המאמר המקורי ב״ידיעות אחרונות״

הרשו לי לקחת הפסקה מן העיסוק במצב הכלכלה העולמית, ולהתייחס בקצרה לאירוע שהוא לכאורה פעוט, אך לדעתי מתאר באופן מדוייק את התהום שאליה התדרדרה התקשורת בימינו. שחקן הטלוויזיה האמריקאי ג׳וסי סמולט התלונן לפני כשבועיים כי הותקף על רקע גזעני והומופובי, על ידי שני גברים לבנים, אשר הזדהו כתומכיו של הנשיא דונלד טראמפ. התקיפה התרחשה לכאורה באישון לילה במרכז העיר שיקאגו, בעת שעשה את דרכו חזרה לביתו. לטענתו, שני הגברים היכו אותו בכל חלקי גופו, קשרו חבל על צווארו ושפכו עליו אקונומיקה, תוך שהם קוראים ״זוהי ארץ MAGA״ (ראשי תיבות של ססמת הבחירות של הנשיא דונלד טראמפ).

כצפוי, התקשורת האמריקאית אשר רובה ככולה מתעבת את הנשיא התנפלה על הסיפור, פירסמה אותו בהרחבה ולא פקפקה לרגע בטענותיו של סמולט. באווירה השוררת כיום בחוגי השמאל, שבה כל מעשה אשר חשוד בגזענות גורר גל של תגובות נזעמות במדיה החברתית, איש לא עצר לרגע על מנת לחשוב. בכירי הפוליטיקאים מן המפלגה הדמוקרטית מיהרו לגנות את המתקפה במילים קשות, ולנסות לקושש ממנה הון פוליטי. גם ב״ידיעות אחרונות״ הנושא זכה להתייחסות, וכתבת החוץ ציפי שמילוביץ פרסמה אודותיו מאמר שבו תיארה את ״הלינץ׳ המחריד״, אשר בוצע על ידי ״מגעילי אמריקה״. שימו לב לשפה החד משמעית שבה היא השתמשה, ולהיעדר המוחלט של מילים מסתייגות כגון ״לכאורה״ או ״לטענתו״, אשר עיתונאים כה אוהבים בדרך כלל. מלשון הכתבה השתמע שהתקיפה היא עובדה שאין עליה עוררין, וזהו הרושם שהציבור נועד לקבל.

אנשי המפלגה הדמוקרטית מגיבים בזעם קדוש.

מן הרגע הראשון הטלתי ספק באמיתות הסיפור הזה. ראשית, העיר שיקאגו ידועה בתור מעוז של השמאל בארה״ב. זוהי עירו של הנשיא אובמה, והיא נשלטת עד היום על ידי ראש העיר רם עימנואל, אשר שירת בעבר כראש צוות הבית הלבן מטעם ממשל אובמה. הסבירות שגזענים לבנים ישוטטו בה באישון לילה ויטרידו אנשים שחורים (אשר מהווים שליש מאוכלוסיית העיר) היא נמוכה מאוד. בנוסף לכך, באותו שבוע שררה בצפון ארה״ב סופת שלגים, והטמפרטורות צללו הרחק מתחת לאפס. הרעיון שמישהו יבחר לארוב לסמולט מחוץ לדירתו דווקא בלילה כזה, כאשר הוא מצוייד מראש בחבל ובבקבוק אקונומיקה, הוא כה מגוחך, עד שכל בר דעת צריך היה לפקפק בו מייד.

מאמר ההתקפלות – פתאום נזכרו בכל מילות ההסתייגות כגון ״לדבריו״ או ״לטענתו״.

ואכן, לא חלף זמן רב והסדקים בסיפור החלו להופיע. תחילה סירב סמולט למסור את הטלפון הנייד שלו למשטרה כדי לסייע בחקירה. לאחר מכן הסתבר שהתקיפה לא הופיעה באף אחת ממצלמות האבטחה הרבות אשר קיימות באזור, וכי פרק הזמן היחיד שבו היא יכלה להתרחש הוא שישים השניות שבהן סמולט שהה מחוץ לטווח המצלמות. שני החשודים במעשה אשר צולמו מתרחקים מן המקום זוהו לבסוף כשני אחים ממוצא ניגרי, אשר מכירים את סמולט באופן אישי, התאמנו איתו באותו מכון כושר, ואחד מהם אף עבד על הסט של סדרת הטלוויזיה שבה הוא מככב. כעת המשטרה חושדת שהוא שכר את שירותיהם על מנת לביים את התקיפה, וזאת על מנת לזכות בתשומת לב ובאהדה ציבורית. אמצעי התקשורת החלו בזה אחר זה לרדת מן העץ הגבוה שעליו טיפסו, וגם ציפי שמילוביץ נאלצה לפרסם ידיעה מתקנת.

נשאלת השאלה, איך זה שאמצעי התקשורת מיהרו כל כך לפרסם את הסיפור התמוה הזה, מבלי להעלות סימני שאלה מתבקשים? כיצד זה שהם לא טרחו לבדוק את הטענות, בטרם האשימו בגזענות את תומכיו של הנשיא טראמפ (ואגב כך רמזו שהוא עצמו נושא באחריות עקיפה)? הסיבה לכך ברורה. אמצעי התקשורת נעשו בימינו כה מוטים פוליטית, שהם ממהרים לפרסם כל ידיעה אשר מקדמת את האג׳נדה המרקסיסטית שלהם, בין אם יש בה אמת ובין אם לאו. כמו להקה של כרישים, הם מאבדים את שיקול הדעת בכל פעם שבו הם מריחים דם. הם נחושים להוכיח שהחברה המערבית נגועה בגזענות, שוביניזם, איסלמופוביה, הומופוביה, טרנספוביה וכן הלאה, ועל מנת לעשות זאת הם מוכנים להקריב את האמינות שלהם וכל שריד לאתיקה מקצועית.

לראייה, אין זאת הפעם הראשונה שהתקשורת נופלת בפח. הרי בסך הכל שבוע קודם לכן פורסמו בהרחבה האשמות, כביכול חבורה של נערים מבית הספר הקתולי קובינגטון הטרידה אדם קשיש ממוצא אינדיאני במהלך ביקור בבירה וואשינגטון, רק משום שאחד מהם צולם כאשר הוא חובש את הכובע האדום המזוהה עם תומכיו של טראמפ, בעודו מחייך. כתוצאה מכך הנערים הללו ספגו קיתונות של שטנה ואיומים מכל רחבי המדיה החברתית, בטרם התברר שלא היו דברים מעולם. הסתבר שהקורבנות האמיתיים של האירוע היו הנערים עצמם, אשר המתינו בשלווה לאוטובוס בשעה שחבורה של פעילי שמאל קראה לעברם קריאות גנאי וניסתה לשווא לעורר תגובה אלימה.

הלקח שכל אחד מאיתנו צריך להפיק מכך הוא שמקצוע העיתונות פשט את הרגל. כתבים בימינו לא מתעניינים יותר באמת, ובזים לרעיון של דיווח אובייקטיבי. במקום זאת הם רואים בחדשות מכשיר לביצוע מניפולציות בדעת הקהל, במטרה להשיג כוח פוליטי עבור המחנה אליו הם משתייכים. על פי מיטב המסורת הפוסט-מודרניסטית, הם עוסקים בבניית ״נראטיבים״, שעל פי רוב כל קשר בינם ובין המציאות מקרי בהחלט. למרבה הצער, כתוצאה מכך לא ניתן יותר לתת אמון באף ידיעה אשר מתפרסמת בעיתון, וכדי להגיע לחקר האמת אין לנו ברירה אלא לאמץ חשיבה ביקורתית ולבצע מחקר עצמאי.

הערה: כהרגלי, פניתי לכתבת ציפי שמילוביץ ולעורך ידיעות החוץ ב״ידיעות אחרונות״, דניאל בטיני, במטרה להשיג את תגובתם, ובמידה ותתקבל אשמח להוסיף אותה למאמר.