לאס ווגאס, נבדה
חם בלאס-ווגאס. גם בספטמבר, כאשר שיא הקיץ מאחורינו. גם עבור מי שמגיעים מארץ חמה ורגילים לאקלים מדברי. במהלך היום כמעט בלתי אפשרי לצעוד על ה״סטריפ״. רוח לוהטת נושבת ללא הרף, וזה מרגיש כאילו מישהו מכוון מייבש שיער היישר לפרצופך. לא משנה כמה קרם לחות תמרח, עורך עדיין יתייבש ויתבקע. פתאום מבינים מהיכן צץ הרעיון להקים את ״מזרקות הבלג׳יו״, אשר סביבן מתגודדים בכל ערב המוני בני אדם. מופע האורות והצלילים האוטומטי לא רק מרהיב עין, אלא גם מייצר סביבו אזור אקלימי מעט יותר נעים.

המלונות מתחרים ביניהם מי יהיה המפואר ביותר. אולם אין זה פאר אותנטי כמו זה שאפשר למצוא בארמונות של אירופה, אלא פאר מצועצע ומלאכותי. אף חרש אבן לא גילף את כותרות העמודים הללו, ואף צייר לא משח את התקרות במכחולו. הארכיטקטורה כולה מועתקת והציורים הם הדפסים. הגדיל לעשות ה-Venetian, אשר שיחזר את סמטאותיה של העיר וונציה, כולל התעלות והגונדולות. הכל תחת קורת גג צבועה בתכלת ומקושטת בעננים, כך שנוכל להרגיש כאילו אנחנו מסיירים בכיכר סאן-מרקו, מבלי לעזוב את המזגן.

אבל לצעירים של ארה״ב זה לא אכפת. עבורם לאס-וגאס היא לונה-פארק למבוגרים, ג׳ונגל של שיש ואורות ניאון שבו אפשר להתיר כל רסן ולהשתולל. אפשר לראות אותם גודשים בכל ערב את בתי הקזינו ומועדוני הלילה, שתויים ומסוממים. בעלי העסקים מקדמים בברכה את המסיבה הבלתי-נגמרת הזאת, אשר מייצרת גם מעיין דולרים אינסופי: קוקטייל ב-18 דולר, סיבוב על שולחן הבלאקג׳ק ב-25 דולר, סטייק ב-50 דולר, כרטיס למופע – 200 דולר. הכל יקר עד אימה, וכולם משלמים בלי להניד עפעף. בשביל זה עבדת קשה כל השנה, הלא כן? אז תשתוק ותשלם, ואל תשכח להשאיר טיפ, תודה רבה.

המעטים שנותרו פכחים בסוף המסיבה עשויים להבחין בכמות העצומה של ההומלסים אשר שורצים ברחובות, צרובי שמש ואומללים למראה. נפוצות באותה מידה הן זונות הרחוב, אשר משוטטות להן תמיד בזוגות. אם אתה חוזר אל המלון בשעת לילה מאוחרת הן יפנו אליך מיוזמתן וינסו לפתות אותך לעלות איתן לחדר. אם תתעלם מהן תזכה למטר של קללות וגידופים. אינך צריך להוציא מפיך מילה כדי לזכות בתגובה כזו, השתיקה שלך מספיקה על מנת להזכיר להן כמה הן עלובות. מעולם לא שמחתי כל כך לעזוב מקום, כמו לאס ווגאס.

לוס אנג׳לס, קליפורניה
יפה בשכונת וואלי ווילג׳, צפונית לגבעות של הוליווד. שורה אחר שורה של בתים פרטיים מטופחים, מוקפים בגינות מוריקות. אם נותרו נזקים משריפות הענק שהשתוללו באזור בשנה שעברה, אנחנו לא ראינו אותם. ההריסות פונו, צמחיה חדשה נשתלה לצידי הכבישים והחיים חזרו למסלולם. אנחנו אוכלים ארוחת ערב בביתם של מארחינו, לצד הבריכה הפרטית. האוכל הוא טייק-אווי ממסעדה, כי מארחינו אינם נוהגים לבשל. למי יש זמן לבשל כאשר אתה מבלה שתיים-עשרה שעות ביום בעבודה, ועוד שעתיים-שלוש בנסיעות? אז כדי לחסוך זמן יש להם שירות קייטרינג שמביא להם אוכל מוכן עד הבית. כל סוף שבוע הם בוחרים את המנות שיקבלו במהלך השבוע, בעזרת אפליקציה בנייד, כמובן. גם בבריכה הם כבר בקושי משתמשים, מודה בפנינו בעל הבית בעצב. למי יש זמן לשחות? בקושי יש זמן כדי לישון.

אבל הם מאוד מרוצים שעשו את המאמץ ורכשו את הבית הזה. מחירו האמיר מאוד מאז שקנו אותו, ולאור הביקוש העצום הם צופים שערכו רק ימשיך ויטפס. מיתון בעתיד בקרוב? שום סיכוי. לדעתם של מארחינו הכלכלה משגשגת, ותמשיך לצמוח בשנים הקרובות. אני לא רוצה להעכיר את מצב הרוח עם נבואות הזעם שלי ולכן אני מעדיף לשנות נושא. מה דעתם על טראמפ? ובכן, כמו רוב היהודים שגרים בקליפורניה, הם אינם אוהדים של הממשל הנוכחי. אבל נדמה שהם יותר מוטרדים מן האופוזיציה הלוחמנית כנגדו, אשר הולכת ויוצאת מכלל שליטה. בבית הספר שבו מלמדת המארחת שלנו ישנה מורה אשר הביעה תמיכה בנשיא, ובתגובה ניסו להביא לפיטוריה. המגמה הזאת של סתימת פיות מדאיגה אותם יותר מכל. אני שמח לגלות שקרובי משפחתנו אינם שייכים לשוליים הסהרוריים של המפלגה הדמוקרטית. נראה שישנו רוב שפוי באמצע, אשר קצה נפשו בפוליטיקת המיעוטים, ורק רוצה לחיות את חייו בשלווה. למרבה הצער קולו כמעט ואינו נשמע.

למחרת, אחרי הבראנץ׳ המסורתי במסעדה, אנחנו נוסעים לבקר באולפני יוניברסל. המקום הומה אדם, והסדרנים נאלצים להעביר אותנו מחניון לחניון, בחיפוש אחר פינה פנויה. זהו יום חם, אבל שדרת החנויות והמסעדות מספקת מעט צל. אנחנו עוצרים באחד הדוכנים בשביל להזמין שייק פירות. בזווית העין אני מבחין בנערה בעלת מראה מוזר. היא לבושה באקסטרווגנטיות ומאופרת בקפידה. אך זה אינו מה שלוכד את העין, אלא החיוך המעושה אשר מרוח על שפתיה. חולפות כמה שניות עד שאני מבין שהיא נמצאת בעיצומו של שידור ישיר אל העוקבים שלה בפייסבוק או באינסטגרם. היא מזמינה מיץ עשב חיטה, ועושה פוזות אל המצלמה כאשר היא מגישה את הנוזל הירקרק אל שפתיה. כאשר הצילום מסתיים היא משליכה אותו בשלמותו אל הפח, מבלי לקחת לגימה. אני מגחך לעצמי לנוכח הסיטואציה. המארחים שלנו מאשרים שזאת תופעה די נפוצה בימים אלו – אנשים שחיים בכאילו, עסוקים בלהציג פסאדה מזוייפת עבור הרשתות החברתיות. מי שמצטיין בזה יכול גם להרוויח כסף טוב מפרסומות.

בחנות המזכרות לא ניתן לחמוק מן הפוליטיקה. לא טעיתם, מה שמציעים כאן למכירה הם גלילי נייר טואלט עם תצלומו של דונלד טראמפ עליהם, כך שתוכל להביע את דעתך על הנשיא גם כאשר אתה בשירותים. לצידם יש סוכריות בדמותו, בטעם תפוז כמובן, עם ההכרזה הבוטה ״תמצצו לי!״. אלו הם תהומות השנאה שמתנגדיו של טראמפ צוללים אליהם.

בוסטון, מסצ׳וסטס
במיתולוגיה האמריקאית, פול רוויר זכור כמי שרכב על סוסו לעת לילה, על מנת להזהיר את המיליציות אשר חנו בלקסינגטון ובקונקורד, כי הצבא הבריטי מגיע. כך החל הקרב הראשון במלחמת העצמאות האמריקאית, אשר שינתה את פני ההיסטוריה. באופן מפתיע, המצבה על קברו קטנה וצנועה עד כדי גיחוך. אנחנו מהלכים במשעולים של ה״גרנרי״, בית הקברות העתיק של גיבורי המהפכה. זהו אחד מן האתרים המפורסמים בעיר בוסטון, הקשורים בלידתה של האומה האמריקאית. אתרים אלו שוכנים לאורכו של מסלול המכונה ״משעול החירות״, אשר בו נוהגים התיירים לצעוד כמו צליינים העולים לרגל. הסיבה הרשמית בגללה פרצה המהפכה היתה מיסוי, שלדעת המתיישבים היה כבד ומוגזם. למרבה האבסורד, שיעור המס שאזרח אמריקני משלם בימינו גבוה בהרבה מזה שבגללו מרדו אבות אבותיו בכתר הבריטי.

הוא משלם הן לממשל המקומי והן לממשל הפדרלי. הוא משלם מס הכנסה, מס רווחי הון, מס רכוש על הנדל״ן שברשותו, מסי קניה ועוד כהנה וכהנה. ובכל זאת הוא לעולם אינו מתקומם. כל זאת משום שהממשלות בימינו השכילו לפטור את העניים כמעט לחלוטין מתשלום מס, ואפילו להעניק להם קצבאות. באופן זה הן משסות את האזרחים זה בזה. מי שמנסה להתחמק מתשלום מס נתפס כאדם רשע, אשר כביכול משתמט מחובתו המוסרית לסייע לחלשים. כך אפשר להצדיק כל שיעור של מס, ואיש אינו מעז להתלונן. הנשיא טראמפ אמנם ניסה לבצע לאחרונה רפורמה במס, אולם הוא לא קיצץ במקביל בהוצאות הממשל הפדרלי, ולכן הגירעון התקציבי הולך ותופח בקצב מסחרר. בסופו של דבר האזרח יצטרך לשלם על כך את החשבון, בין אם בדרך של העלאת מסים ובין אם בדרך של אינפלציה.

בעודי מהרהר במסים, גשם מתחיל לרדת. אנחנו פותחים מטריות וממשיכים בדרך. הרי אנחנו ישראלים אמיצים, וטיפטוף קטן לא ירתיע אותנו. אולם הגשם רק הולך ומתגבר. אנחנו תופסים מחסה בכניסה לאחד הבניינים וממתינים להפוגה, כדי שנוכל להמשיך בטיול. אך תוך דקות הגשם נעשה כה חזק, שהרחובות מוצפים. אנחנו מתייעצים מה לעשות, ואני מציע שנתקדם לעבר ״קווינסי מרקט״, מתחם מסעדות מקורה, אשר הוקם על גבי כיכר השוק העתיקה. המקום שכן בסך הכל מאתיים מטר מאיתנו, ובכל זאת לא הצלחנו להגיע אליו. הסערה היתה כה עזה, שנאלצנו לעצור מונית ולחזור למלון, רטובים עד לשד עצמותינו. בדיעבד מסתבר שנקלענו לאחד הזנבות של ההוריקן ״פלורנס״, אשר תוך שעה המטיר על מרכז בוסטון כמויות גשם אשר בדרך כלל יורדות במשך חודש תמים.

לא נורא. תוך כמה שעות הסערה חלפה, ואנו יצאנו לטייל פעם נוספת. הפעם פנינו היו מועדות לעבר הספרייה הציבורית, אחד הבניינים המרשימים ביותר בעיר, אשר ממוקם בכיכר קופליי, ברובע ה-back bay היוקרתי. היה זה אחד המקומות היפים ביותר שבהם ביקרתי. בנוי בסגנון הרנסנס ומקושט בציורי קיר פרי מכחולם של מיטב הציירים בני המאה התשע עשרה, פרוייקט זה הוא עדות לעוצמה הכלכלית של העיר בעידן שלאחר מלחמת האזרחים, אשר נחשב עד היום לתור הזהב של אמריקה. לא פחות מכך זוהי ראיה לערכים הנעלים של האנשים שבנו אותה, אשר תרמו את ממונם למען הנחלת ידע ויופי לציבור כולו.

ניו-הייבן, קונטיקט
הקמפוס של אוניברסיטת ייל ירוק ופסטורלי, והמבנים בו נראים כאילו הם לקוחים מעיירה אירופאית בימי-הביניים. שומרת בכניסה פותחת עבורנו את השער, ומסבירה לנו שהשערים סגורים כצעד של זהירות לנוכח ההפגנה שמתקיימת לא הרחק משם. מאוחר יותר נגלה שהפגנה זו, אשר בה הושמעו אותן ססמאות מרקסיסטיות קבועות, התקיימה לאות הזדהות עם מהגר בלתי חוקי מאקוודור, אשר רשויות ההגירה איימו לגרשו מן המדינה, אך הוא מצא מקלט בכנסיה סמוכה ומסרב לצאת משם. אם אתם מחפשים בגוגל מידע נוסף בנושא, היזהרו לא להתבלבל עם הפגנה אחרת שהתקיימה לאחרונה בייל, במסגרתה סטודנטים למשפט נטשו את הכיתות במחאה על מינויו של ברט קאוואנו בתור שופט בית המשפט העליון. מתקבל הרושם שהסטודנטים כאן עסוקים יותר בלהפגין מאשר ללמוד. זה אינו מפתיע, היות והפרופסורים שלהם שייכים רובם ככולם לשמאל הקיצוני, והם מטיפים להם השכם והערב שאקטיביזם פוליטי חשוב יותר מהישגים אקדמאיים.

המשכנו הלאה לבקר בספרייה המרכזית, אשר בנויה כמו קתדרלה גותית. גם כאן הארכיטקטורה מעוררת הערצה. קשתות אבן מתרוממות אל על, תומכות בתקרת העץ המגולפת ביד אמן. חלונות וויטראז׳ מפוארים מאירים את החלל ברכות. אך במסדרון הסמוך מצפה לנו הפתעה בלתי נעימה – תערוכה של כרזות תעמולה פלשתיניות, אשר מהללות את הטרור כנגד יהודים ומבצעות דמוניזציה למדינת ישראל. אם זהו הרעל שבו מאכילים את הסטודנטים האמריקאים התמימים החל מגיל שמונה-עשרה, מה הפלא שגדל שם דור של ״לוחמי צדק חברתי״ מוטרפים? באופן אירוני, הלוגו של אונירסיטת ייל מכיל את הכיתוב ״אורים ותומים״, באותיות עבריות. לנוכח מה שראיתי שם, אני מציע להם לשנות את המוטו ל״ליקוי מאורות״.

מנהטן, ניו-יורק
אם מעולם לא ביקרתם בניו-יורק, וכל הידע שיש לכם אודותיה מסתכם בסרטים ובסדרות טלוויזיה, אתם עלולים להתאכזב. אין שום דבר זוהר או רומנטי ב״תפוח הגדול״. במציאות זוהי עיר צפופה ומטונפת, כמו בגרועות שבמדינות העולם השלישי. ההליכה ברחוב היא חוויה קשה. האוויר כה מזוהם עד שקשה לנשום. עשן סמיך מיתמר ממנהרות הרכבת התחתית, מצטרף לגזי הפליטה של אלפי מכוניות. כאילו זה אינו מספיק, בכל קרן רחוב ניצבת עגלת מזון ״חלאל״ שבה צולים שיפודים מבאישים על האש. הצחנה הזאת שוררת אפילו בשדרות היוקרתיות ביותר, לצד החנויות של גוצ׳י ופראדה. בכל רגע נתון ישנם מאות אתרים שונים שבהם מתבצעות עבודות שיפוץ או תחזוקה, ורעשי הקידוח והניסור מלווים אותך בכל אשר תלך. המקום היחיד שבו ניתן למצוא מעט שלווה הוא סנטרל פארק. אין פלא שהמקומיים אוהבים אותו כל כך.

פה ושם ניתן למצוא אי של חן ושפיות בלב הבלאגן, כמו למשל מוזיאון המטרופוליטן, או המוזיאון לאמנות מודרנית. הללו פזורים ברחבי העיר כמו פנינים אשר הושלכו בערימה של זבל, ויש לחפש בזהירות עד שמוצאים אחת. הפעם החלטנו לבקר בגוגנהיים, אשר שוכן במבנה ייחודי ואיקוני דמוי ספירלה. אך גם כאן אי אפשר להימלט מן המסרים הפוליטיים החתרניים. בחנות המזכרות שקית הקניות מעוטרת באסלה מוזהבת, ועליה הכיתוב ״אמריקה״. מאחורי גבו של הקופאי תלוי תצלום בוטה של אצבע משולשת, מונפת לעבר הבית הלבן. הרמז אינו יכול להיות יותר ברור. יוצאים החוצה, ונתקלים בסטיקר אשר קורא לרצח שוטרים (!), לא פחות ולא יותר. אין ספק שבליבו של התפוח הזה ישנה תולעת, והיא מכרסמת אותו מבפנים.

על מנת שלא לסיים בנימה כה שלילית, אני רוצה לספר לכם על חוויה נוספת שהיתה לנו, אך הפעם במוזיאון מסוג שונה לחלוטין. זהו מוזיאון ה-Intrepid, אשר שוכן על סיפונה של נושאת מטוסים מימי מלחמת העולם השנייה, אשר יצאה משירות ועוגנת באופן קבע באחד הרציפים שעל נהר ההדסון. במוזיאון ישנו אוסף של מטוסי ומסוקי קרב אשר שימשו את צבא ארה״ב לאורך השנים, צוללת מימי מלחמת העולם השנייה ואפילו מעבורת חלל. בבטן האניה ישנו מיצג אור-קולי מרתק, אשר מתאר את הקרבות בהם לחמה ה-Intrepid בחזית האוקיינוס השקט, ואת התמודדותה עם טייסי הקאמיקאזי היפניים, אשר פגעו בה קשות אך לא הצליחו להטביעה. על הגשר זכינו אף לפגוש כמה מוותיקי הצי אשר שירתו על גבי נושאת המטוסים, ומגיעים עד היום על מנת להדריך את המבקרים ולענות על שאלותיהם. המוזיאון המרשים הזה הוא עדות לעוצמתה הצבאית של ארה״ב, ויותר חשוב – לאומץ הלב ואהבת המולדת של חייליה. אם הרוח הזאת תצליח לגבור על התיעוב העצמי והניהיליזם של השמאל, אזי עוד יש תקווה לאמריקה.