סיפורו של ג׳ון סמית
או
מסע מעוני לעושר ובחזרה תוך חמישה דורות

בנו של החוואי ג׳ון סמית נולד בלילה קר של חודש ינואר. היות והחווה שכנה הרחק מכל מקום יישוב, הוא נאלץ לנהוג במשך שעתיים תמימות במשאיתו הישנה על מנת להביא את הרופא. כאשר השניים הגיעו סוף סוף אל בית החווה, גילו כי היולדת לא יכלה עוד להמתין, וכי הרך הנולד כבר היה חבוק בין זרועותיה. הרופא בדק את שניהם והכריז בסיפוק כי הם בריאים לחלוטין. הוא חתך את חבל הטבור ושאל באיזה שם יקרא לתינוק. ״אקרא לו ג׳ון,״ ענה החוואי.

הוא אמנם לא בורך בדימיון פורה, אך ג׳ון סמית היה אדם חזק וקשוח, ממש כמו רגבי האדמה שאותם נהג לחרוש. חייו היו חיים של מאבק מתמיד – באיתני הטבע, בחרקים אשר איימו לכלות את יבוליו ובשועלים אשר חמדו את תרנגולותיו. אך בעזרת מסירות ועבודה קשה הוא תמיד ניצח. משפחתו הקטנה התקיימה בצניעות, אך מעולם לא ידעה מחסור. על השולחן תמיד היו לחם טרי מן התנור, חלב מן הרפת וביצים מן הלול. לפני כל ארוחה נהגו להרכין ראש ולהודות לאל, על המזון שהעניק להם ברוב חסדו. איש מביניהם לא התעצל. כולם היטו שכם למען הפרנסה, כולל ג׳ון הצעיר אשר נהג להשכים קום כל בוקר על מנת להאכיל את חיות המשק.

כאשר היה גדול די הצורך, העניק לו החוואי סייח במתנה. יחדיו היו יוצאים לרכוב, עד לגדר שבקצה הנחלה. בכל פעם שבה היו מגיעים לשם היו משקיפים בסיפוק על שדותיהם, והאב היה אומר ״יום אחד בני, כל זה יהיה שלך.״ ג׳ון הצעיר נהג להנהן בכובד ראש, אף כי עמוק בליבו לא התאווה להיות חקלאי כמו אביו. רק כאשר הגיע לגיל שמונה עשרה, העז לראשונה לענות. ״סלח לי, אבא,״ הוא אמר. ״אבל אינני רוצה להמשיך בדרכך.״
״מה?״ קרא ג׳ון סמית הזקן בתדהמה.
״אני רוצה לנסוע מכאן, לחפש את מזלי בעיר הגדולה.״
״ומה יעלה בגורלנו, אימך המסכנה ואנוכי? אנחנו נעשים זקנים מדי עבור המלאכה הקשה הזו!״
״אתם תהיו בסדר,״ ענה הבן. ״באפשרותכם לקחת פועל שכיר. יש לכם די והותר חסכונות לשם כך.״
״אבל מה תהיה אם לא חוואי?״ התקומם האב.
״יש עוד מקצועות מכובדים בעולם, אבא.״
״אף אחד מהם לא בונה את האופי כמו להיות איש אדמה,״ הפטיר ג׳ון סמית הזקן בשאט נפש והלך משם. היתה זו הפעם האחרונה שבה ראה את אביו בחיים, שכן זמן קצר לאחר מכן לקה בליבו ונפטר.
כאשר חזר הביתה על מנת להשתתף בהלוויה, התפעלו כולם מחליפתו המהודרת של ג׳ון הצעיר, ומן המכונית החדשה והנוצצת שבה נהג.
״מהיכן השגת את המכונית היקרה הזאת?״ שאלה אותו אימו, אחרי שהטקס הסתיים וכל האורחים התפזרו. ״אני מקווה מאוד שלא גנבת אותה.״
״גנבתי אותה?״ פרץ ג׳ון הצעיר בצחוק גדול. ״הו, לא. קניתי אותה ביושר, בעזרת הרווחים מן החנות שלי.״
״החנות שלך?״ היא קראה בתימהון.
״כן, אמא. הקמתי חנות לציוד חקלאי. אני מוכר כל דבר שנחוץ לתפעול משק, החל מזרעים ומספוא, וכלה בטרקטורים ומחרשות.״
״במילים אחרות, נהיית סוחר.״
״אכן כן,״ התעלם ג׳ון הצעיר מנימת הביקורת בדבריה. ״כפי שאת רואה, אני מנצל היטב את הידע והניסיון שרכשתי כאן בחווה.״
״זה לא היה מוצא חן בעיני אביך.״
הוא לא ענה לה, אלא רק חיבק אותה ונפרד ממנה לשלום. הוא מיהר לשוב אל העיר, היות והעסק שלו נזקק לתשומת לב מתמדת. כל העבודה הקשה הזאת השתלמה, ותוך מספר שנים ג׳ון הצעיר צבר די הון כדי לבנות לעצמו בית מידות ולהתחתן עם עלמה צעירה ונאה. כאשר אישתו כרעה ללדת, הוא החליט להמשיך את המסורת, וקרא לבנו ג׳ון.

***

ג׳ון סמית השלישי לא היה נער חווה עני כמו אביו. הוא היה נער עירוני, בן למשפחה אמידה ומכובדת. היו לו צעצועים וספרים, ובגדיו תמיד היו נקיים ומגוהצים. הוא למד באחד מבתי הספר הטובים ביותר בעיר, וידע כיצד לנגן בפסנתר. למרות זאת אביו לא רצה שיצא מפונק, ולכן התעקש שג׳ון השלישי ישתתף במלאכות הבית, ירחץ את הכלים ויטאטא את הרצפה. בכל פעם שהילד התעצל, הוא נהג להזכיר לו ״כאשר אני הייתי בגילך, נהגתי לקום בחמש לפנות בוקר על מנת להאכיל את הפרות והתרנגולות!״. כאשר היה גדול די הצורך, דרש ממנו אביו לעזור בחנות בשעות אחר הצהריים. מתוך התבוננות באביו למד כיצד להתייחס לעובדים, להתמקח עם הספקים ולנהל את הספרים. החוואים המחוספסים אשר נהגו לפקוד את העסק נהגו לחייך למראה הנער הנבון אשר ניצב לצד הקופה. תוך זמן קצר הוא ידע לענות על שאלותיהם בדיוק כמו אדם מבוגר.

ביום הולדתו השמונה עשרה העניק לו אביו מפתחות למכונית חדשה ונוצצת.
״איזו מכונית יפה!״ קרא הנער בהתרגשות. ״תודה על המתנה, אבא!״
״זוהי אינה מתנה, ג׳ון.״ תיקן אותו אביו. ״זהו תשלום הוגן עבור כל השנים שבהן עבדת בחנות. המכונית הזו שלך היות והרווחת אותה ביושר.״
הנער הנהן בכובד ראש. הוא כבר ידע שבכל מעשה של אביו טמון היה לקח חשוב לחיים. זמן קצר לאחר מכן הוא נהג בה אל המדינה השכנה, על מנת ללמוד בקולג׳. הוא חש תערובת של חשש וגאווה, משום שהיה האדם הראשון ממשפחתו שזכה אי פעם להשכלה גבוהה. רוב הצעירים שפגש שם נראו לו מוזרים. מרביתם היו ילדי עשירים, מפונקים ומלאי חשיבות עצמית. היחידים שמצא איתם שפה משותפת הגיעו כמוהו ממעמד הביניים. הלימודים עצמם שיעממו אותו. הפרופסורים נהגו ללהג במשך שעות אודות עניינים שברומו של עולם, אשר לו נדמה היה שאין בהם ממש. הם היו מנותקים מן המציאות והתקיימו בספירה אחרת. הוא מצא הרבה יותר עניין במשחקי הפוטבול הנמרצים בהם נהג להשתתף בשעות הפנאי. מקצוע נוסף שבו הצטיין היה החיזור אחרי חברותיו היפות לספסל הלימודים.

בסוף השנה הראשונה נסע חזרה הביתה, התייצב במשרדו של אביו והכריז ״אבא, קולג׳ זה בולשיט טהור. אינני רוצה לחזור לשם לעולם!״
אביו הרים את עיניו מספרי החשבונות, שילח את המזכירה לדרכה וענה בקול שליו ״חשבתי שלימדתי אותך לעולם לא לקלל.״
״אבל זוהי האמת לאמיתה, אבא!״ החל ג׳ון השלישי להצטדק. ״דיבורים כמו חול ואין מה לאכול! אם תכריח אותי להמשיך, בוודאי אמות מרוב שיעמום!״
לפתע הבחין בניצוץ המשובה בעיני אביו, והבין כי הוא חומד איתו לצון.
״אז לא תכעס אם אנשור מן הלימודים, אבא? לא תהיה מאוכזב ממני?״
״לא, בני. לכל אחד מאיתנו יש את הזכות לבחור את דרכו בחיים.״
״אז תהיה מוכן לתת לי בחזרה את עבודתי הישנה בחנות?״
״יש לי הצעה טובה יותר עבורך. מה דעתך להקים ולנהל סניף חדש של ׳סמית׳ אספקה חקלאית׳?״

תוך שנה הוקם הסניף החדש, והחל לשגשג בדיוק כמו החנות המקורית. ג׳ון השלישי היה מאושר על כי הצליח לעמוד במשימה, והביא לאביו סיפוק וגאווה. אך זמן לא רב לאחר מכן החל שוב להשתעמם. מלאכת ההקמה היתה הרבה יותר מעניינת עבורו מאשר התפעול היומיומי. עיניו נמשכו אחר המנופים הגבוהים אשר החלו לצוץ ברחבי העיר כפטריות אחרי הגשם. הוא התייצב יום אחד במשרדו של אביו והניח על שולחנו דו״ח קצר.
״אבא,״ הוא אמר. ״אני חושב שעלינו להיכנס לתחום הנדל״ן.״
״נדל״ן?״ קרא האב בתימהון.
״יש עכשיו ביקוש עצום לדירות חדשות,״ הסביר הבן. ״לפי המחקר שעשיתי אנחנו מסוגלים לרכוש קרקע ולהקים בניין חדש תוך שנתיים. להערכתי אנחנו יכולים להכפיל את הקרן. אולי אפילו לשלש אותה, אם המחירים יוסיפו לטפס בקצב הנוכחי.״
״אבל מה אנחנו מבינים בנדל״ן, בן?״ הסתייג האב. ״אין לנו שום ניסיון בתחום.״
״כדי ללמוד לשחות צריך לקפוץ למים. האם זה לא מה שלימדת אותי, אבא?״
״כן, אבל אתה מדבר כאן על נטילת סיכון ענקי.״
״ראה, אבא. אם אינך רוצה, אינך חייב להיות מעורב.״ המשיך ג׳ון השלישי להפציר. ״כל מה שעליך לעשות הוא לתת לי ערבות, ואני אטפל בכל היתר. כבר שוחחתי עם הבנק וקיבלתי מהם הסכמה עקרונית למתן אשראי. כל מה שנדרש הוא החתימה שלך.״
״מה?״ יצא קצפו של האב. ״אתה רוצה שאני אשעבד את העסק שלי, שאותו הקמתי בעשר אצבעות, כדי לממן את החלומות שלך?״
״אבל אבא, איך אפשר להתקדם בלי לקחת הלוואה?״
״אם ישנו דבר אחד שלמדתי מאבי,״ הצליף האב בלשונו, ״הרי זה לעולם לא להיות חייב דבר לאיש. התרחק מחובות וחייך יהיו טובים יותר, כך הוא נהג לומר.״
ג׳ון השלישי יצא משם אבל וחפוי ראש. הוא חשב שאופן הניהול של אביו היה מיושן וזהיר מדי. הוא היה חדור אמונה שיוכל להגדיל את ההון המשפחתי עשרות מונים, לו רק ניתנה לו ההזדמנות. הוא חזר ונפגש עם מנהלי הבנק, אולם הם לא היו מוכנים להלוות לו את הסכום הנדרש בלי החתימה של אביו. הוא נאלץ לגנוז את חלומו להפוך לקבלן גדול ועשיר.

שנים ספורות לאחר מכן חלה ג׳ון סמית׳ השני ונפל למשכב. מצבו התדרדר במהירות, וטובי הרופאים לא יכלו לעזור לו. הוא נפטר ביום קפוא של חודש ינואר. היות והיה אדם כה אהוב ומוערך בעיר, מאות אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה. ג׳ון השלישי ספד לו בעיניים דומעות. הוא תיאר באוזני השומעים איזה אדם טוב לב והגון היה אביו, איש עקרונות מן המעלה הראשונה. ״כל השגי,״ הוא אמר, ״אני חייב לאבי. כל מה שאני, הרי זה בזכותו.״ אך כבר בתום ימי האבל הוא שכח את מילות האזהרה של אביו. הוא שב אל הבנק ונועד פעם נוספת עם המנהלים. הפעם הם נתנו לו את מבוקשו.

תוך שנתיים חלומו של ג׳ון השלישי קרם עור וגידים. הוא קנה מגרש ריק במיקום טוב והקים עליו מגדל דירות. ממכירת הדירות הוא השיב את ההלוואה, ונותר לו די הצורך כדי לרכוש שני מגרשים נוספים, אשר עליהם החל מייד לבנות מגדלים חדשים. במהירה התנוססו בכל רחבי העיר מנופים הנושאים את השם ׳סמית׳ נדל״ן׳, והוא העתיק את מושבו מן המשרד הישן של אביו למשרדים חדשים ונוצצים בלב העיר. כאשר החל להשתעמם מעסקי הנדל״ן החל להשקיע בקידוחי נפט, וכאשר השתעמם מן הנפט עבר לספנות. בכל תחום ותחום עשה ג׳ון השלישי חיל, עד שמנהלי הבנק הדביקו לו את הכינוי ׳המלך מידאס, בעל מגע הזהב׳.

הצלחתו המטאורית פתחה בפניו את דלתות החברה הגבוהה, והוא החל להיות מוזמן למסיבות ולאירועי צדקה יוקרתיים. הוא נהג להגיע אליהם לבוש בטוב טעם, נוהג במכונית הספורט המרהיבה שלו. הוא מעולם לא נהנה במיוחד מן המסיבות עצמן, אך אהב להביט ביתר המוזמנים. בסתר ליבו בז להם, בדיוק כפי שנהג לבוז לסטודנטים העשירים אותם הכיר בקולג׳. הם היו כה צבועים וריקניים, וכה אובססיביים לגבי כסף ומעמד, שהיה בכך משהו משעשע. בשעה שהמארחים נשאו את נאומיהם המליציים וחילקו לעצמם מחמאות הוא נהג לעמוד בפינת החדר ולגחך לעצמו. פעם אחת, בשעה שהקשיב לנאום מגוחך במיוחד, הבחין בקצה השני של החדר במישהי אשר גם היא התאפקה שלא לפרוץ בצחוק. היא היתה בחורה צעירה ויפיפיה, ומשהו במבטה משך אותו בכוח אדירים. הוא חטף זוג כוסות שמפניה מן המלצר אשר חלף לצידו והחל להתקרב לעברה.
״סלחי לי, עלמתי.״ הוא פנה אליה. ״אבל לא יכולתי שלא לשים לב שאת מגחכת לשמע דבריו הרציניים של הסנאטור המכובד.״
״קשה שלא לצחוק כאשר הוא מהלל את מלאכת הקודש של מחלקת הרווחה, בשעה שהוא עומד לקצץ את תקציבה בשלושים אחוזים.״
״איזו צביעות.״ נאנח ג׳ון השלישי והגיש לה כוס שמפניה.
״זאת לא סתם צביעות. בעיני זוהי ממש רשעות.״ היא ענתה. הם השיקו כוסות ולגמו מן המשקה הצונן והמבעבע.
״אני מבין שאת לא עומדת להצביע עבורו בבחירות הקרובות.״
״הו, אבל אני חייבת.״ היא אמרה.
״מדוע את חייבת להצביע עבורו?״
״משום שהוא אבי…״

הרומן בין מאריון וג׳ון השלישי היה מהיר וסוער. הם הפליגו ביאכטה שלו אל האי הפרטי אשר רכש זמן לא רב קודם לכן, לא הרחק מחופי ניו-אינגלנד. הם שחו במפרץ הקטן, ודגו דגים טריים וחסילונים. בלילה צלו אותם מעל למדורה, וחיסלו אותם יחד עם כמה בקבוקי שרדונה. הם עשו אהבה כמו שני משוגעים ונרדמו חבוקים על ערסל, בחזית בקתת העץ הבודדה אשר ניצבה על החוף. ״יום אחד אני אבנה כאן ארמון, רק בשבילך ובשבילי.״ הוא אמר לה כאשר התעוררו בבוקר. ״אני לא זקוקה לארמון,״ היא ענתה לו. ״ראיתי די והותר ארמונות בימי חיי. כל מה שאני רוצה כבר נמצא כאן כעת. אתה ואני, כאן בערסל הזה.״ הם התנשקו ממושכות.

זמן קצר לאחר מכן הוא קנה לה טבעת אירוסין, משובצת באבן ספיר ענקית. היא הזמינה אותו לארוחת ערב רישמית בבית הוריה, והוא היה נרגש כמו ביומו הראשון בקולג׳. הוא הופיע עם זר פרחים עצום בידו, אך מסתבר שלא נדרש לעשות דבר על מנת להרשים אותם. החדשות אודות עושרו המופלג כבר הגיעו אליהם, ועבורם זה כל מה שנדרש. הסנאטור לחץ את ידו בחום. ברגע הראשון שבו הזדמן להם להיות לבד הוא פלט ״אינך מתאר לעצמך כמה אני שמח שמאריון מאורסת לבחור מוצלח כמוך, ג׳ון. אם היית יודע עם איזה כלומניקים היא הסתובבה בעבר, היית מבין את ההקלה שלי.״ ג׳ון חייך במבוכה. ״דרך אגב,״ הוסיף הסנאטור. ״האם כבר התפקדת למפלגה? זה חשוב מאוד עבור איש עסקים כמוך להיות מחובר לאנשים הנכונים, אם אתה מבין למה אני מתכוון.״ עוד לפני שארוחת הערב הסתיימה דאג הסנאטור להחתים אותו על טופס התפקדות. בין הקינוח לכוסיות הברנדי ג׳ון רשם לו צ׳ק נדיב, בתור תרומה לקמפיין, והשניים קבעו להמשיך ולשוחח.

״אינני יכול לתאר לך כמה אני מרגיש מלוכלך,״ סיפר ביום המחרת למק׳פירסון, אשר היה עורך הדין שלו ואיש סודו. ״אבי תמיד סלד מפני קשרי הון ושילטון, והנה אני מוצא את עצמי מוזמן לסבב פגישות בגבעת הקפיטול.״
״הירגע, ג׳ון.״ ענה מק׳פירסון. ״האיש הזה עומד להיות החותן שלך. המעט שאתה יכול לעשות הוא להפגין כלפיו מעט כבוד. איש אינו מכריח אותך לקבל חוזים ממשלתיים בניגוד לרצונך.״
״אני מעריך שאתה צודק, מק.״ נכנע ג׳ון. ״אני פשוט אבוא לשם, אלחץ כמה ידיים, ובזה זה יסתיים.״
״עשה זאת למען מאריון.״ יעץ לו עורך הדין. ״למען שלום הבית שלכם.״
אך ברגע שבו הציג לראשונה את כף רגלו במסדרונות הכוח, שינה את דעתו. היה דבר מה מפתה באולמות השיש הללו, אשר פוליטיקאים הסתודדו בפינותיהם. הסתתרה בהם הבטחה לעושר בלתי מוגבל, אשר אינו כרוך במאמץ כביר או בנטילת סיכונים. הסנאטור הציג אותו בפני כמה מעמיתיו, אשר כולם הרעיפו שבחים על איש העסקים הצעיר והמוכשר. לאחר מכן הכניס אותו ללשכתו של שר החוץ בכבודו ובעצמו. הלה יצא במהלך פגישה עם נסיך סעודי, במיוחד על מנת ללחוץ את ידו, ולבקש ממנו טובה אישית. לפני שהבין מה קורה, כבר הבטיח לו שיתמודד על מכרז להפקת נפט בלוב.
״למען שיקולי הביטחון הלאומי,״ לחש השר באוזנו. ״זה הכרחי שאחד משלנו יזכה. איננו יכולים להפקיר את הזירה לסינים או לרוסים.״
״לא, אדוני השר.״ הוא מצא את עצמו מסכים. ״איננו יכולים להרשות שדבר כזה יקרה.״
״טוב, טוב,״ חייך השר. ״אני שמח שאנחנו מסכימים. אני אשתמש בקשרים שלי על מנת להבטיח שחברת ״סמית׳ אנרגיה״ תזכה במכרז. בתמורה, אני אצפה בבוא העת לאי אלו טובות קטנות.״
״כן, אדוני השר.״ הוא נאלץ להסכים.
״מצויין. אם כך יש לנו עסקה.״

״אתה לא תאמין מה זה עתה עשיתי, מק.״ הוא קונן באוזני ידידו בטלפון. ״הבטחתי לשר החוץ לקחת על עצמי את כל הפקת הנפט של לוב.״
״באמת?״ השתנק מק׳פירסון. ״זהו חוזה ששווה חמישים מיליארד דולר בשנה!״
״אני לא יכול לעשות את זה,״ פסק ג׳ון. ״אני אתנצל בפניהם ואסביר שאני נאלץ לחזור בי.״
״אתה לא עומד לעשות שום דבר שכזה!״ התרה בו מק׳פירסון. ״השתגעת לגמרי? חוזה שכזה ישים אותנו בשורה אחת עם שברון ואקסון-מוביל!״
״אבל זאת שחיתות,״ התייסר ג׳ון. ״ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אגע בזוהמה הזאת.״
״מספיק עם הבכיינות!״ נבח עליו עורך הדין. ״ככה עושים עסקים בימינו. אז תבלע את הגאווה שלך ותחתום על החוזה. אתה חייב את זה לבעלי המניות שלך!״
״לך תזדיין, מק!״ הוא קילל וטרק את הטלפון. אבל הוא ידע שעורך הדין שלו צודק.

עד כאן החלק הראשון!
האם מאריון תגלה את הסוד המלוכלך של ג׳ון?
האם זה יהיה הסוף של סיפור אהבתם?
ומה יעלה בגורל ילדיהם (ונכדיהם)?
כל זאת ועוד, בפרקים הבאים…