלת ארה"ב פשוט נגמר הכסף! כזכור, החוב הלאומי של ארה"ב עומד לחצות בקרוב את רף 20 טריליון הדולרים. בהסכם שהושג בשנה שעברה בין ממשל אובמה ובין הרפובליקנים בבית הנבחרים הוסכם להשעות באופן זמני את תקרת החוב, אותו מנגנון אשר אמור להציב חסם עליון ליכולתו של הממשל לבזבז. הסכם זה עומד לפוג בחודש הקרוב, ולהשליך את המשק האמריקאי למצב של חוסר וודאות. כל עוד שתקרת החוב לא תועלה פעם נוספת, פרוייקטי התשתית הגדולים לא יוכלו לצאת אל הפועל. מפלגתו של טראמפ אמנם שולטת בשני בתי הקונגרס, אולם העלאת תקרת החוב נחשבת לצעד בלתי פופולרי, והחקיקה הנחוצה לשם כך עלולה להיתקל בהתנגדות. גם אם כוחו הפוליטי של הנשיא החדש יסייע לו לחצות את המשוכה הזאת, הוא לא יוכל לחמוק מתוצאותיו של הגרעון התופח. כעת, כאשר רמות הריבית בכל רחבי העולם נמצאות במגמת עליה, עלות המימון של החוב הלאומי צפויה לתפוח ולאלץ את טראמפ דווקא לקצץ בהוצאות בממשל הפדרלי, ולא להרחיב אותן!

נעבור להצעתו של טראמפ להפחית את המסים הן לתאגידים והן לאנשים פרטיים. אין ספק שהפחתת נטל המס היא צעד מבורך. היא משאירה יותר כסף פנוי בכיסן של החברות ומאפשרת להן להשקיע אותו בפיתוח טכנולוגיות ומוצרים חדשים, וביצירת משרות חדשות. היא משאירה יותר כסף בכיסם של השכירים, ומאפשרת להם לחיות ברמת חיים גבוהה יותר ולהגביר את הצריכה הפרטית. אולם על מנת להיות אפקטיבית הפחתת נטל המס חייבת להיות מלווה בצימצום דומה בהוצאות הממשלה. אחרת הגרעון התופח יאלץ את הממשלה בשלב מאוחר יותר להעלות את המסים, ושוב נחזור לנקודת המוצא. אך מן הנאום אותו שמענו אמש אין זה נראה שטראמפ מתכוון לאזן את התקציב. הוא מדבר אודות גידול ניכר בהוצאות הביטחון. הוא מבטיח שלא לקצץ דבר מכל הקצבאות וההטבות הסוציאליות שהממשל הפדרלי מחלק בנדיבות אין קץ. נשאלת השאלה – כיצד הוא מתכוון לממן את כל זה?

יתכן שדונלד טראמפ סבור שצעדיו יחזירו את הכלכלה האמריקאית לפסים של צמיחה וכי הדבר יוביל לגידול בהכנסות המדינה ממסים. אך כרגע צמיחה זו עדיין איננה נראית באופק. בשנת 2016 צמחה כלכלה ארה"ב בשיעור ממוצע של 1.9% בלבד, וזאת למרות שמונה שנים של ריבית אפסית והדפסת כסף מאסיבית. כעת כאשר הפד מבטיח להעלות בהדרגה את הריבית, והתאגידים צפויים להיתקל בקשיים הולכים וגוברים לממן את חובות העתק אשר צברו, קשה להאמין שהמשק האמריקאי צפוי להציג 'קאמבק'. ישנו מגוון של אינדיקטורים כגון "סנטימנט הצרכנים" אשר מציגים תוצאות חיוביות, אולם מדובר על פי רוב במדדים "רכים" אשר מבטאים את הלך הרוח הסובייקטיבי בקרב הציבור. כאשר מתבוננים במדדים האובייקטיביים כגון "ייצור תעשייתי" נדמה שהזינוק שראינו לאחר הבחירות בא אל קיצו. ישנם כלכלנים אשר סבורים כי הרוח האופטימית החדשה אשר שוררת בעקבות בחירתו של טראמפ מספקת על מנת להרים את המשק האמריקאי מן הדישדוש שבו היה שרוי מאז המשבר של 2008. תגובתי היחידה לטענה זו היא – אשרי המאמין.

לבסוף, עלינו לייחד כמה מילים לכוונתו של טראמפ לצמצם את הרגולציה. היכן שישנה רגולציה מופרזת, כפי שאנו עדים כיום בכל העולם המערבי, היא נוטה לחנוק את היזמות ולעכב את הצמיחה. לפיכך יש לשבח את דונלד טראמפ על עמדתו הברורה כנגד רגולציה ובעד מתן חופש פעולה ליזמים. להבדיל מפעולות כגון הפחתת מסים, להפחתת הרגולציה אין שום עלות כספית, ולמעשה היא אפילו עשויה לחסוך לממשל הפדרלי כסף, היות והוא יזדקק לפחות פקידים ופקחים. אין שום הצדקה למספרם המפלצתי של פקידי הממשלה אשר אפשר למצוא כיום כמעט בכל דמוקרטיה מערבית. הניסיון מראה שמרביתם אינם מביאים תועלת כלל, וחלקם אפילו מפריעים למהלך החיים התקין כאשר הם מנצלים את כוחם לרעה. אחוז ניכר מן המסים שאנו משלמים משמש אך ורק על מנת לממן את משכורותיהם של אינספור אוכלי החינם הללו. לשם השוואה, אומרים כי במהלך המאה ה-19 האימפריה הבריטית חובקת העולם נוהלה על ידי 4,000 פקידים בלבד (!). האם צמצום הרגולציה לבדו עשוי להביא לשינוי מהותי במצב הכלכלה האמריקאית? קשה לאמר. בלתי אפשרי לכמת את העלות של הבירוקרטיה במונחים של אחוזי תוצר. לעולם לא נדע אילו טכנולוגיות מהפכניות ואיזה מוצרים נפלאים היו צצים במהלך ההיסטוריה לו הממציאים שלהם לא היו מתייאשים מן הבירוקרטיה הכרוכה בהגשמתם.

לסיכום, ברצוני לאמר כי בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות הוא לדעתי האירוע הראשון מזה שנים אשר עשוי להסיט את ארה"ב ממסלול ההתרסקות שבו היא שרויה. במשך תקופה ארוכה חייתי תחת הרושם שאין מנוס ממשבר כלכלי רחב היקף, אשר ינפץ את הסדר הקיים ויביא לשינוי השיטה המוניטרית. עלי להודות שמאז ליל הבחירות בארה"ב כבר אינני כל כך בטוח. אם יצליח להגשים ולו חצי ממה שהבטיח, טראמפ עשוי להיזכר בתולדות ימי הרפובליקה כנשיא דגול. אולם בה בעת אני גם חרד מפני מה שעלול להתרחש במידה ויכשל. לו אכן יפרוץ משבר כלכלי עולמי בזמן שטראמפ נמצא בבית הלבן, מובטח לנו שהתקשורת השמאלנית תאשים אותו בכל. אף אם מדובר יהיה במשבר חובות אשר נובע ישירות מגרעונות העתק של ממשל אובמה, הם יטילו את האחריות על טראמפ ועל מדיניות השוק החופשי שאותה הוא כביכול מייצג. כתוצאה מכך אנו עלולים להישטף על ידי גל חדש של קומוניזם, אשר יגרור את האנושות למצולות.