״שפרד! שפרד, התעורר!״ דלת התא נקרעה לרווחה, ויד טלטלה אותו בגסות.
״מה?״ הוא התרומם במיטתו ושיפשף את עיניו. ״מה קורה?״.
״מהר! שים עליך בגדים ובוא איתי.״ היה זה ג׳נקינס, שותפו לתא.
״אין לי זמן למשחקים. יש לי משמרת בשש בבוקר.״
״זה אינו משחק,״ לחש ג׳נקינס. ״התנגשנו בקרחון. הספינה הזו עומדת לשקוע.״
שפרד התעורר מייד. הוא זיהה את האימה בקולו של חברו.
״איך זה קרה?״ הוא שאל, בעודו מגשש אחר מכנסיו.
״אינני יודע. הראות היתה איומה.״ ניסה ג׳נקינס להסביר, בעודו פוסע סביב בעצבנות. ״ברגע אחד האופק היה שחור, ובמשנהו הופיע קרחון ענק מלפנים. כשזיהינו אותו כבר היה מאוחר מדי מכדי לעצור.״
שפרד חטף את מעילו והם יצאו אל המסדרון, אשר היה שקט באופן חשוד.
״איפה כולם?״ הוא שאל. ״האם עוד לא העירו אותם?״
״לא. אנחנו לא יכולים לעשות זאת.״ ענה ג׳נקינס בקול מתנצל.
״למה אתה מתכוון?״ התרעם שפרד. ״אם הספינה טובעת, צריך להעיר מייד את כולם ולהעלות אותם לסירות ההצלה!״
״אבל הקצין הראשון אסר עלי.״
״מדוע?״
״הוא סבור שזו אינה פגיעה חמורה, ושאנחנו מסוגלים להמשיך ככה כל הדרך עד ניו-יורק. הוא הורה לי לסתום את הפה ולא להפחיד את הנוסעים.״
״משוגע שכמוך!״ צחק שפרד בהקלה. ״לרגע האמנתי שהספינה באמת טובעת.״
״אינך מבין,״ התעקש ג׳נקינס. ״הייתי למטה, בחדרי הדוודים. הנזק הרבה יותר גדול מכפי שהוא משער. מים חודרים פנימה במהירות. אני נשבע לך, הספינה הזו עומדת לטבוע!״
״אני צריך לראות זאת במו עיני.״ הכריז שפרד ופנה לרדת במורד המדרגות.
הסיפונים היו ריקים. מרבית הנוסעים כבר פרשו לתאיהם, ורק מעטים מביניהם עוד נותרו במסעדה ובמועדון הלילה. האוויר התחמם ככל שירדו למעמקי האוניה, והתקרבו אל דודי הקיטור אשר הניעו אותה.
״אל אלוהים!״ קרא שפרד כאשר הגיעו לאולם המכונות הראשי. הרעש וההמולה עמדו בניגוד חריף לשלווה אשר שררה בחוץ. סדק עצום נבקע לאורך הקיר השמאלי, וזרם של מי ים התפרץ דרכו. טכנאים ומכונאים התרוצצו בכל עבר, מנסים נואשות לעצור את הדליפה. במרכז ניצב המהנדס הראשי, נובח את פקודותיו. שפרד פילס אליו את דרכו, מבוסס במים שהגיעו עד לגובה ברכיו.
״אדוני, אדוני!״ הוא הרים את קולו, מנסה להתגבר על הרעש. ״מהי חומרת המצב? האם עלינו לנטוש את האוניה?״
״לנטוש את האוניה?״ גיחך המהנדס הראשי. ״בוודאי שלא. תכף נפעיל את המשאבות ונפנה מכאן את כל המים.״
״ומה לגבי הסדק הזה?״.
״לא יותר מאשר חור קטן,״ ענה המהנדס בביטול. ״עד הבוקר הוא יתוקן, ולא תוכל להבחין שקרה כאן דבר.״
כביכול בתגובה לדבריו, נשמע קול חריקה מתכתית, וזרם המים התגבר. המהנדס חזר לצעוק את פקודותיו, ולהאיץ בטכנאים לנוע מהר יותר.
״אינני יודע, שפרד״, אמר ג׳נקינס. ״זה לא נראה טוב.״
״אתה צודק. אנחנו חייבים לדבר עם הקברניט.״
״כבר ניסיתי, בנאדם. אני אומר לך!״
אך מחאותיו של ג׳נקינס לא הועילו. שפרד החל לרוץ במעלה המדרגות, ותוך פחות מדקה הגיע לפתח הגשר. ג׳נקינס נשרך מאחוריו, מתנשף בכבדות.
״ביגס,״ פנה שפרד אל הקצין הראשון, ״היכן הקברניט?״
הגבר הגבוה וחמור הסבר הסתובב לעברם.
״ראשית, עליך לפנות אלי בתואר ׳המפקד׳. שנית, מי לכל הרוחות הרשה לך להתפרץ הנה?״
״אין לנו זמן לזה, ביגס.״ התעקש שפרד. ״בספינה הזו יש סדק ברוחב של הראש שלך, ואנחנו חייבים להתחיל לפנות אותה באופן מיידי.״
״שטויות.״ ביטל הקצין הראשון את דבריו. ״מדובר בנזק בלתי משמעותי, אשר יתוקן במהירה.״
״איך אתה יודע? האם טרחת לבקר בחדר המכונות?״
״שוחחתי בטלפון עם המהנדס הראשי, והוא הבטיח לי שהכל תחת שליטה. להבדיל ממך, אני נוהג לתת אמון באנשי המקצוע.״
״היכן הקברניט?״ קטע אותו שפרד. ״האם הוא נמצא במשרדו?״
״הקברניט נח, ולא אניח לכם להטריד אותו בזוטות שכאלו.״
אך שפרד לא שעה לו. הוא חצה את חלל הגשר וניגש אל דלת משרדו של הקברניט.
״אדוני!״ הוא החל לדפוק בדלת. ״אדוני! האם אתה שם?״
״איך אתה מעז?״ צעק הקצין הראשון. אך היה זה מאוחר מדי. הקברניט התעורר מן הצעקות ויצא מחדרו.
״מה פשר המהומה הזאת?״ נזף בהם הקברניט. הוא היה גבר מזוקן בעל עיני פלדה, וכל אנשי הצוות התייחסו אליו ביראת כבוד.
״אדוני הקברניט,״ אמר שפרד, ״צר לי להפריע לך, אולם זהו מקרה חירום. באנו זה הרגע מחדר המכונות. הוא שקוע במים עד לגובה חצי מטר. אני ממליץ להתחיל מייד בהליכי פינוי.״
״מר שפרד,״ הרעים הקברניט בקולו. ״האם אתה סבור שאתה מחדש לי דבר?״
״לא, אדוני.״
״אני מבטיח לך שקיבלתי דיווח מקיף אודות המצב, וכי הכל נמצא תחת שליטה. האם זה ברור?״
״כן, אדוני.״
״אני מעריך את הדאגה שלכם, אך היא בלתי נחוצה לחלוטין. אם אינני טועה, גם לך וגם למר ג׳נקינס הצעיר יש משמרת מחר בבוקר. הלא כן? אני מציע ששניכם תיגשו לישון, ותניחו לבכירים מכם לטפל בנושא.״
״אבל אדוני,״ התעקש שפרד. ״אני חושש שהמצב חמור יותר מכפי שאתה משער. אתה מבין, אבי היה מהנדס ספינות במשך כל חייו, ולמדתי ממנו לא מעט. להערכתי יש לנו לכל יותר חצי שעה לפני שהמים יציפו את הגנרטור הראשי וישתקו את המשאבות…״
״מר שפרד!״ התרתח הקברניט. ״אני משיט ספינות עוד מלפני שנולדת! אם הייתי נוטש ספינה בכל פעם שבו היא חוטפת שריטה קטנה, לא היו נותרות ספינות בצי! כבר הסברתי לך שהמצב תחת שליטה, ולא אסבול עוד הפרעות מצידך.״
״מר ביגס,״ הוא פנה אל הקצין הראשון. ״לווה בבקשה את מר שפרד ואת מר ג׳נקינס לתאם. ואנא וודא שאינם מפיצים שמועות אשר עלולות לזרוע בהלה בקרב הנוסעים.״
״בעונג רב, אדוני.״ ענה הקצין הראשון. הוא שלף את האקדח אשר היה חגור על מותניו, וכיוון אותו לעבר השניים. שפרד וג׳נקינס הרימו את ידיהם בהכנעה.
״בעקבותיכם, רבותי.״ הוא רמז לעבר הדלת. ״אנא אל תאלצו אותי להשתמש בכוח.״
״אם הוא ינעל אותנו בחדרנו, אנחנו אבודים.״ לחש ג׳נקינס באוזני חברו, בעודם פוסעים באיטיות במורד המדרגות. ״אם הם יחליטו לנטוש את הספינה באמצע הלילה, בטח ישכחו מקיומנו, ואנו נטבע!״
״אל תדאג.״ הרגיע אותו שפרד, בעודו מעיף מבט לאחור. ״אני אחשוב על משהו.״
״מוטב שתעשה זאת מהר. תכף נגיע למגורי הצוות.״ ייבב ג׳נקינס. הוא היה בסך הכל בן תשע עשרה, ומעודו לא שיער שכך תסתיים קריירת הספנות שלו.
״ביגס,״ ניסה שפרד לפנות אל ליבו של הקצין הראשון. ״אם אתה רוצה שנישאר בחדרנו, אני מבטיח לך שנעשה זאת. אולם אנא אל תנעל אותנו בפנים.״
״מאוחר מדי, שפרד.״ גיחך ביגס. ״אתה קראת עלי תיגר פעם אחת יותר מדי, והפעם זה עומד לעלות לך ביוקר.״
״אנא, אל תעשה זאת.״ הסתובב שפרד לעברו של הקצין הראשון, ידיו עדיין מורמות באוויר.
״המשך ללכת, שפרד!״ סינן הקצין הראשון, מנופף באקדחו.
״מה זה, לכל הרוחות?״ הזדעק שפרד והצביע לקצה המסדרון.
״מה?״ התבלבל ביגס ופנה לאחור.
זאת היתה ההזדמנות של שפרד לפעול. הוא הלם בכל כוחו בפרצופו של הקצין הראשון, והלה קרס אל הרצפה מעולף.
״מהר. קח את צרור המפתחות שלו,״ הורה שפרד לג׳נקינס המבוהל. ״ועזור לי לשאת אותו לתוך החדר, לפני שמישהו יבחין בנו.״
הוא הרים את האקדח אשר נשמט מידו של ביגס ותחב אותו לכיסו. יחדיו סחבו את גופו הכבד של ביגס והשליכו אותו על אחד הדרגשים.
״איננו יכולים לנעול אותו כאן. הלא כן?״ שאל ג׳נקינס. ״אנחנו נחרוץ בכך את גורלו.״
״אתה צודק.״ נאנח שפרד. ״אינני יכול להביא את עצמי לעשות דבר מה כה אכזר. אך פירושו של דבר שלא נותר לנו זמן רב. אנחנו חייבים לרדת מן הספינה הזו לפני שהבן זונה יתעורר.״
״אנו צריכים לקחת את סירת ההצלה מספר שש.״ אמר ג׳נקינס. ״היא נמצאת הכי רחוק מן הגשר, וזה יתן לנו את הסיכוי הטוב ביותר לחמוק באין מפריע.״
״רעיון טוב.״
השניים הגיפו מאחוריהם את דלת התא והתגנבו במורד המסדרון האפל. כאשר הגיעו אל הסיפון נעצר שפרד לצד הדלת והציץ ימינה ושמאלה, על מנת לוודא שהדרך פנויה. לפתע נשמעה חריקה ממושכת.
״הספינה נוטה!״, לחש ג׳נקינס בפחד.
״כן,״ אישר שפרד. ״משקלם של המים מתחיל להטות אותה לאחור. אין לנו זמן רב.״
״אנחנו צריכים להעיר את כולם ולהזהיר אותם.״
״ומה זה יועיל?״ שאל שפרד. ״הם יעשו בדיוק כפי שאנו עשינו. הם יפנו אל הקברניט והלה ישלח אותם חזרה למיטותיהם. הדבר היחיד שנשיג בכך הוא שיתפסו אותנו וישימו אותנו בתא הכלא.״
״אז אולי לפחות נזהיר כמה מהם?״ הפציר ג׳נקינס.
״טוב ויפה.״ הסכים שפרד. ״בכל סירת הצלה יש מקום לתריסר אנשים. אז הבא נמלא אותה ככל שניתן. אתה תיגש למסעדה ואני למועדון הלילה. כל אחד מאיתנו יאסוף חמישה אנשים, וניפגש בעוד כמה דקות ליד הסירה.״
״מוסכם.״ אישר ג׳נקינס ויצא במרוצה לדרכו.
המועדון היה כמעט ריק בשעה מאוחרת זו של הלילה. הנוכחים כלל לא היו מודעים לדרמה המתרחשת במעמקי הספינה. על הבמה עוד ניצבה זמרת הקברט ושרה שיר אהבה נוגה. הפסנתרן אשר לצידה ליווה אותה בנגינתו. בפאתי החדר ישבו גבר ואשה, לוגמים כוסית אחרונה לפני שישובו לתאם. מאחורי הבר עמד הברמן, מבריק את כוסותיו בזו אחר זו.
״טוב מאוד,״ לחש שפרד לעצמו. ״בדיוק חמישה אנשים.״
״גבירותי ורבותי,״ הוא הכריז. ״האם תואילו בטובכם לבוא איתי?״
״מה העניין?״ שאל הגבר. ״האם כבר סוגרים את המועדון?״
״תן לנו בבקשה עוד כמה דקות לסיים את המשקה.״ ביקשה האשה.
״לא. אינכם מבינים. לצערי אין שום דרך קלה לאמר זאת, אך הספינה הזאת שוקעת. אנחנו צריכים לגשת מייד לסירות ההצלה.״
״מה?״ נזעקה האשה.
הפסנתרן הפסיק לנגן והביט בו במבוכה.
״האם זהו סוג של בדיחה?״ התעצבן הגבר. ״לא שמענו שום אזעקה.״
״אני רציני לחלוטין.״ אמר שפרד. ״לפני זמן קצר התנגשנו בקרחון, ומים חודרים במהירות לבטן האונייה. האזעקה מן הסתם תחל בקרוב, אך אני מציע לכם להיות הראשונים לרדת מן האונייה הזו, לפני שיתחיל הבלאגן.״
״אני מתקשר אל הגשר.״ אמר הברמן, ופנה להרים את שפופרת הטלפון אשר ניצב על הקיר.
״לא.״ התרה בו שפרד. ״אל תתקשר אליהם. הם קיבלו הנחיה לשקר לציבור הנוסעים לגבי חומרת המצב.״
״אתה משוגע.״ אמר האיש.
״האמנם?״ התריס שפרד לעברו. ״האם אינך מרגיש כיצד הסיפון נוטה מתחת לרגליך? זהו אינו מצב נורמלי!״
כולם נאלצו להודות ששפרד צודק. זמרת הקברט החלה לייבב בפחד.
״הרגעו!״ פקד שפרד. ״בואו איתי וכולכם תינצלו.״
״אלוהים ישמור!״ קראה האשה. ״למה אנחנו מחכים?״
הם פנו כאיש אחד ללכת בעקבותיו של שפרד, אשר הוביל אותם אל ירכתי האוניה. ג׳נקינס כבר המתין להם שם, ועימו מלצר, שני טבחים, ואשה עם ילד קטן, אשר היה חבוק בזרועותיה.
״שכנעתי את האשה הזו לבוא איתנו. הספקנו לאסוף את הבן שלה מן התא.״
״טוב עשית.״ אישר שפרד. השניים פנו להסיר את כיסוי הקנבס מסירת ההצלה. הכיסוי היה מהודק בקרסים, והם התקשו לעשות זאת באפלולית אשר שררה סמוך לירכתיים.
״כיצד זה שרק אנחנו יורדים מן הספינה?״ שאל הברמן.
״מדוע אף אחד אחר אינו מגיע?״ הוסיף המלצר.
״אין לי פנאי כרגע לענות על שאלותיכם.״ ענה שפרד. ״ראשית עלו על הסירה, ולאחר מכן אסביר לכם הכל.״
״אני לא עולה על הסירה עד שנקבל ממך תשובות.״ קרא בהתרסה הגבר מן המועדון.
״עשה כרצונך.״ הטיח בו ג׳נקינס. ״אם אתה רוצה להישאר על ספינה טובעת, אתה מוזמן לעשות זאת.״
הדברים הללו הניעו את החבורה להצטרף ולעזור לשניים כמיטב יכולתם. יחדיו הם הצליחו לנתק את הקרסים ולחשוף את הסירה. שפרד זינק לתוכה בזריזות, והחל לסייע לנשים לטפס פנימה.
״בזהירות, בזהירות.״ הוא ביקש.
״האם כולם בפנים?״ שאל ג׳נקינס כאשר החבורה תפסה את מקומותיה על ספסלי העץ הנוקשים.
״כן.״ אישר שפרד. ״אפשר לצאת לדרך. הסר את פין הביטחון מן הגלגלת.״
סירות ההצלה היו מחוברות למנוף אשר הנמיך אותן אל המים. נדרשו שני ימאים מנוסים על מנת לתפעל אותו כהלכה.
״חכו רגע!״ צעקה פתאום האשה עם הילד. ״הבן שלי צריך לגשת לשירותים.״
״אין פנאי לכך עכשיו.״ נזף בה שפרד.
״אבל הבן שלי לא מסוגל לעשות את צרכיו בלב ים!״ היא התלוננה.
״הספינה הזו טובעת ואנחנו צריכים להתרחק ממנה במהירות האפשרית.״
״אבל הספינה יציבה לחלוטין.״ הצטרף לוויכוח הגבר מן המועדון.
״הספינה נוטה לאחור,״ טען ג׳נקינס. ״ואיננו יודעים מתי היא תתהפך ותטבע. איננו יכולים לקחת סיכון.״
״היא יכולה לקחת אותו לשירותי הבריכה.״ יעץ הפסנתרן. ״הם ממש קרובים וזה יקח רק שתי דקות.״
״אסור לנו להתעכב.״ חזר והזהיר שפרד.
״נו, תן לה כבר ללכת.״ אמרה זמרת הקברט. ״בזמן שאתם מתווכחים היא כבר יכלה ללכת ולחזור.״
״נו, טוב.״ נכנע שפרד. ״לכי ותחזרי בזריזות. אנחנו נחכה לך שתי דקות.״
הוא סייע לאשה לרדת מן הסירה עם בנה, והשניים נבלעו בחשיכה.
הם המתינו בדממה. אוויר קפוא עלה מן המים, וכולם הידקו את מעיליהם.
״אם אנחנו כבר מחכים,״ אמרה לפתע הזמרת. ״תן לי לקפוץ אל התא שלי ולהביא את תכשיטי. כל כך חבל לי להשאיר אותם מאחור.״
״האם השתגעת לגמרי?״ זעק ג׳נקינס. ״זה יקח לך שעה לגשת עכשיו אל התא.״
״מה פתאום?״ היא ענתה לו. ״התא שלי נמצא ממש קרוב. תן לי חמש דקות ואני חוזרת.״
״האמנם את מוכנה לסכן את חייך בשביל כמה תכשיטים?״ שאל שפרד.
״אתה ממש מגזים.״ אמר הגבר מן המועדון. ״הספינה הזאת ענקית, ויכולות לחלוף שעות ארוכות לפני שהיא תשקע.״
״אנחנו לא יכולים לקחת את הסיכון!״ חזר ג׳נקינס ואמר.
״זה יקח לי רק חמש דקות,״ הפצירה הזמרת. ״כבר יכולתי ללכת ולחזור.״
״נו, תן לה ללכת.״ אמר הפסנתרן. ״אם היא תאבד את תכשיטיה אני אאלץ לשמוע על כך עד סוף ימי.״
״נו, טוב.״ שוב נכנע שפרד. ״לכי ותחזרי בזריזות. אני נותן לך חמש דקות, ולא שנייה אחת יותר מזה!״
״תודה רבה!״ אמרה הזמרת, ושפרד סייע גם לה לרדת מן הסירה.
שוב השתררה דממה. למעט קול הגלים לא נשמע דבר.
״האם אתה בטוח שהאוניה טובעת?״ הקשה הגבר מן המועדון. ״אנחנו ממתינים וממתינים ושום דבר לא קורה.״
״כן.״ אמר שפרד בקוצר רוח. ״האוניה אכן טובעת. אם היית יורד איתי לחדר המכונות היית רואה איזה סדק עצום נפער בדופן, וכמה מים חודרים דרכו.״
״אני חייבת לציין שקר כאן נורא,״ הוסיפה אישתו. ״והספסלים מאוד לא נוחים.״
״אכפת לכם אם אני אעשן?״ שאל המלצר.
״אני לא סובל עשן סיגריות.״ ענה לו אחד הטבחים.
״אבל אנחנו נמצאים באוויר הפתוח.״ התלונן המלצר. ״מה אכפת לך? אתה ממילא הולך למות.״
״אנחנו לא עומדים למות.״ אמר שפרד.
״לא נמות אם נצא סוף סוף לדרך.״ הוסיף ג׳נקינס.
״אז אולי אני ארד לסיפון ואעשן?״ שאל המלצר.
״השתגעת?״ שאל שפרד.
״אנחנו ממילא לא זזים לשום מקום.״ הפציר בו המלצר. ״אני לא אתרחק. אני רק אעמוד כאן קרוב ואעשן, עד שהבחורות יחזרו.״
״נו, טוב.״ נכנע שפרד. ״אבל תעשה לי טובה ואל תתרחק.״
המלצר ירד מן הסירה בקפיצה, הדליק לו סיגריה ושאף עמוקות את העשן שלה. שוב השתררה סביבם דממה.
״כמה קר,״ התלוננה האשה מן המועדון. ״חבל שלא הבאתי את מעיל הפרווה שלי. אולי אני אקפוץ לרגע לתא ואביא את מעיל הפרווה שלי?״
״לא.״ פסק ג׳נקינס. ״אף אחד לא זז מכאן לשום מקום.״
״אבל זה יקח לי רק כמה דקות!״.
״אני לא מאמין למשמע אוזני.״ אמר שפרד. ״מציעים לך מושב על סירת הצלה, ואת מעדיפה לוותר עליו בשביל מעיל?״
״מה יועיל לי להינצל מספינה טובעת, רק כדי למות מקור בלב האוקיינוס?״ התווכחה האשה.
״תסתמי את הפה ותשבי בשקט.״ איבד ג׳נקינס את סבלנותו.
״הי!״ צעק בעלה. ״אל תעז לדבר לאישתי בטון הזה.״
״הבא נרגע.״ התחנן שפרד. ״יש לנו לילה ארוך לפנינו, ועלינו להישאר מאוחדים.״
דבריו גרמו לכולם להשתתק, והם שוב המתינו בדממה.
״הי,״ אמר לפתע הפסנתרן. ״אני יכול לשמוע מוזיקה מנגנת.״
״חי נפשי, אתה צודק.״ אמר שפרד.
״אבל התזמורת לעולם לא מנגנת בשעה כזו של הלילה.״ התפלא הברמן.
״בן זונה,״ קילל ג׳נקינס. ״זה בטח הקברניט אדמס.״
״כן.״ הסכים שפרד. ״כמה מן הנוסעים בוודאי שמו לב שדבר מה אינו כשורה. אז הוא הורה לתזמורת להתחיל לנגן, כדי להרגיע את הרוחות.״
״האם אתם יכולים לשמוע את זה?״ לחש הברמן. ״זה נשמע כמו צעקות.״
״לא. אלו קריאות שמחה.״ אמרה בפליאה האשה מן המועדון.
לפתע הופיעה זמרת הקברט, נושאת עימה מזוודה גדולה מלאה בבגדים.
״תודה לאל שחזרת,״ אמר שפרד. ״הושיטי לי את ידך ואעזור לך לעלות לסירה.״
״לא תאמינו מה קורה שם.״ היא אמרה ליושבים בסירה. ״הקברניט פתח את המסעדה, ומחלקים לכולם ארוחה בחינם.״
״אי, אי, אי,״ אמר הגבר מן המועדון. ״איך פיספסנו.״
״אתה לא נורמלי.״ אמר ג׳נקינס. ״אתה מוכן לסכן את חייך בשביל ארוחה?״
״אני כבר לא כל כך בטוח שהמצב חמור כמו שאתם מתארים.״ אמר הפסנתרן. ״אנחנו יושבים כאן בקור כבר חצי שעה והאנייה נראית לי בסדר גמור. אולי שניכם חלמתם את כל העניין?״
״תני לי את ידך.״ חזר ואמר שפרד לזמרת.
״עוד לא.״ היא סירבה. ״אני רוצה קודם לגשת לאכול משהו במסעדה.״
״לא. אל תעשי זאת!״ התחנן שפרד. ״האם אינך רואה כיצד הקברניט מנסה לפתות אתכם? הוא מציע לכם ארוחה בחינם כדי שתתעלמו מסימני הסכנה.״
״מבחינתי זה עובד.״ אמר הפסנתרן וזינק מן הסירה אל הסיפון. ״בואי ונלך לאכול משהו.״
״אנחנו לא נוכל להמתין לכם!״ הזהיר אותם שפרד.
״באמת?״ לעג לו הפסנתרן. ״נראה לי שאתם עומדים לחכות כאן עד אור הבוקר.״
למשמע דבריו קמו על רגליהם בני הזוג מן המועדון.
״גם אנחנו הולכים.״ הודיע הגבר.
״אני רוצה לאסוף את מעיל הפרווה שלי.״ הוסיפה אשתו.
״אם נראה שיש סכנה, אז נחזור.״ הם הבטיחו, ובמילים אלו ירדו מן הסירה ונעלמו.
לאחר מכן עזבו גם הטבחים, בטענה שאם המסעדה פתוחה אז הם בוודאי נחוצים במטבח. המלצר השליך את בדל הסיגריה שלו והצטרף אליהם. אחרון חביב עזב הברמן. הוא אפילו לא טרח לספק הסבר.
״איפה האשה ההיא עם הילד?״ שאל שפרד.
״תעזוב.״ אמר ג׳נקינס. ״היא לא עומדת לחזור.״
זעזוע חלף לפתע באונייה, ואורותיה החלו להבהב. קולות בהלה נשמעו מכיוון הסיפון העליון. היא החלה לנטות יותר בחדות, וסירת ההצלה התנדנדה על החבלים כמו מטוטלת.
״לעזאזל,״ קילל ג׳נקינס, נאחז במושבו כדי לא ליפול.
״מהר,״ אמר שפרד. ״אנחנו חייבים להוריד את הסירה למים.״
היה קשה לתפעל את הגלגלת תחת התנאים הללו. אך שפרד וג׳נקינס הצליחו לבסוף לעשות זאת. הסירה גלשה באיטיות מטה, עד אשר קרקעיתה הכתה במי האוקיינוס.
״חתור!״ נתן שפרד את הפקודה, והשניים משכו במשוטים משני צידי הסירה. ״חתור!״.
כך התרחקו לאיטם מן האונייה. כעת יכלו להבחין עד כמה ירכתיה שקועים, וכיצד חרטומה מתרומם מעל פני המים.
״אל אלוהים!״ לחש ג׳נקינס בבעתה.
״אל תפסיק לחתור!״ התרה בו שפרד. הוא זכר היטב את סיפורי הזוועה אודות ספינות אשר שקעו במצולות, וסחפו איתן במערבולת גם את סירות ההצלה אשר היו קרובות מדי אליהן.
״הבט!״ קרא ג׳נקינס. ״הם מנסים להוריד את סירות ההצלה.״
״מאוחר מדי!״ קונן שפרד. ״מאוחר מדי!״.
במשך דקות ארוכות חזו באנדרלמוסיה אשר השתררה על גבי האונייה, כאשר אלפי נוסעים ניסו בו זמנית להגיע אל סירות ההצלה, ללא הועיל. לפתע כבו האורות על גבי הסיפון, והם שקעו בעלטה. העדות היחידה לאסון המתרחש היה השאון המחליא של מתכת נקרעת, בשעה שבטן האונייה נבקע לשניים.
השניים נאספו עם הנץ השחר, על ידי אוניית סוחר רוסית, אשר קלטה ברדיו אותות מצוקה. למעט שברים מועטים, לא היה זכר לספינתם, והם היו שני הניצולים היחידים.

---

גבירותי ורבותי. ראשית הרשו לי לברך אתכם על שקראתם עד הנה. הניסיון מלמד שמעטים האנשים בימינו שיש להם סבלנות לקרוא מאמרים ארוכים. שנית, אני מרגיש שאני חייב לכם הסבר, כיצד הסיפור הזה מתחבר לבלוג בנושא כלכלה. אתם מבינים, להיות נביא זעם זאת משימה לא קלה. לבני האדם יש נטיה לחשוב שמה שהיה הוא שיהיה. לדוגמה, אם הבורסה טיפסה ללא הרף בעשר השנים האחרונות, הם מניחים שהדבר ימשך לנצח. בדיוק כמו בסיפור, קברניטי הכלכלה מעדיפים שלא להתריע על סכנה, על מנת שהציבור ישאר רגוע וצייתן. אם מישהו קורא עליהם תיגר, הם ינסו להשתיק אותו. הם לא יהססו להוקיע אותו בתור שקרן או משוגע, על מנת להגן על הקריירה שלהם. הם ידחו את ההתמודדות עם הבעיות עד לרגע האחרון, שבו כבר מאוחר מדי מכדי לפעול ולהציל את חסכונותינו. בדיעבד הם יטענו שלא היתה שום דרך לחזות מראש את האסון, ויתנערו לחלוטין מן האחריות.

וגם אם נביא הזעם יצליח לאסוף אחריו קומץ של מאמינים, אין שום הבטחה שהוא יצליח להוביל אותם לחוף מבטחים. קשה מאוד לנבא את העיתוי המדוייק של אסונות כלכליים, וגם אם הנבואה נכונה, לעיתים חולפות שנים ארוכות לפני שהיא מתממשת. על מנת להינצל צריך לעיתים לשבת שעה ארוכה בתוך סירת ההצלה, בקור ובחושך. צריך גם לשמוע כיצד כולם חוגגים בבורסה, בקריפטו ובנדל״ן, ונהנים מארוחות חינם. על מנת להישאר בסירה הזאת נדרשת מידה בל תתואר של סבלנות וכוח רצון. צריך גם להתגבר על הספקות העצמיים, אשר מציקים כל העת. אלו הסיבות בגללן מרבית בני האדם אינם מצליחים להישאר בתוך סירת ההצלה, וברוב המקרים עוזבים אותה וחוזרים אל האונייה הטובעת.

אך ברגע שבו האסון הכלכלי מתרחש, כבר מאוחר מדי מכדי לגשת לסירות ההצלה. הן בדרך כלל כבר מלאות עד אפס מקום, ולא ניתן לעלות עליהן. על מנת להינצל חייבים להימצא עליהן מבעוד מועד.

אני מאחל לכולכם שנה טובה!