״וילינו כל עדת בני ישראל, על משה ועל אהרון במדבר. ויאמרו אליהם בני ישראל, מי יתן מותנו ביד ה׳ בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע. כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב״

שמות טז׳

בקרוב, נשב כולנו מסביב לשולחן הסדר ונחגוג את חג הפסח. יהיה זה זמן קצר אחרי סופה של מערכת בחירות סוערת ורוויית יצרים, שבה נחליט אם להעניק לבנימין נתניהו כהונה חמישית במספר, או שמה נעלה לשלטון ממשלת שמאל בראשותו של בני גנץ. למרבה הצער, פעם נוספת לא תהיה זו מערכת בחירות שבה נדונו ברצינות הסוגיות אשר עומדות על הפרק, כגון המדיניות הבטחונית והכלכלית של מדינת ישראל. בדיוק כמו בבחירות הקודמות, שבהן התקשורת הסיטה את תשומת הלב לעניינים חסרי חשיבות כמו גלידת הפיסטוק והבקבוקים הריקים במעון ראש הממשלה, גם הפעם היא עסקה בנושאים צדדיים כמו הטלפון הנייד של גנץ ומתקפת ה״בוטים״, אשר לכאורה מכוונים את דעת הקהל ברשתות החברתיות.

אך עם יד על הלב, הסוגיה שבאמת מפלגת את עם ישראל ומעוררת לו את מיצי הקיבה, היא רגשותיו כלפי נתניהו עצמו. יש את אלו שמעריצים אותו וקוראים לו ״ביבי המלך״ (קריאה שאינני מחבב, שכן אנחנו חיים במשטר דמוקרטי ולא מלוכני), ויש מי שמתעבים אותו באופן כה יוקד, שהדבר ממש מעביר אותם על דעתם. השנאה האובססיבית הזאת התרחבה אט אט עד שהיא כוללת את אשתו, ילדיו ואפילו כלבתו. קחו למשל את העיתונאית דנה וויס, אשר בסרטון שאותו פירסמה נשמעה בלי משים מכנה את בנו של ראש הממשלה ״ילד קקות״, משל היתה תינוקת בגנון. אם לא היתה מעורבת כאן טינה אישית יוקדת כלפי נתניהו, ספק אם היתה מתדרדרת לתהומות שכאלה. מאוחר יותר היא טענה ש״זה אינו הסגנון שלה״, אבל כמובן שמה שאדם אומר בינו לבין עצמו מעיד יותר על אופיו, מאשר מה שהוא אומר באולפן הטלוויזיה, כאשר האורות דולקים והמצלמות עובדות.

מה שאני רוצה לטעון בפניכם הוא, שהיחס האמביוולנטי הזה בין עם ישראל ובין מנהיגיו אינו עניין חדש. מאז ימי משה רבנו אנחנו אוהבים לשנוא את זה שעומד בראש, לערער על סמכותו ולקרוא עליו תיגר על כל צעד ושעל. לא לחינם בסיפור יציאת מצרים מכנה אותנו משה ״עם קשה עורף״. אנחנו נוהגים להתלונן ולהאשים את מנהיגינו בכל צרה שנקרית בדרכנו, מכינים וצפרדעים ועד מכת בכורות. אנחנו בטוחים שאנחנו חכמים יותר מהם, שאנחנו מבינים טוב יותר בכלכלה ובביטחון, ושיכולנו לעשות עבודה טובה פי כמה, לו רק ניתנה לנו ההזדמנות. אבל ברוב המקרים זה פשוט לא נכון. קחו אותי לדוגמה. לו אני הייתי ראש ממשלה והייתי שומע שטילים נחתו על תל אביב, חמת זעמי היתה בוערת במידה כזאת שהייתי מורה מייד להפציץ את עזה, ולא להשאיר שם אבן על אבן. אבל כמובן שהדבר היה גורר מבול של גינויים בינלאומיים, וחיש מהר ישראל היתה הופכת למדינה מוחרמת ומבודדת. לכן אני מכיר בכך שאין בי את האיפוק וקור הרוח הנחוצים על מנת להיות ראש ממשלה במדינת ישראל, ומוריד את הכובע בפני זה שיש לו.

יכולת מופלאה להלך בין הטיפות – נתניהו עם הנשיא טראמפ

בין אם אתם אוהבים את נתניהו ובין אם אתם שונאים אותו, אתם חייבים להודות שבמהלך שלטונו הוא השכיל לנווט את הדרך בחוכמה ובזהירות. על אף מאמצי הטרור הבלתי פוסקים מצד חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון, הוא הצליח לשמור על שקט יחסי ויציבות באזורנו. הוא קיים את יכולת ההרתעה מול אויבינו, ובו זמנית נמנע מלהיגרר למלחמה כוללת, אשר תגבה מחיר של אלפי הרוגים. הוא צלח שמונה שנים של ממשל אובמה העויין, מבלי להגיע עימו לכדי עימות גלוי מחד, ומבלי לבצע וויתורים מפליגים מאידך. הודות ליחסיו המצויינים עם ממשל טראמפ, הוא מסוגל כיום להתהדר בהשגים מדיניים חסרי תקדים, בדמות הבאת שגרירות ארה״ב לירושלים, והכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן. בעיני היכולת הזאת להלך בין הטיפות היא לא פחות ממופלאה. על כן אני סבור שנתניהו ראוי להערכה, וכי השנאה הרבה שמופנית כלפיו היא בגדר כפיות טובה.

השמאל הישראלי מבקר אותו על כך שהוא מוביל אותנו ל״סטגנציה״. הנחת היסוד שלהם היא שהקמת מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון היא המפתח לשלום ושגשוג אזורי, וכל מי שמעכב את בואה מסכן את עתידנו. אך ההנחה הזו מנוגדת להגיון ולכל ניסיון קודם שיש לנו עם הפלשתינים. הנסיגה מעזה ועקירת היישובים היהודים בה לא קידמה אותנו לעבר שלום, אלא רק הובילה לשלטון החמאס ולירי טילים בלתי פוסק על יישובי הדרום. סביר להניח שאם נחזור על המהלך הזה ביהודה ושומרון, הדבר יוביל לתוצאה דומה. אין זה משנה אם הנסיגה תעשה עם או בלי הסכם, שכן בכל מקרה החמאס צפוי להשתלט על השטח, וכל הסכם שנחתום עם הפלשתינים לא יהיה שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. כתוצאה מכך לא תהיה אף פינה במדינת ישראל שתהיה מוגנת מירי טילים, ותל אביב תופגז באופן יומיומי, בדיוק כפי שקורה כיום ביישובי עוטף עזה. אני משוכנע שבנימין נתניהו שותף לתחזית הזו, ולכן הוא נמנע עד היום מהקמת מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון. על מנת להגן על תדמיתה של ישראל ולמנוע סנקציות בינלאומיות לא היתה באפשרותו להודות בכך בפומבי, ומן הסתם שיקר לא אחת למנהיגים זרים לגבי כוונותיו האמיתיות. אך זוהי כמובן חובתו של ראש ממשלה נבון. כמו שחקן פוקר מיומן אסור לו לעולם להסגיר את עמדותיו.

היות וכל ניסיון קודם להפיל את ממשלת נתניהו נכשל, לא היתה לשמאל ברירה אלא לשלוף כנגדו את קלף השחיתות. הם מאמינים שאם יקשרו את שמו בפרשה פלילית כלשהי, יצליחו סוף סוף להבאיש את ריחו בעיני העם. אך הפרשות שבהן הוא נחשד הן תמוהות בלשון המעטה. בפרשה אחת מנסים לשכנע אותנו שראש הממשלה הסכים להעניק לאיש העסקים שאול אלוביץ טובות הנאה השוות מיליארדי שקלים, בתמורה לסיקור אוהד באתר ״וואלה״. אך זהו אתר כה שולי וחסר חשיבות, עד שהסיפור נשמע לי חסר אמינות. לעומת זאת, פרשת השוחד בעסקת הצוללות הגרמניות נשמעת הרבה יותר רצינית וחמורה. אך כפי שראינו לאחרונה, עד המדינה אשר על עדותו נשענה הפרקליטות חזר בו מהודאתו, ולפיכך יתכן שגם פרשיה זו תסתיים בלא כלום. ומכל מקום, אנו חיים במדינת חוק, שבה כל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. אני מסרב להרשיע את נתניהו על סמך מה שנאמר אודותיו בתקשורת, במיוחד היות ואנו יודעים עד כמה מוטה וחד צדדית היא התקשורת הזו.

היות וזהו בראש ובראשונה בלוג העוסק בכלכלה, אני חייב להתיחס בקצרה גם לנושא זה. אין זה סוד שיש לי ביקורת רבה כלפי מדיניותו הכלכלית של נתניהו. אני סבור שהוא טעה טעות חמורה בכך שמינה את קרנית פלוג לתפקיד נגידת בנק ישראל, איפשר לה להחזיק את הריבית במשק בשיעורים אפסיים במשך זמן כה רב, ובאופן זה לנפח בועת נדל״ן קולוסאלית. אני מאמין שלא ירחק היום שבו בועה זו תתפוצץ, ותוביל את מדינת ישראל למשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדותיה (רוב הסיכויים שהדבר יקרה בד בבד עם משבר כלכלי עולמי, אשר יתרחש על רקע דומה). כמי שמחזיק בדעות כלכליות שמרניות, נתניהו מן הסתם היה מודע לתהליך ההרסני הזה, ובכל זאת לא פעל על מנת לעצור אותו. אני מעריך שהוא עשה זאת משום שהדבר ניפח באופן מלאכותי את נתוני התוצר, ואפשר לו להציג צמיחה גבוהה יותר מזו שהיתה מתקבלת לו הריבית במשק היתה גבוהה יותר. בנוסף, יש לבקר את נתניהו על כך שלא עשה די הצורך על מנת להפחית את שיעור המס. המיסים במדינת ישראל גבוהים מדי, מנפחים את עלות המחיה של האזרחים, ומדכאים את יכולתו של המשק לצמוח. לדעתי היה על נתניהו להפחית את נטל המס על מעמד הביניים, ובמקביל לקצץ בהוצאות הממשלה. בצד החיוב, יש לציין כי ממשלת נתניהו הפגינה אחריות פיסקלית, וכי במהלך כהונתו יחס החוב-תוצר של מדינת ישראל פחת בהתמדה עד שהוא עומד כיום על כ-60% (וזאת לעומת למעלה מ-100% בארה״ב והרבה יותר מזה במרבית ארצות אירופה).

למרות הביקורת הזאת, יש להבין שיריביו של נתניהו אינם מבטיחים לשפר את המצב, אלא רק להחריף אותו. כך למשל המצע הכלכלי של מפלגת מר״צ (שאותו קראתי בפרוטרוט, תאמינו או לא), קורא להרחבת תקציב המדינה בלא פחות מ-37% (!). את התוספת המטורפת הזו בתקציב הם מציעים לממן ממיסוי דרקוני של העשירים (מס הכנסה בסך של 55% למכניסים מעל ל-60 אש״ח בחודש, ולא פחות מ-70% לאלו שמכניסים מעל למיליון שקלים בחודש), מהעלאת מס החברות ל-30% (כאילו שאיזו חברה תסכים להישאר בישראל, כאשר מס החברות בארה״ב עומד כיום על חצי מזה…), ומהרחבה ללא הגבלה של הגירעון (לשם כך הם מציעים לבטל את כלל ההוצאה והנומרטור, אשר מונעים מן הממשלה לחרוג מן התקציב). ההצעות הללו, אשר בזות לזכות הקניין של האזרחים ומתנערות מכל אחריות פיסקלית, הן עדות לניאו-קומוניזם אשר רווח כיום בשמאל. אם חלילה ייושמו אי פעם הן עלולות להביא להתמוטטותה של הכלכלה. כך שללא ספק, המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו היא בגדר הרע במיעוטו.

לבסוף, אני רוצה לאמר כמה מילים אודות האלטרנטיבה אשר הופיעה לאחרונה, בדמותה של מפלגת ״זהות״ בראשותו של משה פייגלין. בעידודם של כמה מן הקוראים, קראתי את מצעה של המפלגה, וגיליתי כי הוא אכן מייצג היטב את השקפת העולם הליברטריאנית. הוא קורא למדיניות שוק חופשי, להרחבת חירויות הפרט ולצימצום סמכויות הממשלה. למעשה, כמה מן המשפטים במצע של ״זהות״ נשמעים כאילו הם לקוחים מן הבלוג הזה ממש. אף על פי כן, אני אינני שש להצביע עבור מפלגה חדשה, אשר לא ברור אם תעבור את אחוז החסימה. במידה ומפלגת ״זהות״ תתברג בכנסת הבאה ותוכיח את רצינות אנשיה ואת התמדתם, אני אשקול להצביע עבורה בבחירות הבאות. אך לעת עתה אני מעדיף שלא לקנות חתול בשק, ולתת את קולי למפלגה גדולה ומוכרת.

לפיכך החלטתי פעם נוספת להצביע עבור מפלגת הליכוד בראשות בנימין נתניהו, ואני קורא לכולם לעשות כמותי.