אנו קרבים לסופה של שנת 2020, אשר ככל הנראה תיזכר כשנה מקוללת. היא החלה בקול תרועה, עם תקוות גבוהות לצמיחה ושגשוג. היא מסתיימת עם מגיפה אשר גבתה עד כה את חייהם של 1.7 מיליון בני אדם, ועושה שמות בכלכלה העולמית. על אף שהעיתונות ממעטת לעסוק בכך, אנו עדיין שרויים במיתון עמוק. 93% מן הכלכלות ברחבי העולם התכווצו השנה. 53% מהן התכווצו בשיעור של למעלה מ-6%. רשמית, שיעור האבטלה בארה״ב הינו 6.7 אחוזים בלבד, ירידה דרמטית בהשוואה ל-14.7 אחוזים שראינו עם פרוץ מגיפת הקורונה. אולם מעשית אנו רואים ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה נפל ל-61.5 אחוזים, שפל שכמותו לא ראינו מאז שנת 1975. פירושו של דבר שמיליוני מובטלים חדשים כלל אינם נכללים בסטטיסטיקה, משום שהם חדלו לחפש עבודה. באיחוד האירופי שיעור האבטלה הרשמי הינו 7.6%. גם כאן, הצצה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, אשר צנח ברבעון השני של השנה לשיעור מבהיל של 56.1%, תחשוף את מימדי האבטלה האמיתיים. היות וארה״ב ואירופה הם יעדי הייצוא העיקריים עבור יתר העולם, שוו בנפשכם איזו השפעה יש לכך על כלכלותיהן של המדינות המתפתחות.

לבורסה זה כמובן לא אכפת. מדד ה-S&P500 נמצא כעת קרוב ל-9% מעל לשיא אשר השיג טרם המשבר. מדד הנאסד״ק אף הגדיל לעשות, והוא גבוה כעת ב-30% ביחס לשיא שקדם למשבר. ההגיון שכביכול עומד מאחורי הזינוק בשווין של מניות אלו הוא, שהמגיפה הגבירה את הצורך בשירותיהן של חברות הטכנולוגיה. אולם בו זמנית מספרים לנו שהחיסונים אשר זה עתה אושרו עומדים להביס את המגיפה, וכי הכל ישוב בקרוב לקדמותו. מדוע אם כן שהציבור יזדקק עדיין לאמזון ולא יחזור לעשות קניות בסופרמרקט השכונתי? לאלוהי הנאסד״ק הפתרון. כפי שכבר למדנו, אין שום הגיון במה שמתרחש בבורסה. כאשר מתפרסם נתון חיובי זהו תירוץ עבור המניות לזנק, משום שהכלכלה כביכול מתאוששת. כאשר מתפרסם נתון שלילי גם זה תירוץ עבור המניות לזנק, משום שהדבר ידרבן את הבנק המרכזי להזרים סיוע נוסף לשוק. האמת היא שהתמריצים למיניהם הם הסיבה היחידה לגאות בשוק ההון. בממוצע, מאז פרוץ המשבר הבנקים המרכזיים רכשו נכסים פיננסיים בהקף של 1.3 מיליארד דולר מדי שעה. אם בעבר מומחים כלכליים נהגו להכחיש זאת, הרי שכעת הם מודים בכך בפה מלא. מה שמתחולל בכלכלה האמיתית חסר חשיבות. הפד מפזר דולרים וכולם מנסים לתפוס כמה מהם.

הגאות הבלתי פוסקת הזו בבורסה הטיבה במיוחד עם העשירים, אשר מחזיקים במרבית המניות. בשעה שהכנסתה של רוב האוכלוסיה נפגעה, הונם של המיליארדרים ברחבי העולם זינק במהלך השנה האחרונה ב-27.5%, והגיע לשיא של 10.2 טריליון דולר. בנוסף על כך, מדיניות הסגר שאותה הנהיגו מרבית הממשלות חיזקה את התאגידים הגדולים על חשבון העסקים הקטנים. בשעה שמסעדות וחנויות רחוב נאלצו לסגור את שעריהן, הרשתות הגדולות הורשו להישאר פתוחות. כתוצאה מכך, הפער בין החזקים והחלשים הולך ומתרחב. מדד ג׳יני, אשר מודד את חוסר השיוויון בעושר, הגיע בארה״ב לערך של 0.5. זהו שיא שכמותו לא נראה מאז ימי השפל הגדול. לו היתה זו תולדה של תחרות הוגנת בשוק חופשי, לא הייתי מתקומם על כך. אולם שנת 2020 חשפה בפנינו עד כמה התחרות אינה הוגנת והשוק אינו חופשי. מי שמקורב לשילטון זוכה בחילוץ ממשלתי, וכל היתר – בצו סגירה.

נשאלת השאלה כמה זמן המצב הזה יכול להימשך? לכאורה, דבר אינו מונע מן הבנק המרכזי מלהדפיס עוד ועוד כסף, ולתמוך בבורסה עד אינסוף. במקרה כזה צפוי לנו עתיד דיסטופי, שבו קומץ בעלי הון שולט בכל המשאבים, ומיליארדי עניים מרודים נאלצים לשרת אותם. אך המגמה הזו לא תוכל להימשך לעד, משום שבסופו של דבר תוביל לתסיסה חברתית, מהומות ואף מהפכות. יציבותה של חברה תלויה בכך שהפערים בתוכה אינם גדולים יתר על המידה, ומאפשרים מוביליות חברתית. העניים יודעים שהם מסוגלים לשפר את מצבם באמצעות התנהלות חסכונית ועבודה קשה, וזה מה שמעניק להם את התמריץ לקום בכל בוקר. אך כאשר העבודה אינה מחלצת מעוני והחסכונות אינם מניבים תשואה, שוד וביזה הופכים לאפשרות הרבה יותר אטרקטיבית.

בעלי ההון מודעים לכך היטב, ולפיכך הם מנסים לקדם מגוון של יוזמות, אשר יבטיחו קיום מינימלי לכל אזרח. אחת מן היוזמות הללו, המכונה UBI, קוראת למתן קצבה חודשית לכל האזרחים, ללא שום קשר למידת הכנסתם. רעיון זה צבר פופולריות רבה בשנים האחרונות, ואף היה כלול במצעו של אחד המתמודדים בפריימריז לנשיאות ארה״ב מטעם המפלגה הדמוקרטית, אנדרו יאנג. הוא זוכה לתמיכה רבה בקרב ליברטריאנים, משום שלטענתם הדבר יחסל את הצורך במנגנון המנופח והבזבזני של הביטוח הלאומי, אשר כל תפקידו הוא לקבוע מי ראוי לקצבה ומי לאו. אנשי השמאל דווקא נוטים להתנגד לקצבה אוניברסלית שכזו, משום שבחלוקת קצבאות לקבוצות המועדפות עליהם טמון כוח פוליטי עצום. הם מעדיפים לשמר את מערכות הרווחה, אשר מאפשרות להם לחלק משרות לאנשי שלומם.

מעשית, בשנת 2020 ראינו את רעיון הקצבה האוניברסלית הופך למציאות בין לילה. ממשלות בכל רחבי העולם החלו לחלק לאזרחיהן קצבאות, ללא מבחן הכנסה. כרגע מדובר בצעד חירום זמני, אשר נועד להתמודד עם מגיפת הקורונה. אך כפי שאנו יודעים, אין דבר יותר קבוע מאשר תוכנית ממשלתית זמנית. מרגע שהציבור טעם את טעמה של קצבה חודשית, קשה מאוד לגמול אותו ממנה. איש כלל אינו שואל אם הכלכלות שלנו מסוגלות לעמוד לאורך זמן במצב שבו מרבית האוכלוסיה אינו עובד, וניזון מתוצרתם של קומץ בני אדם. יש הסבורים שהדבר אפשרי בזכות מגמת האוטומציה, אשר הולכת ומשתלטת על מפעלי הייצור. לטענתם הטכנולוגיה התקדמה במידה כזו, שרובוטים מסוגלים לבצע עבורנו את מרבית העבודה. אך לדעתי זוהי טענה פשטנית, אשר מתעלמת מן הטבע האנושי. על מנת לאפשר את קיומה של הקצבה האוניברסלית, הממשלה חייבת להטיל על בעלי הרובוטים הללו מסים גבוהים, אשר יגזלו מהם את מרבית התוצרת. איזה אינטרס יש אם כן לאדם פרטי לבנות רובוט שכזה, להפעיל ולתחזק אותו? הרבה יותר קל לשבת בבית ולקבל קצבה כמו כולם! על כך עונים תומכי הקצבה האוניברסלית, שהממשלה היא שתחזיק ותתפעל את כל הרובוטים הללו. ואני שואל – אם הממשלה מחזיקה בכל אמצעי הייצור, אינה גובה מסים, ואחראית על פרנסתם של מיליוני אוכלי חינם, איזה צורך יש לה בעם? האם לא יהיה קל יותר לאליטות לחסל את כולנו, ולמלוך על צבא של רובוטים, אשר משרת אותן ללא מירמור או תלונה?

אולם ישנו כוח נוסף אשר קורא תיגר על האפשרות של בורסה הממריאה עד השמיים, כוח שאותו לא ניתן לדכא באמצעות משטרת מהומות. כוח זה הוא האינפלציה. אין זה מתקבל על הדעת שמחיריהם של נכסים כגון מניות, אג״ח או נדל״ן יוסיפו להאמיר, מבלי שמחירי הסחורות ידביקו אותם. מדובר בחוסר איזון קיצוני אשר חייב לתקן את עצמו. אם הבורסה מסרבת לרדת לקרקע המציאות, הרי שמחירי הסחורות חייבים להמריא על מנת להדביק אותה. במקרה כזה מדדי המניות יכולים להוסיף ולהמריא נומינלית, אולם בו זמנית לאבד מכוח הקנייה שלהם. על מנת להמחיש לכם את הפער בין השניים ברצוני להציג בפניכם גרף מאלף אשר מציג את היחס בין מדד הסחורות GSCI ובין מדד הדאו-ג׳ונס. כפי שניתן לראות, בהשוואה למניות מחירי הסחורות נמצאים בשפל היסטורי שכמותו לא ראינו מאז 1970. אניח לכם לעכל בכוחות עצמכם את משמעות הדבר.

בברכת שנה אזרחית טובה!
מי יתן ושנת 2021 תאיר לכם פנים!