ב-15 באוגוסט שנת 1971, נשא נשיא ארה״ב דאז ריצ׳ארד ניקסון נאום טלוויזיוני מיוחד, אשר עסק בתוכניתו הכלכלית החדשה. בין היתר, הוא הכריז על ״השעיה זמנית של יכולת המרת הדולר לזהב״, כביכול על מנת ״להשיב מלחמה כנגד הספקולנטים אשר מאיימים על יציבות הדולר״. צעד זה, אשר נותר בתוקף עד היום, ביטל הלכה למעשה את הסכם ״ברטון וודס״, אשר עליו התבססה המערכת המוניטרית העולמית מאז תום מלחמת העולם השניה. כלל המטבעות הלאומיים, אשר היו מגובים עד אותו הרגע בזהב באופן עקיף דרך הדולר, הפכו בין רגע למטבעות פיאט שאינם מגובים בדבר. נאום זה, אשר זכור כיום בתור ״ההלם של ניקסון״ (The Nixon Shock), הפך בדיעבד לאחד המאורעות המכוננים בהיסטוריה הכלכלית, ולסיבה המרכזית בגללה אנו עומדים כיום בפתחו של משבר חסר תקדים.

מאמר זה הינו השישי בסדרה אשר אני כותב אודות השקעה במתכות יקרות, תחת הכותרת ״הזדמנות של פעם בחיים״. אם טרם קראתם את הפרקים הקודמים, אתם מוזמנים לעשות זאת כעת:
חלק א׳: יחס הדאו-ג׳ונס לזהב
חלק ב׳: מדוע מחיר הזהב עלול לרדת בתחילתו של משבר פיננסי?
חלק ג׳: אודות המחסור הצפוי בשנים הקרובות בכסף
חלק ד׳: מבוא להשקעה במניות כורי הזהב
חלק ה׳: אודות הסיכונים הכרוכים בתעשיית המכרות

ביטול יכולת ההמרה של הדולר לזהב היה לדעת רבים זרע הפורענות, אשר אפשר לממשלת ארה״ב לבזבז כספים כמעט ללא הגבלה, ולבנק המרכזי שלה לממן את הוצאותיה באמצעות הפחתת ריבית ורכישת אגרות חוב ממשלתיות. היות והדולר משמש גם כמטבע הרזרבה הבינלאומי, ובכל רחבי העולם חוסכים ומשקיעים באמצעותו, כולנו חשופים לסכנה של התפרצות אינפלציונית במטבע האמריקאי. אך זהו אינו הנושא שרציתי לשוחח עליו היום. במאמר זה אני רוצה לעסוק בהשפעה אשר היתה ל״הלם של ניקסון״ על מחיר הזהב, ובהשלכות האפשריות של כך על מחיר הזהב בימינו.

בשעה שניקסון נשא את הנאום שלו, מחיר הזהב בשוק של לונדון עמד על 43 דולר לאונקיה בקירוב (ולפי ממשלת ארה״ב, זהו המחיר הרשמי עד עצם היום הזה). בתגובה לנאום, כלכלנים מסויימים חזו כי מחיר הזהב יצנח, משום שהיו סבורים בטעות שהדולר הוא זה אשר מעניק ערך לזהב ולא להפך. במשך זמן קצר נדמה היה שנבואתם מתממשת, היות ומחיר הזהב נסוג ל-40.7 דולרים לאונקיה. אולם אז החל המחיר לטפס. עד סוף אותה השנה הוא קבע שיא חדש של 44 דולרים לאונקיה, ותוך שלוש שנים המריא בסערה עד 197 דולר לאונקיה. כאשר מתבוננים היום על גרף מחיר הזהב הזינוק הזה נראה כמעט זניח, אך בזמנו הוא הימם את העולם כולו. עבור המשקיעים בזהב השוק השורי הזה הניב רווח פנומנלי של 460%.

הדבר אירע במקביל לכך ששיעור האינפלציה באמריקה טיפס עד ל-12%, וכלכלתה נקלעה למיתון. השילוב הזה בין האטה כלכלית ואינפלציה גבוהה, אשר נחשב עד אותה העת לבלתי אפשרי, זכה לכינוי ״סטגפלציה״. הכלכלנים באותה התקופה האשימו בכך את אמברגו הנפט, אשר מדינות ערב השיתו על מדינות המערב, בעקבות תמיכתן במדינת ישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים (איכשהו, הכל תמיד קשור ביהודים, הלא כן?). אולם כלכלנים מן האסכולה האוסטרית מטילים בכך ספק, ותולים את האשם בכל הדולרים חסרי הכיסוי שממשלת ארה״ב פיזרה במהלך שנות ה-60 העליזות, אשר החלו לחזור הביתה ולחולל אינפלציה. כמו כן היה לכך יסוד דמוגרפי, היות וילדי דור ה״בייבי בום״ אשר נולדו לאחר מלחמת העולם השניה החלו להיכנס אז לשוק העבודה, להקים משפחות חדשות, לקנות בתים ומכוניות ולבזבז בהתאם. בניסיון להילחם באינפלציה, הפדרל רזרב נאלץ להעלות את שיעור הריבית מעל ל-10%. ממשל ניקסון ניסה להגביל את צריכת הנפט על ידי סגירת תחנות הדלק בסופי השבוע, מה שרק הוביל לתורים ארוכים של מכוניות. מצב הרוח הלאומי היה ירוד.

אולם אז קרה דבר מה בלתי צפוי. בקיץ של 1974 הגיע ממשל ניקסון להסכם סודי עם ממלכת ערב הסעודית, לפיו הסעודים ימכרו את הנפט שלהם תמורת דולרים בלבד. את יתרות הדולרים שלהם ישקיעו הסעודים באגרות חוב של ממשלת ארה״ב, מה שיצור ביקוש מתמיד לדולרים ויבלום את האינפלציה. בתמורה, התחייבה ממשלת ארה״ב לספק לסעודים מערכות נשק משוכללות, להגן עליהם במקרה של מלחמה ולסייע להם לפתח את תשתיות הנפט שלהם. במהלך שנת 1975 שאר מדינות אופ״ק באו בעקבותיה של ערב הסעודית והחלו גם הן לסחור בדולרים. כך בא לעולם הפטרו-דולר, אשר ביצר את מעמדה של ארה״ב כמעצמה המובילה בעולם. תוך חודשים בודדים האינפלציה החלה לדעוך, המיתון בארה״ב הגיע לקיצו וכלכלתה החלה לצמוח פעם נוספת. הדבר הפיג את חששות הציבור מפני אובדן כוח הקנייה של חסכונותיו, והביקוש לזהב פחת. מחיר הזהב החל לרדת, עד שהגיע לשפל של 103 דולרים במהלך אוגוסט 1976.

עבור המשקיעים בזהב היתה זו טראומה קשה. תוך שנה וחצי הם ראו את שווי השקעתם נחתך בחצי. יש לציין שבתקופה זו זיכרון השפל הגדול עדיין היה טרי בראשם של אנשים רבים. אם הם עצמם לא חוו אותו על בשרם, אזי היו אלו ההורים שלהם, או הסבים והסבתות שלהם. הם זכרו כיצד הנשיא רוזוולט הפקיע את הזהב מידיהם של האזרחים, על מנת שיוכל לפחת את ערכו של הדולר באין מפריע. הם ידעו שמי שקרא תיגר על הצו הנשיאותי ושמר כמה מטבעות זהב חבויים היטב מתחת לאריחי הרצפה, מצבו שפר לאין ערוך. הם לא יכלו להבין כיצד זה שלמרות שארה״ב ביטלה את הגיבוי בזהב, והמשיכה כל העת להגדיל את מלאי הדולרים, מחיר הזהב נפל באופן שכזה. בייאושם, חלק מהם מכר את הזהב שלהם ממש בתחתית, מתוך חשש שמה המחיר עתיד להמשיך וליפול.

אך המצאת הפטרו-דולר לא הכריעה את האינפלציה באמת. בשנת 1977 החל מדד המחירים לצרכן בארה״ב לטפס פעם נוספת. מקצב גידול שנתי של 5% הוא המריא ל-7%, ולאחר מכן ל-8% ול-9%. האינפלציה יצאה מכלל שליטה, ועד סוף העשור הגיעה לקצב של למעלה מ-14% בשנה. במקביל, מחיר הזהב החל לטפס עוד ועוד, עד אשר שבר את השיא הקודם והחל להמריא באופן אקספוננציאלי. יותר ויותר אנשים נדבקו ב״קדחת הזהב״, והחלו לסחור במתכת היקרה בזמנם הפנוי. מרביתם לא הבינו בדיוק מדוע מחיר הזהב עולה, אבל רצו גם הם להשתתף בחגיגה. תורים ארוכים השתרכו מחוץ לחנויות המטבעות במנהטן, בשעה שאנשים ניצלו את הפסקת הצהריים שלהם על מנת להמיר את חסכונותיהם לזהב. במהלך חודש ינואר 1980 לבדו מחיר הזהב זינק ב-50%, עד שהגיע לשיא של 843 דולר לאונקיה. מחיר זה ייצג תשואה של למעלה מ-800% ביחס לשפל של 1976 (!). הפדרל רזרב לא יכל לעמוד עוד מן הצד. נגיד הבנק המרכזי פול וולקר הבין שהדולר עומד בפני התמוטטות. בתור צעד חירום הוא העלה את הריבית במשק האמריקאי לשיא של 20%. הדבר הנחית מכה ניצחת על האינפלציה, והביא לקץ הבועה הספקולטיבית אשר התפתחה במחיר הזהב.

בסוף אותה שנה נבחר רונלד רייגן לנשיאות ארה״ב. הבטחותיו להפחית את נטל המס, לרסן את הבירוקרטיה ולהרחיב את חירויות הפרט נסכו תקווה חדשה בלב המצביעים. כך החל תור הזהב של הכלכלה האמריקאית, אשר הביא עימו צמיחה חזקה, אינפלציה נמוכה וגאות בלתי פוסקת בשוק ההון. הציבור, אשר יכל לקבל תשואה שנתית דו-ספרתית על פיקדון פשוט בבנק, ואף יותר מכך על השקעה במניות, לא נזקק עוד לביטחון שמייצג הזהב. כתוצאה מכך, המתכת היקרה נשכחה ושקעה בין הצללים. במשך עשרים שנה מחירה ניסה שוב ושוב לשחזר את השיא של 843 דולר לאונקיה, אך נכשל בכל פעם מחדש. בתי ההשקעות בוול-סטריט חדלו אט אט מלהמליץ ללקוחותיהם על הזהב בתור אפיק השקעה, והוא הפך לנחלתם של קומץ משוגעים לדבר.

כעת, ברצוני שתחשבו שוב על המחירים הללו:
43 דולר לאונקיה, 197 דולר לאונקיה, 103 דולר לאונקיה, 843 דולר לאונקיה.
האם הם מזכירים לכם דבר מה? לא? ומה אם נכפיל אותם פי עשר?
430 דולר לאונקיה, 1970 דולר לאונקיה, 1030 דולר לאונקיה, 8430 דולר לאונקיה.
חדי העין מביניכם ישימו לב שמחירים אלו דומים להפליא לנקודות השיא והשפל שראינו במהלך השוק השורי האחרון של הזהב, החל משנת 2000 והלאה.

במהלך שנות התשעים, כאשר מחיר הזהב דשדש ולא התקדם לשום מקום, מחירו הממוצע עמד על 400 דולר לאונקיה בקירוב. בספטמבר שנת 2011, לאחר ראלי מטורף שנמשך עשור שלם, מחיר הזהב הגיע לשיא של 1,920 דולר לאונקיה. בדצמבר 2015, לאחר שוק דובי ממושך, מחיר הזהב ירד לשפל של 1,046 דולר לאונקיה. מאז הוא מטפס ואין לנו מושג להיכן יגיע בסופו של דבר. אולם הביצועים שלו בין השנים 1971 עד 1980 יכולים לשמש עבורנו כדוגמה. האם זה מופרך לשער שמחיר הזהב עתיד ביום מן הימים להשלים מהלך דומה ולהמריא לשיא בלתי נתפס של 8,430 דולר לאונקיה? למען הסר ספק, אינני מבטיח לכם שכך אכן יהיה. מטרתו של הניסוי המחשבתי הזה היא רק להדגים לכם את עוצמתה של ״הבהלה לזהב״, כאשר היא מתפרצת. לפני ארבעים שנה בלבד ראינו כיצד היא לקחה את מחירו של הנכס יוצא הדופן הזה מ-43 דולר ועד 843 דולר לאונקיה, כלומר כמעט פי 20. מי אומר שהיא אינה יכולה לעשות זאת שוב?

ובמילים אלו אסיים ואותיר אתכם עם הנעימה האלמותית של אניו מוריקונה ״האקסטזה של הזהב״, מתוך הסרט ״הטוב, הרע והמכוער״. הקשיבו לה, ודמיינו את האפשרויות.

אנא עיזרו לי להמשיך ולהפיץ את הבשורה.
תירמו לבלוג ״מבוא לקלקלה״ באמצעות הקישור הבא:
אזהרה: הח"מ אינו בעל רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר זה אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות מקצועי המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד.