כוונות טובות

מוקדש לח״כ תמר זנדברג, אשר נבחרה השבוע ליו״ר החדש של מפלגת מר״צ. אני מקווה שתלמד מן המאמר דבר או שניים, עד כמה שהסיכוי לכך הוא קלוש.

במסיבה שבה השתתפתי לאחרונה הזדמן לי לשוחח עם ידידה. ברגע של גילוי לב היא סיפרה לי שלפני שהכרנו היא היתה בטוחה שאני ממש מפלצת. הסיבה לכך היא שהיא נחשפה לבלוג ״מבוא לקלקלה״, והיתה מזועזעת מן הדעות שמובעות בו. רק אחרי שנפגשנו פנים מול פנים היא גילתה שהשד אינו כל כך נורא. אני מקבל זאת בהבנה. עבור מי שגדל על ברכי התורה הסוציאליסטית, הרעיונות הליברטריאניים אכן נוטים להישמע קרים, אנוכיים וחסרי לב. אם לא הצלחתי להדגים כיצד הם צודקים ומוסריים יותר, ובטווח הארוך מועילים יותר לציבור כולו, הרי שנכשלתי במשימתי, ואולי כדאי שאנסה פעם נוספת.

פעמים רבות השמצתי את השמאל מעל דפי הבלוג הזה. אך יש להבהיר שהביקורת שלי מיועדת בעיקר כלפי האידיאולוגיה ולאו דווקא כלפי האנשים עצמם. מנסיוני, מרבית האנשים אשר מצביעים עבור השמאל עושים זאת משום שהם אנשים טובי לב ובעלי מצפון, אשר רוצים להיטיב עם הזולת. הם שמים לב לפערים ההולכים ומעמיקים בין העשירים והעניים, וסבורים שחייבים לעשות משהו על מנת לתקן את המצב הזה. עד כמה שזה ישמע מפתיע גם הליברטריאנים הם אנשים טובי לב ובעלי מצפון, אשר רוצים להיטיב עם הזולת. הם פשוט חלוקים בדעתם עם אנשי השמאל לגבי הדרך הנכונה להשיג את המטרה הזאת.

אנשי השמאל סבורים שהדרך היחידה לתקן עוולות חברתיות היא באמצעות שימוש בכוח. הם מסרבים להכיר בכך שבני האדם שונים זה מזה במידת כשרונם וחריצותם, ולפיכך אם ישנם בחברה פערים בין עשירים ועניים, הם מניחים שהמקור לכך הוא שהעשירים ניצלו בדרך כלשהי את העניים וגנבו את כספם. הם רואים את עצמם כסוג של ״רובין הוד״ מודרני, אשר באיומי חרב נוטל את כספם של העשירים ומשיב אותו לדלת העם. בדימיונם זוהי הדרך היחידה להשיב את הצדק על כנו. אולם היות והם אינם מעוניינים להתגורר ביער או חלילה ללכלך את ידיהם בדם, הם מעדיפים שהממשלה תעשה את המלאכה עבורם. וכך בהשראתם הפכה המדינה מגוף שכל תפקידו הוא לשמור על הביטחון והסדר, למפלצת בירוקרטית אשר עסוקה בלחלק מחדש את הונם של האזרחים.

מה שאנשי השמאל נכשלים להבין הוא, שבכל פעם שהם משתמשים בכוחה של המדינה על מנת לתקן עוול חברתי אחד הם מייצרים שלושה חדשים. על מנת לממן את הקצבאות שהם אוהבים לחלק, המדינה נאלצת להטיל על האזרחים היצרניים שיעורי מס מטורפים, אשר כמותם לא היו קיימים אפילו תחת משטרים פיאודליים בימי הביניים. העשירים אשר אינם ששים לוותר על ממונם מנסים להתחמק מתשלום המס בכל דרך אפשרית, ועל מנת להילחם בכך המדינה מנכסת לעצמה סמכויות הולכות וגוברות לרגל אחרי אזרחיה ולפגוע בפרטיותם. רשויות המס עוקבות כיום אחר כל פעולה כספית שאנו מבצעים, ואף מגבילות את היקף העסקאות שאנו יכולים לבצע במזומן. על כל חשד לעבירה הן יכולות לעקל את חשבונות הבנק שלנו ללא הודעה מוקדמת, ולנו אין שום אפשרות להתגונן.

המממנים של מדינת הרווחה אינם היחידים שסובלים ממנה. לא פעם גם המוטבים נופלים קורבן למערכת. היות וקבלת קצבה ממשלתית קורצת לכל הרמאים והשרלטנים למיניהם, המדינה נאלצת להציב בפניהם מחסומים. כתוצאה מכך ציבור הנכים נאלץ לעבור וועדות רפואיות משפילות, לשכור עורכי דין יקרים אשר ייצגו אותם ולשלם אלפי שקלים עבור חוות דעת רפואיות. באופן זה אנחנו מייצרים תעשייה שלמה של ״מאכערים״ שאינם מביאים שום תועלת לכלכלה, ומממנים את משכורתם של אינספור פקידים מיותרים במוסד לביטוח לאומי. על זה נאמר כי הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות.

לעומת אנשי השמאל, אנשי התנועה הליברטריאנית דוחים את השימוש בכוח. העיקרון המנחה אשר עומד בבסיס השקפת עולמם הוא ״עיקרון אי-התוקפנות״ (The Non Aggression Principle), דהיינו שלכל אדם יש זכות לעשות ככל העולה על רוחו, כל עוד שהוא איננו פוגע בזולת. עיקרון זה שולל מכל וכל את השימוש באלימות, למעט במקרה של הגנה עצמית. מרבית בני האדם מבינים באופן אינטואיטיבי שעקרון זה הוא צודק ומוסרי, אך כאשר מתחילים לבדוק אותו לעומק מגלים שנובעות ממנו משמעויות מרחיקות לכת. כך לדוגמה שולל עיקרון זה את יכולתה של המדינה להשתמש בכוח על מנת למסות את הציבור. נשאלת השאלה – כיצד יכולה מדינה לממן צבא, משטרה ומערכת משפט מבלי לגבות מסים? על כך עונים הליברטריאנים שבאפשרותה של המדינה לגבות מכסים על הסחורות אשר עוברות בגבולה, ובאופן זה לממן את שירותיה. מכס הוא סוג של מס אשר ניתן לגבות ללא שימוש בכפייה ובאלימות. היחידים שמשלמים אותו הם אלו שמעוניינים לצרוך סחורות מיובאות, ומי שאינו מעוניין לשלם יכול להסתפק בתוצרת מקומית בלבד. זוהי שיטת מיסוי בריאה יותר לכלכלה, משום שהיא איננה מטילה עונש על עבודה יצרנית. היא גם מעודדת חיסכון, משום שמי שצורך פחות – משלם פחות.

כמובן שכבר היום אנחנו משלמים מכסים על סחורות מיובאות, וזאת בנוסף למס הכנסה, ביטוח לאומי, מע״מ ואלף סוגים אחרים של אגרות והטלים. לו תיאלץ המדינה להסתפק בכסף שהיא מכניסה מן המכס הרי שהיא תיאלץ לצמצם באופן ניכר את השירותים שהיא מעניקה לאזרח. אבל לליברטריאנים אין שום בעיה עם זה. הם ממילא סבורים ששירותים ממשלתיים הם תמיד באיכות גרועה (משום שהמדינה אינה נאלצת להתחרות באף גורם אחר על אספקתם, ואין לה שום אינטרס לשפר את השירות). הם טוענים שלו האזרח לא היה צריך לשלם את כל המסים הנוספים הללו, היה נותר בכיסו די והותר על מנת לרכוש בשוק החופשי את כל השירותים שהוא מקבל כיום מן הממשלה, וזאת באיכות גבוהה יותר לאין שיעור. יתירה מכך, מחירם של השירותים הללו צפוי היה לרדת בהתמדה, משום שספקיהם היו מתחרים ביניהם בשוק החופשי, בדיוק כפי שקורה היום בקרב יצרני הטלוויזיות והטלפונים הניידים.

בשלב זה של הדיון נוהגים אנשי השמאל לקפוץ כנשוכי נחש. ״ומה עם הנזקקים שאינם יכולים לעבוד לפרנסתם, האם תניחו להם לגווע מרעב ברחוב?״. כמובן שלא, עונים הליברטריאנים. בנכים ובנזקקים נטפל באמצעות מוסדות צדקה פרטיים, כפי שהיה מקובל מאז ומעולם, לפני שהסוציאליסטים המציאו את מדינת הרווחה. ״צדקה?״, נוחרים אנשי השמאל בבוז. ״איך אפשר לסמוך על צדקה?״. ובכן, הניסיון מלמד שמרבית בני אדם דווקא אוהבים לעזור לזולתם, ואם הם לא היו משלמים מלכתחילה שיעורי מס כה שערוריתיים, הם היו שמחים להפריש אחוז ניכר יותר משכרם לצדקה. בעבר היה מקובל שכל קהילה דאגה לנזקקיה דרך מוסדות מקומיים שאורגנו על ידי בית הכנסת או הכנסייה. הדבר תרם ללכידות החברתית, משום שהנתמכים הכירו באופן אישי את התורמים והיו אסירי תודה על העזרה שקיבלו. כיום לעומת זאת העשירים מסירים מעל עצמם כל אחריות למצבם של העניים, משום שהם מרגישים שיצאו ידי חובה בכך ששילמו את דמי הביטוח הלאומי. החברה הולכת ומתפוררת, משום שהנזקקים מקבלים את הקצבאות שלהם מגוף בירוקרטי וחסר פנים. הם לומדים לקחת את הקצבאות כמובן מאליו, ושוכחים שעל מנת לממן אותן מישהו אחר חייב להימצא בצד הנותן.

אנחנו רואים אם כן שישנם פתרונות הומניים לכל הבעיות החברתיות שהאנושות סובלת מהן, וזאת מבלי להשתמש בכוחה הדיקטטורי של המדינה. ישנה אמרה אשר גורסת שכאשר יש לך פטיש ביד, כל בעיה נעשית פתאום דומה למסמר. דבר דומה אפשר לאמר לגבי המחוקקים בכנסת – כאשר יש לך פרלמנט ביד, כל בעיה נראית כמו נושא לחקיקה. אך מערכת החוק והמשפט אשר נועדה על מנת להעניש רוצחים ואנסים לאו דווקא מתאימה על מנת להתמודד עם מצוקות חברתיות כגון עוני והזנחה. לו רק נוותר על כוח השכנוע של אקדח אשר מוצמד לרקתו של ציבור משלמי המסים, נגלה שלל אפשרויות שבהן המדינה יכולה להיטיב עם אזרחיה בדרכי נועם וללא כפייה.

מודעות פרסומת

6 תגובות ל-“כוונות טובות

  1. נהניתי לקרוא. כל מילה במקום.

    בשיחות דומות שאני עורך עם חברים, אני תמיד נכנס לסחרור הזה שבו תוקפים אותי על הבעת דעות בעד השוק החופשי, ונגד ממשלה. כולם שבויים בקונספציה שבלי הממשלה "לאף אחד לא יהיה אינטרס לטפל בבעיה"
    תמיד מתסכל אותי ההרגשה שאני מדבר בהיגיון, ושהכל מבוסס בסך הכל על המציאות, אבל במקום לנסות להבין אותי נוצר שיח של וויכוח שבו כל צד מנסה להראות שהוא צודק. אני מרגיש שמתווכחים כדי להתווכח ושאין עניין אמיתי להגיע לתשובה הכי נכונה.

    איך רייגן אמר: "הממשלה איננה הפתרון לבעיה. הממשלה היא הבעיה"

    בכל אופן, תודה על הבלוג. הכתיבה שלך הצליחה לעשות לי סדר אולי בהצגת הדברים

  2. יש כמה בעיות עם הטענות שלך.

    1. אתה טוען שמימון המדינה באמצעות מכסים עולה בקנה אחד עם ליברטריאניזם מאחר ולא מדובר בכפייה אלא רק בגביית כסף על שימוש בשירות שהמדינה מספקת. זאת טענה שגויה, כיוון שלפי עקרון אי התוקפנות אדם רשאי לעשות *כל דבר*, כל עוד הוא אינו פוגע פיזית בחייו או ברכושו של האחר. מאחר ויבוא סחורות מחו"ל אינו פוגע בחייו או ברכושו של האחר, נובע מכך שכאשר המדינה מצמידה לפלוני אקדח לרקה ומחייבת אותו בתשלום מכסים על יבוא סחורות, היא מפרה את עקרון אי התוקפנות. לכן גביית מכסים לא עולה בקנה אחד עם ליברטריאניזם.

    ובאופן כללי, אם אתה טוען שלגטימי שהמדינה תיקח מיסים בכוח מהתושבים עבור שירות X, אני יכול לטעון שהזכות לחיות במדינה הוא גם שירות שהמדינה מספקת – שירות "וולונטרי" שעולה כסף. הרי אף אחד לא מחייב אותך לגור במדינה X, נכון? אז אין כפייה. ובמטה קסם זה ניתן להצדיק גם כל מס שרירותי שהמדינה גובה כאוות נפשה. גם כל רגולציה. כל עוד אתה יכול לעלות על מטוס ולעזוב את המדינה, אין כפייה.

    המסקנה המשתמעת מהטיעונים לעיל היא זאת: או שמיסים של מדינה X הם אינם מהווים כפייה, מאחר ואף אחד לא מחייב אותך להתגורר במדינה X, או ש*כל* מס ורגולציה הם כפייה, ומכאן נובע שגם עצם קיומה של המדינה הוא כפייה, ולכן יישום עקבי של עקרון אי התוקפנות מוביל בהכרח לאנרכיה.

    2. יש כנראה סיבה לכך שאין שום מדינה ליברטריאנית בעולם. הסיבה לדעתי היא זאת: במהלך ההיסטוריה נוסו כל מיני מערכות פוליטיות, והמערכת של מדינת רווחה דמוקרטית, נכון להיום, התגלתה כיציבה ביותר. יתכן ומצב זה ישתנה בעתיד, כמובן, אבל היו כבר כמה דוגמאות היסטוריות של חברות אנושיות כמעט ליברטריאניות (אמריקה הקולוניאלית, המערב הישן וכו') – אבל לרוע המזל, היו בהן כשלים רבים וחוסר יציבות אינהרנטי שהביא את המערכת בסופו של דבר לשיווי משקל פוליטי חדש, כזה שבו הריכוזיות הפוליטיות גדולה יותר ומעורבות המדינה בחיי האזרחים רבה יותר.

    • שלום –
      לא אכחיש שגביית מכס איננה מתיישבת באופן מושלם עם ״עקרון אי-התוקפנות״, וזאת משום שעל מנת לאכוף את תשלום המכס יש להפעיל מידה מסויימת של כוח, וזאת בעיקר במניעת הברחות. עם זאת, אני טוען שזהו סוג המס שעל מנת לגבות אותו יש להפעיל את המידה המועטה ביותר של כוח, ביחס לסוגי מס אחרים, ולפיכך הוא הכי פחות בלתי-מוסרי. תשלום מכס הוא וולונטרי לפחות באופן חלקי, משום שאיש אינו מכריח את האזרח לצרוך מוצרים תוצרת חוץ. לשם השוואה, על מנת לגבות מס הכנסה יש לגשת באופן אקטיבי אל האזרח ולדרוש ממנו כספים שהרוויח ביושר, ולאיים עליו בעונשי מאסר במידה ולא ישלם, דבר מה שאינו נחוץ לשם גביית מכס.

      ״אם אתה טוען שלגיטימי שהמדינה תיקח מיסים בכוח מהתושבים״ – אז זהו, שאני טוען שזה אינו לגיטימי. עם זאת, אני בן אדם פרגמטי. אני מכיר בכך שישנו צורך בממשלה על מנת לספק לאזרחים ביטחון ולשמור על החוק והסדר, ושלשם כך היא זקוקה לתקציב, ואני מחפש את הדרך שבא ניתן לגייס את התקציב הזה תוך הפעלה מינימלית של כוח וכפייה על האזרחים, ושימוש במכסים במקום מס הכנסה נראה לי כמו פשרה טובה. אם יש לך רעיונות אחרים איך אפשר לבצע זאת באופן מעשי, אשמח לשמוע.

      ״המערכת של מדינת רווחה דמוקרטית, נכון להיום, התגלתה כיציבה ביותר״ – לדעתי זוהי אשליה אופטית ותו לא. מדינות רווחה במודל הנוכחי קיימות בסך הכל מתום מלחמת העולם השנייה (ובמידה פחותה מימי השפל הגדול). ובכל מקרה אינן קיימות יותר ממאה שנה, ואין שום דרך לדעת אם הן יציבות או לא. לדעתי הן ההפך מיציבות, משום שלפוליטיקאים במדינות שכאלו יש אינטרס להבטיח לאזרחים קצבאות יותר ויותר נדיבות על מנת להשיג את הצבעתם, ועקב כך יש לאזרחים אינטרס הולך וגובר לא לעבוד ולהסתמך על הקצבאות הללו. התוצאה הבלתי נמנעת היא שמספר מקבלי הקצבאות יעלה על מספר האנשים העובדים ומשלמים מסים, והכלכלה תתמוטט. למעשה, אנחנו רואים את התופעה הזאת כבר עתה במדינות מערב אירופה, אשר מייבאות כמות עצומה של מהגרים בניסיון להציל את מערכות הרווחה שלהן מקריסה. זה כמובן לא יצליח, משום שהמהגרים הללו אינם מגיעים על מנת לעבוד ולהכניס כסף למערכות הרווחה אלא כדי להצטרף למעגל מקבלי הקצבאות, מה שרק יאיץ את ההתמוטטות.

  3. אתה ממשיך לסתור את עצמך:
    אתה מתחיל ב: ״וזאת משום שעל מנת לאכוף את תשלום המכס יש להפעיל מידה מסויימת של כוח״
    ומסיים ב: "מכס הוא סוג של מס אשר ניתן לגבות ללא שימוש בכפייה ובאלימות".

    הכנסת אדם לכלא בגין ״הברחת״ אייפונים שקולה להכנסתו לכלא בגין העלמת מס. בשני המקרים המדינה מפעילה כוח כנגד אדם שלא פגע בזולת, דהיינו מפרה באופן בוטה את עיקרון אי התוקפנות כנגדו. מצד אחד נראה שאתה מכיר בעובדה הזאת, אבל מצד שני קצת קשה לך לקבל אותה.

    בכל מקרה, אם אתה משלים עם הגלגיטימיות בעצם קיומה של המדינה, אתה משלים מבחינה עקרונית עם הלגיטימיות בהפרת עקרון אי התוקפנות. לכן השקפת העולם הליברטריאנית שלך אינה מבוססת על עקרון ברזל עקבי ולוגי כפי שליברטריאנים אוהבים להציג, אלא יותר על כלל אצבע רצוי וראוי, אבל לא ממש מחייב.

    בנוסף, אין שום הבדל מהותי בין מכס לבין מע״מ או כל מס עקיף אחר. למעשה, מרבית הכנסות מדינת ישראל ממיסים, כבר שנים רבות, הם ממיסים עקיפים ולא ממס הכנסה. מיסים אלו הם כפייה לכל דבר ועניין. אני כלל לא חושב שמס עקיף דרקוני הוא טוב יותר ממס הכנסה נמוך. הכל שאלה של שיעור המס, בסיס המס והיקף הגבייה. השיטה בה המס נגבה היא לא הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית היא היקף הגבייה, וזאת בעיה שנגזרת מה״בעיה״ הגדולה יותר של מדינת רווחה.

    ולגבי מדינת רווחה – קצבאות הן לא החלק המשמעותי בסיפור. מרבית הוצאות הממשלה לא הולכות לקצבאות. הן הולכות למימון שירותים ופרויקטים ציבוריים: מערכת החינוך, הבריאות, הצבא, התשתיות והעסקתם של מאות אלפי עובדים בסקטור הציבורי. בכל הציביליזציות בהיסטוריה המדינה היתה מעורבת באספקת לפחות חלק מן השירותים האלה. אז כן, אתה יכול לטעון שהמדינה צריכה לקצץ במידת מה מהשירותים והפרויקטים שהיא נוטלת על עצמה. זה טיעון לגיטימי, אבל הוא ממש לא טיעון פוליטי/פילוסופי עקרוני כמו שאתה מתיימר להציג.

    • נדמה שראיית העולם שלך היא של שחור או לבן. לשיטתך, אם המדינה מפעילה כוח כלשהו בעת גביית מס, מייד הדבר סותר את עקרון אי-התוקפנות והיא הופכת מייד לדיקטטורה. אבל במציאות ישנם הרבה גווני אפור, והגישה הפרגמטית היא זו שמחפשת להתקרב ככל שניתן לאידיאל הליברטריאני, או במילים אחרות להפחית את הכפיה והאלימות שמותר למדינה להפעיל כלפי אזרחיה למינימום ההכרחי. כאמור, אם יש לך הצעה קונקרטית לשיטת מיסוי טובה מזו שהצעתי – אשמח לשמוע ואולי אף אאמץ אותה.

  4. זאת לא ראיית העולם שלי, אלא הסקה לוגית מעקרון אי התוקפנות. כל הפעלת כוח נגד חף מפשע סותרת את העיקרון. בפרט תמיכה בהפרת כוח שיטתית וממוסדת. אז כפי שאמרתי: אם אתה טוען שאתה דבק בעקביות בעיקרון, אתה חייב להיות אנרכיסט. אם אתה לא דבק בו בעקביות, אז כנראה שאתה לא מאמין בו בלב שלם. שזה בסדר לגמרי, אבל אז היומרנות שלך לטעון שפתרת את כל בעיות האנושות באמצעות שמירה אדוקה על העיקרון הזה, היא די בלוף.

    לגבי שיטת מיסוי – כפי שאמרתי, זה לא מאוד חשוב. אם אתה מניח שמס הוא כפייה, ולכן גם גניבה, אז השיטה שבאמצעותה אתה מחליט לגזול את כספי הציבור היא לא עניין עקרוני. זאת טקטיקה, לא מהות.
    מנגד ניתן לטעון, כפי שציינתי קודם, שכל עוד שמי המדינה פתוחים, אז אין באמת כפייה. לא טוב לך? תעזוב למקום טוב יותר.

    איזו גישה נכונה יותר? אני לא יודע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s