סוף עידן הבולשיט

האשה הצעירה המופיעה בתצלום שלפניכם היא אליזבת הולמס (גשם הדולרים הוא תוספת שלי). יתכן ואינכם זוכרים את שמה, אולם עד שנת 2015 היא נחשבה לאחת מנשות העסקים המבטיחות ביותר בעמק הסיליקון. החברה אותה הקימה, אשר נקראה ת׳רנוס, הבטיחה לבצע מהפיכה בתחום בדיקות הדם. בעזרת הטכנולוגיה אשר פיתחה, כך היא טענה, ניתן יהיה להפיק מידע רפואי נרחב מדגימה של טיפות דם בודדות. באופן זה ניתן יהיה להאיץ את התהליך ולהוזיל אותו משמעותית. במדינה כמו ארה״ב, אשר בה טיפול רפואי הוא עניין יקר במיוחד, זו נשמעה כמו בשורה משמיים. תוך פרק זמן קצר הצליחה ת׳רנוס לגייס סכומי עתק ממשקיעים. היא חתמה על הסכם שיתוף פעולה עם רשת ״וולגרינס״, לאיסוף דגימות דם בבתי המרקחת שלה. אישים מפורסמים, כגון הנרי קיסינג׳ר וג׳ורג׳ שולץ, הצטרפו למועצת המנהלים שלה, והעניקו לה הילה של כבוד. התקשורת האמריקאית, אשר תמיד ששה להציג נשים כמנהיגות ומובילות בתחומן, העניקה לה סיקור אוהד. בשיאה, יוחס לת׳רנוס שווי שוק של תשעה מיליארד דולר. אם האמת לא היתה יוצאת לאור, היא מן הסתם היתה מונפקת בבורסה, וסכומים אף גדולים יותר היו מושקעים בה.

אולם אז התפרסם תחקיר של הוול-סטריט ג׳ורנל, אשר חשף כיצד הבדיקות של ת׳רנוס מבוצעות באופן רשלני, ומספקות תוצאות שגויות. המעבדות אשר הקימה השתמשו במכונות סטנדרטיות לבדיקת דם, ולא בטכנולוגיה מהפכנית, אשר ככל הנראה לא היתה ולא נבראה. הולמס ניסתה למנוע את פירסום המאמר ואיימה על העיתון באמצעים משפטיים, אך ללא הועיל. מכאן ואילך המפלה היתה מהירה. הרשויות בארה״ב אסרו על ת׳רנוס להמשיך ולקיים בדיקות רפואיות. רשת וולגרינס ביטלה את שיתוף הפעולה עימה. שורה של תביעות משפטיות הוגשו כנגדה, מצד לקוחות ומשקיעים כאחד. ביוני 2018 הוגשו כנגד אליזבת הולמס וכנגד בן זוגה ראמש בלווני, אשר שימש גם כמנהל התפעול של ת׳רנוס, כתבי אישום פלילי בגין הונאה. משפטם צפוי להתחיל באיחור ניכר, בחודש אוגוסט הקרוב.

מה שמדהים כל כך בסיפורה של אליזבת הולמס הוא האופן שבו הצליחה להוליך שולל כל כך הרבה אנשים. היא נשרה מלימודיה באוניברסיטת סטנפורד, ולא היו לה השגים אקדמאיים ראויים לציון, ובכל זאת היא זכתה בתדמית ציבורית של גאון. מעולם לא היה בידה אבטיפוס עובד של ההמצאה שלה, ובכל זאת משקיעים מנוסים נתנו בה אמון, ופתחו בפניה דלתות אשר רק מעטים זוכים לעבור בהן. אין לי מושג כיצד עשתה זאת, אך היא ככל הנראה בורכה במידה בלתי מבוטלת של כאריזמה וקסם אישי. כמו כן, כנראה שיש לה את היכולת לשקר במצח נחושה, ומבלי להניד עפעף.

מדוע נזכרתי בכך כעת? אתם אולי שואלים. הרי בכל עידן ישנם כמה שרלטנים אשר מצליחים להונות את הציבור ולגרוף לכיסם סכומי עתק. טיפוסים שכאלה מלווים את החברה האנושית מראשיתה, כמו יתושים מוצצי דם. ובכן, לטענתי אנו חיים בתקופה שבה ישנו ריבוי יוצא דופן של שרלטנים. הייתי אף אומר, שמידה מסויימת של אחיזת עיניים הפכה לנורמה מקובלת בקרב חברות הנסחרות בבורסה האמריקאית. על מנת לסבר את האוזן אספק לכם מספר דוגמאות. אף אחת מהן אינה חמורה כמו המקרה של ת׳רנוס, ובכל זאת הן מעלות סימני שאלה מטרידים לגבי רמת האמינות השוררת כיום בשוק ההון. קחו למשל את חברת הרכב ׳ניקולה׳, אשר מתיימרת לפתח משאיות סמי-טריילר מונעות על ידי מימן, ואשר שווי השוק שלה עמד לפני שנה על למעלה מ-20 מיליארד דולרים. בסרטון תדמית מרשים אשר פרסמה בתחילת 2018 ניתן היה לראות את אב הטיפוס אשר פיתחה, שועט לאורכו של כביש מדברי. אך בדיעבד התברר שהמשאית כלל לא נסעה בכוחות עצמה, אלא רק התדרדרה במורד גבעה. המשקיעים, אשר לא היו משועשעים מן התגלית הזאת, מכרו את מנייתה, והיא איבדה 85% מערכה ביחס לשיא.

דוגמה נוספת, אך בסדר גודל קטן יותר, היא זו של חברת המפטון קריק, אשר מפתחת מוצרי מזון טבעוניים על בסיס חלבונים מן הצומח. ממש כמו ת׳רנוס, גם היא הצליחה לגייס כספים ממשקיעים ידועי שם, כמו מייסד חברת מיקרוסופט ביל גייטס והמיליארדר הסיני לי קא-שינג. את מוצריה ניתן היה למצוא ברשתות הקמעונאות הגדולות ביותר בארצות הברית, כגון טארגט, קוסטקו והול-פודס. אך ב-2016 היא נקלעה לשערוריה, כאשר נחשדה ששלחה אנשים מטעמה לרכוש את מוצריה, על מנת לנפח את נתוני המכירות וליצור מצג שווא כאילו מוצריה מבוקשים יותר מכפי שהם. פרשה זו ואחרות הן שהובילו ב-2017 את רשת טארגט להסיר מוצריה מן המדפים. החברה מוסיפה לפעול כיום, אך תחת שם מותג חדש.

הדוגמה הבאה היא של חברת Wework מיסודו של הישראלי אדם נוימן, אשר ב-2019 יוחס לה שווי שוק פנטסטי של 47 מיליארד דולר, וכעת המשך קיומה מוטל בספק. אינני טוען חלילה שנוימן הונה את לקוחותיו כפי שעשתה אליזבת הולמס. אך הוא בהחלט נטל חברה שעיקר עיסוקה בנדל״ן, ושיווק אותה בתור חברת טכנולוגיה פורצת דרך. הוא ניצל את כישורי השכנוע והקסם האישי שלו על מנת לייצר התלהבות מוגזמת, אשר אינה פרופורציונית לליבה העסקית של החברה, או לפוטנציאל הרווח שלה. לראיה, למרות ש-Wework פעילה מאז שנת 2010, היא מעולם לא הצליחה לעבור לפסים של ריווחיות, וברבעון הראשון של 2021 דיווחה על הפסד של כשני מיליארד דולר. לאחר שהניסיון הראשון להנפיק את החברה ב-2019 נכשל, Wework צפויה לנסות זאת בשנית, באמצעות מיזוג עם ״ספאק״.

אם כבר הזכרנו את המונח, הבא נדבר מעט על אחיזת העיניים המכונה ״ספאק״, ראשי תיבות של Special Purpose Acquisition Company. מדובר בחברה ללא פעילות עסקית, אשר מגייסת כספים מן הציבור במטרה לרכוש או להתמזג עם חברה שיש לה פעילות. יוזמי ה״ספאק״ בעצם מבקשים מן הציבור להשקיע בדבר מה בלתי ידוע, וזאת בהסתמך אך ורק על המוניטין והפופולריות האישית שלהם. חברות מסוג זה נעשו נפוצות להחריד במהלך שנת 2020, כאשר 82 מיליארד דולר גויסו באופן זה, והמגמה הזו נמשכת במלוא המרץ גם ב-2021. כמובן, איש אינו מבטיח לציבור שההשקעה תהיה מוצלחת, גם אם מי שמייחצן אותה הוא שחקן כדורסל מפורסם כמו שאקיל אוניל.

דוגמה נוספת לחברה אשר מושתתת על פולחן האישיות של המייסד אותה, ולאו דווקא סביב הפעילות העסקית או פוטנציאל הרווחים שלה, היא טסלה. שוב, אינני משווה את אלון מאסק עם אליזבת הולמס, ואינני טוען כי הוא עוסק בהונאה שיטתית של המשקיעים שלו. אך אפילו מעריציו המסורים ביותר חייבים להודות, שהערכת השווי של חברת טסלה מופרכת לחלוטין. אפילו כיום, לאחר שהמניה שלה איבדה כשליש מערכה, שווי השוק של טסלה גבוה משווי השוק המשותף של ארבעת חברות הרכב הבאות אחריה ברשימה – טויוטה, וולקסוואגן, דיימלר וג׳נרל מוטורס. זאת למרות שכל אחת מן החברות הללו מייצרת בכל שנה יותר רכבים מטסלה, וכל אחת מהן הרבה יותר ריווחית. לו לטסלה היתה בלעדיות על ייצור מכוניות חשמליות, אולי היתה הצדקה כלשהי לתמחור המטורלל, אולם גם זה אינו נכון. החל מהשברולט בולט וכלה בפורשה טייקאן, ישנם כיום דגמים חשמליים ממיטב חברות הרכב בעולם, אשר מציעים ביצועים זהים לאלו של טסלה, במחיר נמוך יותר, וברמת גימור גבוהה יותר. בנוסף, חברות הרכב המתחרות מציעות יתרון נוסף – הן מנוהלות על ידי אנשים רציניים, שאינם מעשנים סמים בשידור חי באתר יוטיוב, או מפמפמים מטבעות קריפטוגרפיים ברשת טוויטר.

הדוגמה האחרונה שאספק לכם היא של חברת Uber, אשר שמה לה למטרה לחולל מהפיכה בענף ההסעים. מעולם לא הזדמן לי להיעזר בשירותיה של אובר, אך ממה ששמעתי, לקוחות החברה מהללים את השירות. האופן שבו הצליחה לקצץ את עלויות הנסיעה במונית קנה לה ללא ספק מעריצים רבים. אך אם נציץ בדוחות של אובר, נגלה לחרדתנו שהיא מעולם לא הצליחה להרוויח ולו דולר שחוק אחד. אף על פי שהיא פעילה למעלה מעשור, הוצאות התפעול שלה היו גבוהות מן ההכנסות שלה, שנה אחר שנה. בשנת 2020 היא הפסידה סכום עתק של 6.8 מיליארד דולרים. תאמינו או לא, אך זהו למעשה שיפור בהשוואה לשנת 2019, במהלכה הפסידה החברה 8.5 מיליארד דולרים. משמעות הדבר היא שחברת אובר איננה באמת מסוגלת להוזיל את עלות הנסיעה במונית. אפקטיבית, כל שעשתה הוא להשתמש בכספי המשקיעים על מנת לסבסד את הנסיעות של לקוחותיה. זה חוקי למהדרין, משום שהמשקיעים ידעו היטב איזה סיכון הם לוקחים כאשר רכשו את מניותיה. אך ברור לכל שזהו אינו מודל עסקי בר-קיימא.

אז למה בני אדם שפויים משקיעים את מיטב כספם בחברות קיקיוניות כמו וויוורק, טסלה או אובר? הדבר ללא ספק קשור בקסם האישי של העומדים בראשן. אך זה לבדו אינו מספיק על מנת להסביר את ההקף הנרחב של התופעה. לדעתי, בעשור האחרון נוצרה קרקע פוריה לצמיחתן של חברות בולשיט מן הסוג הזה, כתוצאה מן המדיניות המוניטרית הקלוקלת של הבנקים המרכזיים, אשר השאירו את הריבית נמוכה מדי, במשך זמן ארוך מדי. הדבר יצר בקרב המשקיעים רעב כה עצום לתשואה, שהם היו מוכנים ליטול על עצמם סיכון מופרז על מנת להשיגה. רק בסביבה של ריבית אפסית, המשקיעים מוכנים לסבול את קיומן של חברות בלתי ריווחיות, משום שאין להם אלטרנטיבות טובות יותר. הם מעדיפים להמר על חברות שיש להן פוטנציאל צמיחה כלשהו, מאשר לתת לכסף הזה להירקב בבנק. גם אם החברה לא תגיע לכדי ריווחיות בעתיד הנראה לעין, הם חושבים לעצמם, ניתן יהיה בשלב מסויים להנפיק אותה בבורסה ולהעביר את ההפסדים לידי המשקיעים המוסדיים. באופן זה חברות סטארט-אפ מסוגלות להפסיד כסף שנה אחר שנה, ובכל זאת לזכות בעוד ועוד סבבים של מימון. כל עוד שהן מסוגלות להציג צמיחה במונחים ערטילאיים כגון מספר המשתמשים, או כמות הקליקים באתר, הכסף ממשיך לזרום ומנהליהן מסוגלים להוסיף ולשלם לעצמם משכורות עתק. כל מה שנדרש על מנת לעלות על הרכבת הזאת הוא סיפור צמיחה משכנע, ונכונות לשקר במצח נחושה. אז מה הפלא שעולם ההי-טק מושך אליו שרלטנים?

ומן העבר השני של המתרס, איזה סיכוי היה לחברות בענפים המסורתיים למשוך השקעות בסביבה כזו? הן הרי לא היו מסוגלות להציג סיפורי צמיחה אטרקטיביים שכאלו. באופן זה נטשה וול-סטריט את חברות החקלאות, האנרגיה, הכרייה והתעשייה הכבדה, וזנחה אותן לאנחות. במשך עשור שלם מחירי הסחורות שהן מייצרות רק ירדו וירדו, אף על פי שהן הכרחיות לשם הקיום האנושי. המפעלים נעזבו והעובדים פוטרו. בניסיון נואש להתייעל, הייצור הועבר למזרח הרחוק, היכן שכוח העבודה זול יותר. כתוצאה מכך שכר הפועלים בעולם המערבי דרך במקום, ובהשוואה לעובדי תעשיית ההייטק הם הפכו לעניים מרודים. ״לימדו לתכנת״, יעצו המהנדסים בליגלוג לכל מי שהעז להתלונן, כאילו כלכלה כלשהי מסוגלת להתקיים אך ורק מתוכנה.

אך כעת אני חושד שהבולשיט הזה קרב לקיצו, ומה שישים לו קץ הוא האינפלציה. אם אנו אכן שרויים בתחילתו של עידן אינפלציוני, חברות הטכנולוגיה כבר לא יוכלו לגייס הון בעלות כה נמוכה. הן יצטרכו לכל הפחות לפצות את המשקיעים על אובדן הערך של כספם, בשעה שהן משתמשות בו על מנת לפתח את מוצריהן. פירוש הדבר שהן ידרשו להציג רווח נקי תוך פרק זמן קצר, או לסגור את העסק. במקביל, בפני המשקיעים יפתחו אלטרנטיבות חדשות בסקטור הסחורות, בדגש על המתכות היקרות, והחברות אשר כורות אותן מן האדמה. לפתע פתאום, חברות הטכנולוגיה יצטרכו להתחרות בסקטור אחר, אשר להבדיל מהן מתומחר עדיין בזול. לפתע כל השקרים יחשפו. מי שיש לו טכנולוגיה מועילה באמת ישרוד, ומי שכל העת הזאת רק הציג הצגות – ילך הביתה.

…………………………………

לסיום, אני מעוניין להוסיף הודעה אישית לקוראי הבלוג המסורים, אשר מתפלאים מדוע תדירות הכתיבה שלי ירדה פלאים. כפי שכבר רמזתי לכם בפייסבוק, בחרתי להפנות חלק ניכר מזמני וממרצי לקמפיין אשר אותה מובילה קהילת Wallstreetsilver באתר רדיט. המודעות אשר אותן עיצבתי (בהתנדבות, כמובן) הופיעו על עשרות שלטי חוצות ברחבי ארה״ב. בנוסף, הקמפיין הפך לוויראלי ומאות פעילים ברחבי העולם מדפיסים אותן באופן פרטי ותולים אותן במרחב הציבורי. אני מקדיש כיום שעות ארוכות בעבודה איתם וביצירת חומרים נוספים. במשך שנים ארוכות הזהרתי מפני התוצאות הקטסטרופליות אשר אני סבור שיגרמו כתוצאה ממדיניות הבנקים המרכזיים ברחבי העולם. אך מדובר היה בדיבורים בלבד. לראשונה אני מרגיש שיש לי אפשרות ממשית לעשות דבר מה על מנת לעצור אותם.

ההשקעה במתכת הכסף אינה רק ספקולציה שמטרתה לעשות רווחים. לאור המידע אשר נחשף בחודשים האחרונים (ואשר עד לאחרונה היה קיים ברמת שמועות בלבד), אני מאמין כי מתכת הכסף מהווה את עקב האכילס של המערכת המוניטרית הרקובה שתחתיה אנו חיים. באמצעות רכישה של כסף פיזי באפשרותנו להרעיב את בנקי ההשקעות, אשר מזה שנים מדכאים באופן שיטתי את מחירה, ואת מחיריהן של סחורות נוספות, במטרה ליצור מצג שווא של אינפלציה נמוכה, אשר מצדיקה את המשך קיומה של מדיניות הריבית האפסית. היות ומתכת הכסף היא הסחורה אשר סבלה הכי הרבה מן המניפולציה הזו, אנו מאמינים כי הפעלת לחץ מרוכז עליה תמוטט את השיטה המושחתת כולה.

מי שמתבונן אך ורק במחיר המתכת יכול לקבל את הרושם המוטעה כאילו מאמצינו נכשלו. אך בשעה שהמחיר הרשמי כמעט ואינו זז מיום שהקמפיין החל, הרי שההשפעה על מחסניה של בורסת הסחורות היא דרמטית. מבלי שהדבר ידווח בתקשורת המיינסטרים, אנו רואים לנגד עינינו ״ריצה על הכסף״. כל פירור של המתכת נחטף, במקרים רבים תמורת הרבה מעבר למחיר הרשמי. ביום שבו המחסנים יתרוקנו, ובורסת הסחורות לא תהיה מסוגלת עוד לספק את הסחורה הפיזית, העולם יבין עד כמה המחיר הרשמי מלאכותי וחסר משמעות. אנו מאמינים כי הדבר יוביל בסופו של דבר לרה-מונטיזציה של מתכות הכסף והזהב, ולאובדן אמון בשטרות הנייר. כתוצאה מכך, ממשלות העולם יאלצו לרסן את תקציביהן, להגביל את סמכויותיהן ולחדול מלהתערב באופן כה בוטה בכלכלה ובחייהם הפרטיים של האזרחים. זהו האופן שבו אנו מקווים להשיב לעצמנו את חירויות הפרט אשר נשחקו בעשורים האחרונים עד ללא הכר.

לפיכך אני מבקש מכם, הקוראים, לקבל בהבנה את הנוכחות המצומצמת שלי בתקופה הקרובה.

תגובה אחת ל-“סוף עידן הבולשיט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s