שבעה חודשים חלפו מאז שדונלד טראמפ נכנס לבית הלבן, ואם יש מילה אחת שמתארת את התקופה הזאת באופן הקולע ביותר, הרי היא ״אכזבה״. אינני מתייחס בכך לשערוריות שהתקשורת מנסה לייצר השכם והערב – הקשרים שכביכול היו לו עם ממשלת רוסיה, או הטענות כביכול הוא תומך בארגונים ניאו-נאצים. אפילו העיתונאים של CNN המקדמים את הסיפורים הללו מודים שהם מצוצים מן האצבע. מה שצריך להטריד את הציבור הרבה יותר הוא הכישלון של ממשל טראמפ לספק ולו אחת מהבטחות הבחירות שלו. עד עתה חוק ״אובמה-קר״ נותר על כנו, והקונגרס לא הצליח לבטל או לתקן אותו. דבר וחצי דבר לא השתנה בהסכמי הסחר של ארה״ב עם מדינות זרות. שום רפורמה לא בוצעה בחוקי המס המסורבלים של ארה״ב, ובחומה שהוא הבטיח להקים על הגבול עם מקסיקו לא הונחה ולו הלבנה הראשונה. נשאלת השאלה – אילו השלכות יהיו לכך על הכלכלה?

מי שמעולם לא חי בארה״ב מתקשה להבין באיזה מצב גרוע שרויה מערכת הבריאות האמריקאית. מצד אחד היא נהנית מן הרופאים הטובים ביותר ומבתי החולים המתקדמים ביותר בעולם, אך מצד שני העלות של השירותים הללו כה יקרה, שכל אישפוז עלול להביא את החולה לכדי פשיטת רגל. זוהי לכאורה מערכת בריאות פרטית, שבה האזרחים אמורים לרכוש ביטוח בריאות באופן פרטי, אולם הממשל הפדרלי מעורב בה באופן כה עמוק, עד שניתן לאמר שהיא ציבורית למחצה. המקור למחירים הגבוהים נעוץ כמו תמיד בעודף הרגולציה והבירוקרטיה שהממשלה מטילה על הרופאים, ובהיעדר התחרות אשר נובע ממנה. אם רופא ממוצע נאלץ לבלות חצי מזמנו במילוי טפסים במקום לטפל בחולים, ותהליך האישור של כל תרופה על ידי ה-FDA אורך שנים ארוכות ועולה מיליארדי דולרים, אז אין זה פלא שהמחירים מטפסים.

חוק ״אובמה-קר״ נועד לכאורה על מנת להוזיל את העלות לחולים, אולם מעשית השיג את התוצאה ההפוכה. הוא אמנם איפשר למיליוני אמריקאים מעוטי יכולת להשיג שירותי בריאות בעלות מסובסדת, אולם בו זמנית הביא להתייקרות דרמטית בפרמיה החודשית של עשרות מליונים אחרים. זוהי הסיבה בגללה החוק נעשה כל כך בלתי פופולרי, ומקור לאינספור מאבקים. במשך כל שנות שלטונו של אובמה אנשי המפלגה הרפובליקנית נשבעו לבטל אותו, אולם כעת כאשר הם סוף סוף נהנים מרוב בסנאט ובבית הנבחרים הם אינם מעזים לעשות זאת. ככל הנראה הם חוששים מפני הבלאגן שישרור במערכת הבריאות ברגע שיעשו זאת. מדובר בחוק כה סבוך ובעל השלכות משפטיות כל כך בלתי צפויות, שאיש אינו שש לקחת על עצמו את האחריות.

יש לציין שמעבר לניפוח העלויות לצרכן, לחוק ״אובמה-קר״ היתה השפעה שלילית נוספת על הכלכלה. החוק חייב כל חברה אשר מעסיקה במשרה מלאה יותר מ-50 עובדים לממן עבורם ביטוח בריאות. העלויות הגבוהות הכרוכות בכך גרמו לבעלי עסקים רבים לוותר על תוכניות התרחבות ועל העסקת עובדים נוספים, ובאופן זה האטו את הצמיחה. בעלי עסקים אחרים בחרו לעקוף את המגבלה על ידי כך שהעסיקו בשנים האחרונות אך ורק עובדים במשרה חלקית. כתוצאה מכך נעשה קשה עבור עובדים רבים להשיג משרה מלאה, והם נאלצים לטלטל את עצמם מדי יום בין שניים או שלושה מקומות עבודה. ההבטחה של דונלד טראמפ לבטל את ״אובמה-קר״ ״ביומו הראשון בבית הלבן״ העניקה תקווה למגזר העסקי שהגזירה הזאת תוסר מעל ראשיהם. אולם כפי שאנחנו רואים זה פשוט לא קורה.

אכזבה נוספת שצפויה למגזר העסקי היא בכל הנוגע לרפורמה במס. אנחנו נוהגים לחשוב על ארה״ב בתור מדינה קפיטליסטית שבה האזרחים נהנים מחירות כלכלית, אולם זהו דימוי אשר נבנה בתקופות עבר וכבר איננו רלוונטי. מס החברות בארה״ב כיום עומד על 35%, והוא הגבוה ביותר מבין כל מדינות ה-OECD. מה הפלא אם כן שחברות רבות מעדיפות לפתוח משרדים באירלנד, היכן ששיעור המס עומד על 12.5% בלבד, ולנהל את עסקיהן משם? ממשל טראמפ הציג תוכנית שאפתנית להפחתת מס החברות לרמות המקובלות ברחבי העולם, אולם גם בחזית זו הוא עלול להיתקל בקשיים. הנהנים העיקריים מתוכנית שכזו יהיו התאגידים הגדולים, ובאווירה השוררת כיום בארה״ב מהלך כזה יהיה בלתי פופולרי. התקשורת מן הסתם תטען שטראמפ דואג אך ורק לידידיו המיליארדרים בשעה שהאזרח הקטן נותר מאחור, והמחוקקים אשר יחששו לעתיד הקריירה הפוליטית שלהם עלולים להצביע כנגדו. קשה להסביר לציבור הרחב שהתאגידים הם שמספקים את מירב המשרות בכלכלה, וכי על מנת לעודד אותם להרחיב את עסקיהם ולשכור עובדים נוספים יש להפחית עליהם את נטל המס.

נניח והרפורמה אכן תעבור, מה הדבר יעשה לגרעון? על מנת לאפשר הפחתה בנטל המס הממשל הפדרלי אמור לקצץ באופן מקביל בהוצאותיו, אולם לממשל טראמפ אין שום כוונה לעשות זאת. הוא עדיין מתכנן להוציא סכומי עתק על הקמת חומה לאורך הגבול עם מקסיקו ועל פרוייקטי תשתית אחרים. לאחרונה הוא אף הודיע על הרחבת המערכה הצבאית באפגניסטן, יוזמה טפשית ומיותרת אשר תעלה למשלם המסים מאות מיליארדים. כתוצאה מכל אלו צפוי החוב הלאומי, אשר יחצה בקרוב את רף 20 טריליון הדולרים, להוסיף ולתפוח. על מנת לאפשר את המשך פעילותה, ממשלת ארה״ב תצטרך לאשר במהלך ספטמבר הקרוב העלאה נוספת של תקרת החוב הלאומי. על הרפורמה הנחוצה בביטוח הלאומי וביתר התוכניות הסוציאליות אשר מאיימות לרושש את ממשלת ארה״ב איש אינו מדבר. אם יש דבר מה שבזכותו טראמפ נבחר לנשיא, הרי זה האומץ לדבר על נושאים שנויים במחלוקת. אך לצערי אין לו את האומץ על מנת להישיר מבט את האומה האמריקנית ולהודיע לה שהיא חיה הרבה מעבר ליכולתה הכלכלית, ושהגיע הזמן להדק את החגורה.

לאור כל הסיבות שמניתי, אני ממשיך להיות פסימי לגבי עתיד הכלכלה האמריקאית בפרט, והכלכלה העולמית בכלל. נדמה שהזינוק שראינו בפעילות הכלכלית בראשית 2017 היה מבוסס על תקוות שווא, אשר יצטרכו לנחות בקרוב על קרקע המציאות. חוק ״אובמה-קר״ כנראה לא יבוטל ומס החברות לא יופחת, וזה אומר שהעלייה המטאורית במדדי המניות אותה ראינו מאז היבחרו של טראמפ מבוססת על אוויר חם ותו לא. יתכן ובקרוב נראה סוף סוף תיקון משמעותי במחיריהן, דבר מה שלא חווינו כמותו מאז תחילת 2016. בסיטואציה שכזו אני מתקשה לראות את ג׳אנט יילן ממשיכה בתוכניתה להעלות את שיעורי הריבית ולצמצם את המאזן של הפדרל רזרב. הדולר, אשר נחלש באופן דרמטי מאז תחילת השנה, ימשיך לצנוח ביחס לשאר המטבעות. הנכס היחיד אשר צפוי ליהנות מן התסריט הזה הוא הזהב, אשר לאחר דישדוש מתמשך נמצא פעם נוספת בעמדת הזינוק.