לפניכם המשך סיפורו של ג׳ון סמית.
אם טרם קראתם את החלק הראשון, הנה הוא כאן.

״מה דעתך, מק?״
ג׳ון סמית השלישי מדד את חליפת החתן שלו.
״נחמד מאוד.״ ענה עורך הדין, מבלי להרים כלל את עיניו מן הניירות אשר בהם עיין.
״נו, באמת.״ גער בו המיליארדר הצעיר. ״אתה אפילו לא מסתכל. זוהי אינה סתם חליפה. היא נתפרה במיוחד עבורי בסביל-רו.״
״מה אני מבין בבגדים?״ רטן מק׳פירסון. ״אני מבין בחוזים.״
״הו, שכח מזה. אני אשאל את גרייס.״
הוא צילצל באינטרקום וביקש מן המזכירה שלו להיכנס.
״מה את אומרת, גרייס?״ הוא הסתובב סביב כמו טווס והניח לה לבחון את דמותו.
״אתה נראה ממש מקסים, אדוני.״
״האם זה לא הדוק מדי במותניים?״
״לא. בכלל לא. זה פשוט מושלם.״
״תודה רבה.״ הוא חייך בסיפוק.
״צר לי שאביך לא זכה לראותך מתחתן.״ היא מחתה מעינה דמעה של התרגשות. ״הוא בוודאי היה גאה כל כך.״ גרייס שימשה בתור המזכירה של ג׳ון סמית השני במשך עשרים שנה. באימפריה העסקית אשר הקימו היא היתה מן הבודדים אשר זכרו את ימי העבר, כאשר היו בסך הכל רשת לשיווק אספקה חקלאית.
״הו. אל תבכי.״ הוא ניחם אותה. ״אני בטוח שהוא משגיח בנו מלמעלה.״
״כן, אתה צודק.״
היא פנתה לצאת ואז נעצרה. ״כמעט שכחתי, תומאס קלי נמצא כאן כדי לראותך.״
״טום נמצא כאן?״ תמה ג׳ון. ״חשבתי שהוא נמצא בלוב.״
״המטוס שלו נחת לפני שעתיים.״ היא הסבירה. ״הוא אמר שהוא בא לכאן ישירות משדה התעופה, ושהוא צריך לדבר איתך בדחיפות.״
״הכניסי אותו, אם כן.״
תומאס קלי היה סמנכ״ל הפיתוח של חברת ׳סמית אנרגיה׳, והיה אחראי על פרוייקט הדגל שלהם בראס לנוף. הוא היה בחור גדול מימדים, שבילה את מרבית זמנו בשטח, יחד עם פועלי הקידוח.
״שלום, בוס.״ הוא בירך וסגר מאחוריו את הדלת.
״מה כל כך חשוב, טום, שגורם לך להפריע לבן אדם ביום החתונה שלו?״ גער בו מק׳פירסון.
״הו, שלום גם לך מק. טוב שאתה כאן. גם אתה צריך לשמוע את זה.״
״מה העניין?״
״האם אתה זוכר את המשלוחים הללו, הבלתי מסומנים, שביקשת ממני באופן אישי להעביר לטריפולי?״
״כן,״ אישר ג׳ון.
״ובכן, הייתי על הרציפים אתמול בשעה שהם נפרקו מן הספינה, ואחת התיבות נפלה בטעות ונפתחה. אתה לא תאמין מה היא הכילה.״
״מה היה שם?״
״אלו היו נשקים, בן אדם. רובי צלפים, מטולי אר פי ג׳י, טילי נ.ט.״
ג׳ון ומק החליפו מבטים מודאגים.
״לא ידעתי מה לעשות. פחדתי אפילו לדבר איתך על זה בטלפון. פשוט עליתי על מטוס ובאתי הנה.״
״מה עשית עם הארגזים?״ שאל ג׳ון בשלווה.
״ובכן, אטמתי אותם מחדש ונעלתי אותם במחסן המאובטח.״
״מי עוד יודע מזה?״
״רק אני ועוד ארבעה פועלי נמל.״
״טוב מאוד. כעת הקשב לי היטב. תחזור ללוב ותדאג שהמשלוח הזה יגיע ליעדו.״
״כן, בוס.״ אישר טום בחוסר נוחות.
״ותגיד לפועלים הללו שאם הם רוצים לשמור את עבודתם מוטב שיסתמו את פיהם וישכחו מכל העניין. זה תקף גם לגביך. האם זה ברור?״
״כן, בוס.״
״במה סיבכנו את עצמנו, מק?״ שאל ג׳ון כאשר האיש הגדול עזב את המשרד, אך ליועץ הנאמן שלו נגמרו המילים.

ג׳ון ומריון נישאו במטרופוליטן בניו-יורק. תמורת סכום נאה הסכים המוזיאון לסגור את שעריו לערב אחד, ולארח את חתונתם המפוארת בינות הפסלים והציורים ההיסטוריים. אולם המבואה הואר ברכות וקושט בזרי פרחים. תחת קשתות השיש העצומות שלו נאספו כמה מן האנשים העשירים והחזקים ביותר באמריקה. הטקס נערך לרגלי המקדש העתיק של דנדור, אשר הובא לשם כל הדרך מגדות נהר הנילוס. מאריון פסעה פנימה באיטיות, אוחזת בידו של אביה הסנאטור. היא לבשה שמלה נהדרת של כריסטיאן דיור, עשויה ממשי בגון השנהב. ג׳ון חייך למראיה. הייתה זו הפעם הראשונה באותו היום שבו הצליח לשכוח לרגע את אשר נודע לו באותו הבוקר.
״מדוע אתה כל כך עצבני?״ היא לחשה לו מבלי שאיש יבחין, בשעה שהכומר נשא את דבריו.
הוא חייך אליה שוב, אך לא יכל לומר לה את אשר על ליבו. היה זה סוד אחד שאותו לא יכל לחלוק עימה. הוא ידע שתבוז לו אם תגלה אי פעם, וזאת היתה מחשבה שלא יכל לשאת. הטקס הסתיים, והם התנשקו ממושכות לקול תשואות הקהל.

בשעה שהאורחים התיישבו לסעודת הערב הבחין לפתע בשר החוץ נכנס פנימה, מוקף בפמלייתו. הלה הוזמן בתור אורח הכבוד, אולם ג׳ון לא היה בטוח אם אכן יופיע.
״סילחי לי לכמה דקות, יקירתי.״ הוא אמר למאריון וניגש לקדם את פניו.
״ערב טוב, אדוני השר.״
״ערב טוב, ג׳ון. ברכותי לך ולאשתך המקסימה!״.
השר לחץ את ידו בחום, אך הבעתו של ג׳ון נותרה קפואה.
״האם נוכל לשוחח בפרטיות?״ הוא ביקש, והשר לא יכול היה לסרב.
״אמרתי בפרטיות,״ התעקש ג׳ון, כאשר ראה ששומרי הראש ממשיכים ללוות אותם.
״זה בסדר, בחורים.״ הרגיע אותם השר. ״קחו לכם בינתיים משהו לאכול.״
הם יצאו מן האולם ושוטטו בין חדריו של האגף האמריקאי.
״האם אתה מוכן להסביר לי מדוע אתה משתמש בספינות שלי כדי להבריח נשק?״
השר נעצר במקומו ונעץ בו מבט חודר.
״הוריתי לך במפורש שלא לבדוק את התכולה. מי עוד יודע על כך?״
״אתה יכול להירגע, אדוני השר. השתקתי את העניין לעת עתה והחבילות שלך יגיעו ליעדן.״
״טוב.״
״אבל אני עדיין דורש הסבר.״
״זהו עניין של ביטחון לאומי.״
״אל תיתן לי את החרא הזה!״ התעצבן ג׳ון. ״אם זה היה מבצע רישמי של ממשלת ארה״ב היית נעזר בצי, או בחיל הנחתים, או בסי אי אי המזדיין. לא היית משתמש בחברת נפט פרטית, נכון? אז תגיד לי בדיוק מה אתה מתכנן!״
״תקשיב לי היטב, בן זונה קטן.״ התרתח השר. ״אני נתתי לך על מגש של כסף חוזה ששווה מיליארדים. הפכתי אותך בין לילה לאחד האנשים הכי עשירים במדינה. מה חשבת שאבקש בתמורה? חבילת מסטיק?״
״הסכמתי לסייע לך, אבל מעולם לא הסכמתי להפר את החוק!״
השניים נעצרו מתחת לציור גדול מימדים.
״הו, ראה את זה.״ גיחך השר. ״וואשינגטון חוצה את נהר הדלאוור. כמה מתאים.״
״למה אתה מתכוון?״ התבלבל ג׳ון. הוא בחן את דמויותיהם של וואשינגטון ואנשיו החותרים באישון לילה בסירות, מפלסים את דרכם במים הקפואים.
״כאשר המאורע הזה התרחש, בחורף של 1776,״ הסביר השר, ״מבחינה טכנית וואשינגטון היה פושע. הוא עמד בראש צבא של מורדים, ספג שורה של מפלות, ומצבו היה נואש. אם הבריטים היו תופסים אותו, הוא בוודאי היה מוצא להורג בתור בוגד. אבל במעשה אחד של אומץ הוא הפך את הקערה על פיה ושינה את פני ההיסטוריה.״
״מה אתה מנסה לומר? שאתה דומה לג׳ורג׳ וואשינגטון?״
״מה שאני מנסה לומר, ג׳ון, הוא שאנשים קטנים מצייתים לחוק. אנשים גדולים כותבים אותו!״
ג׳ון ניסה לחשוב על תגובה הולמת, אך לא הספיק. מאריון נכנסה אל החדר.
״הנה אתם! אני מחפשת אחריכם בכל מקום!״
״מאריון!״ קרא שר החוץ בחיוך לבבי. הוא קרב אליה ונשק על לחייה. ״הכלה היפה ביותר שראיתי מעודי!״
״זהו אינו זמן מתאים בשביל לדבר על פוליטיקה,״ היא נזפה בהם. ״כולם ממתינים לנו, שנתחיל בריקוד הראשון!״
ג׳ון נעץ את עיניו בשר החוץ. הוא הרגיש כמו פרפר אשר לכוד ברשתו של עכביש. ככל שינסה להיאבק, רק ילך ויסתבך.
״כן,״ הוא אמר לבסוף. ״הבא נלך לרקוד.״

המשך יבוא!!!