מגיפת הקורונה יצאה מכלל שליטה. אמש היא גבתה ברחבי העולם 3271 קורבנות, וזאת ביום אחד ויחיד. לשם השוואה, במתקפת הטרור של האחד עשר בספטמבר נספו 2977 בני אדם. כך שמעתה ואילך אנו צפויים לחטוף ״אחד עשר בספטמבר״ שכזה מדי יום ביומו. בארה״ב מספר החולים חצה את רף המאה אלף, ומטפס במהירות מסחררת. אני חרד מאוד מפני מה שעומד להתחולל שם בשבועות הקרובים. השאננות וקלות הדעת שבה הם התייחסו למצב עד עתה עומדת להתנקם בהם. השילוב בין מערכת הבריאות היקרה והבעייתית, הפערים העצומים בין עשירים ועניים והיעדר הלכידות החברתית, הופך את אמריקה לפגיעה במיוחד. הוסיפו לכך את העובדה שממשל טראמפ החל לפעול באיחור כה רב, ואת המסרים הסותרים שהוא משדר לגבי יכולתו של המשק לשוב לעבודה סדירה, ותקבלו מתכון לאסון. אני חושש כי בחסות המגיפה נראה בארה״ב התפרקות של הסדר החברתי, וכי במרכזי הערים הגדולות יחלו להשתולל כנופיות של פורעים ובוזזים.

אך לעומת המחדלים וגרירת הרגליים בכל הנוגע להשגת ציוד רפואי, ישנו תחום אחד שבו הממשל האמריקני תמיד מגיב במהירות וביעילות. תחום זה הוא הדפסת הכסף יש מאין. השבוע, הכריז יו״ר הפדרל רזרב ג׳רום פאוול על תוכנית הקלה כמותית חדשה, במסגרתה ירכוש אגרות חוב בהקף בלתי מוגבל (!). מעבר לאג״ח ממשלתי ולאג״ח מגובות משכנתה, הוא מתכוון לראשונה לרכוש גם אגרות חוב קונצרניות, על מנת לתמוך בכל אותם תאגידים אשר שקועים בחובות ועומדים על סף פשיטת רגל. בכך הוא חיסל באופן סופי את עקרונות השוק החופשי אשר עליהם קמה ארה״ב. מעתה יודעים התאגידים כי בעתות שפע הם יוכלו לשמור את רווחיהם, ובעיתות משבר הבנק המרכזי ילאים את הפסדיהם. לפיכך אין להם שום תמריץ להתנהג בזהירות ובאחריות, ומובטח לנו שהם ימשיכו ללוות סכומי עתק ולהשקיע אותם בפרוייקטים כושלים. כמובן שעסקים קטנים אשר מעולם לא הנפיקו אג״ח לא יזכו ליהנות מן הפריבילגיה הזו, ובאופן זה הפדרל רזרב גם מחסל את התחרות.

כתוצאה מכך, ראינו את המאזן של הפדרל רזרב מזנק בין לילה ל-5.25 טריליון דולרים, שיא חדש של כל הזמנים. האם אתם זוכרים את המאמר שפירסמתי בתחילת אוקטובר, ובו התרעתי כי המאזן של הפד שינה כיוון והחל לתפוח מחדש? מה שהתרחש השבוע מוכיח כי לא הפרזתי בחשיבות הדברים. בסביבה כה רווייה בחובות, הבנק המרכזי של ארה״ב לא יכול להרשות לעצמו להעלות את הריבית או לצמצם את המאזן שלו. הדבר מייצר מחנק אשראי אשר הכלכלה אינה מסוגלת לעמוד בו, ובסופו של דבר הבנק המרכזי נאלץ להציף מחדש את השווקים בדולרים, בכמות גדולה פי כמה מכפי שניסה לקחת מהם. זהו טבעו הממכר של האשראי הזול. מרגע שבו בנק מרכזי פוסע במורד המשעול הארור הזה, אין דרך חזרה.

כצפוי, במקביל לפעולותיו של הבנק המרכזי, גם הממשל הפדרלי נחלץ לעזרה עם חבילת סיוע בהקף של 2.2 טריליון דולרים. חוץ מאשר מאות מיליארדי דולרים אשר מיועדים לחילוץ חברות כושלות, חבילה זו כוללת גם מתן מענק פטור ממס בסך 1,200 דולרים לכל אדם בוגר באמריקה אשר הכנסתו השנתית לא עולה על 75,000 דולר (כלומר ל-93% מן האמריקאים). הורים לילדים יקבלו בנוסף 500 דולרים עבור כל אחד מילדיהם. הסוכריה הזאת ללא ספק סייעה למכור את החבילה הזאת לציבור, והפכה אותה למאוד פופולרית. נציגים מן הימין והשמאל כאחד תומכים בה, וסבורים שמדובר בצעד ראוי והכרחי. התלונה היחידה היא, שאולי היא לא היתה נדיבה מספיק. איש אינו שואל כיצד הממשל הפדרלי יממן אותה, בהתחשב בכך שעוד לפני פרוץ המשבר הוא היה שרוי בגירעון של 1.5 טריליון דולרים. מבחינתי, זוהי פשיטת רגל מוסרית של המפלגה הרפובליקנית, אשר בעבר חרטה על דגלה את ערך השמרנות הפיסקלית. כעת, כאשר משבר כלכלי מאיים על בחירתו מחדש של נשיא רפובליקני, כל האידיאלים הנאצלים עפים דרך החלון, והם ששים לבזבז כמו אחרון הסוציאליסטים.

אם אי פעם היו לי ספקות לאן מועדים פניה של ארה״ב, הרי שהמחזה הנלעג הזה בסנאט שם להם קץ. הקלות הבלתי נסבלת שבה הארנק הציבורי נפתח לרווחה, ומאות מיליארדים נשפכים ממנו כאילו מדובר בבוטנים, מבהירה שאין שום משמעת תקציבית בוואשינגטון, וכי לעולם לא תהיה. אם במשבר של 2008 כספי הסיוע שימשו לחילוץ בנקים, שנתנו לכסף הזה להעלות אבק במאזנים שלהם, הרי עכשיו הוא ניתן ישירות לאזרחים, אשר מן הסתם ירוצו לבזבז אותו. אך עצם העובדה שלאנשים יש יותר כסף ביד אינה גורמת ליותר מוצרים להופיע באורח קסם בסניף וולמארט הקרוב למקום מגוריהם. כאשר כמות גדולה יותר של כסף רודפת אחר אותה כמות של מוצרים, התוצאה הבלתי נמנעת היא אינפלציה. כמובן, כאשר המענק הזה יבוזבז עד תום והשפעתו הממריצה על הכלכלה תסתיים, יווצר לחץ ציבורי להשיק סבב נוסף של התוכנית, ולאחר מכן עוד אחד, ועוד אחד. במהירה הממשל הפדרלי ימצא את עצמו שולח לאזרחים צ׳קים על סך של 1200 דולר מדי חודש בחודשו, ולאחר מכן הסכום יטפס ל-2000 דולר, ול-3000, ול-5000. לאף פוליטיקאי בימינו אין את האומץ לשים לזה סוף.

ולהיכן מוביל המשעול הארור? כבר ראינו זאת אינספור פעמים בהיסטוריה, החל מימי רומי העתיקה, וכלה בוונצואלה של ימינו. היעד הבלתי נמנע שלו הוא היפר-אינפלציה. בשלב מסויים מחירי המוצרים מטפסים מדי יום, או אפילו מדי שעה. שביתות נרחבות משתקות את המשק, בשעה שהעובדים מנסים להשיג תוספות שכר אשר יפצו אותם על שחיקת משכורותיהם. השלטונות מנסים לבלום את האינפלציה באמצעות צווי פיקוח על המחירים, אך הדבר היחיד שהם משיגים בכך הוא מחסור במוצרים בחנויות, ופריחתו של שוק שחור. בשיאו של התהליך הציבור מאבד את האמון במטבע, וזונח אותו כליל. החסכונות מאבדים כל ערך, וקשישים אשר חסכו כל ימיהם מתרוששים לחלוטין. בצר להם, אנשים נעזרים בסחר חליפין על מנת להשיג מזון ושאר מוצרים בסיסיים, אך מעבר לכך הם אינם קונים דבר. רבים מתייאשים ונוטלים את חייהם במו ידם. אחרים נוטשים את הערים הגדולות והולכים לחפש עבודות כפיים בכפר, היכן שעדיין ניתן למצוא מזון. הכלכלה קורסת, ואינה מתאוששת עד אשר צץ מטבע חדש ואמין יותר.

התסריט שתיארתי זה עתה נשמע דימיוני ואפוקליפטי, אך למרבה הצער הוא מוכר וידוע עד זרא. למעשה, הוא כה מוכר, עד שזה פלא שבני האדם לעולם לא לומדים את הלקח. הם אינם מבינים שלממשלה אין כסף משל עצמה. היא אינה מייצרת דבר ואינה מוכרת דבר, ולכן היא אינה יכולה לפרנס אותם. הם מריעים לחבילת החילוץ אשר תשים כמה מעות בכיסם, ואינם חושבים על ההשלכות ארוכות הטווח. הם אינם קולטים שעל כל מתנה שהם מקבלים ממנה כעת הם עתידים לשלם ביוקר ביום מן הימים. ולנו, מתי המעט שיודעים כיצד התהליך ההרסני עתיד להסתיים, אין ברירה אלא לצפות בו מתרחש. אנו יכולים למחות מן הבוקר עד הערב, אך איננו יכולים לעצור אותו.