דמיינו לעצמכם מסעדה יוקרתית שבה ישנו תפריט יינות מגוון. הסועדים יכולים לבחור בין יין מתוצרת שאטו לאפיט ליין מתוצרת שאטו לאטור, והמחירים הם בהתאם. אך לא משנה איזה יין הם מזמינים, המלצר מוזג לכולם בדיוק מאותו הבקבוק. הסועדים אוהבים להרגיש כביכול יש להם יכולת בחירה, אך מרביתם ממילא אינם אניני טעם די הצורך על מנת לזהות איזה יין הם שותים. באופן זה בעל המסעדה מסוגל להבטיח שהסועדים יהיו מרוצים, וגם לחסוך בהוצאות. לטענתי, המערכת הפוליטית בימינו משולה למסעדה שכזו. הבוחרים זוכים להצביע עבור המפלגה המועדפת עליהם, אך התוצאה בכל מקרה היא זהה. חברי הכנסת ושרי הממשלה אולי מתחלפים, אולם המדיניות נשארת קבועה, והיא תמיד מוטה לטובת בעלי ההון, ולרעתו של האזרח הפשוט. ביום הבחירות הציבור מרגיש שהוא קובע את עתידו, וכי מצבו עשוי להשתפר אם רק יבחר במועמד הנכון. אך הפוליטיקאים שלנו הם למעשה בובות, אשר נתונות בידיהם של כוחות גדולים וחזקים מהם. המערכת הפוליטית כולה היא הצגה, אשר נועדה להסיח את דעתו של הציבור מן הסוגיות החשובות באמת. זהו המאמר השלישי בסדרה, אשר נועדה להוכיח את טענתי, שהדמוקרטיה בעולם המערבי כבר חוסלה, וכי למעשה אנו חיים באוליגרכיה סמויה מן העין.

כאשר הקמתי את הבלוג ׳מבוא לקלקלה׳, מי שהוביל את ארה״ב היה הנשיא ברק אובמה. בזמנו הייתי ביקורתי מאוד כנגד גרעונות העתק שלו, והאמנתי שיחד עם מדיניות הריבית האפסית והדפסת הכסף של הבנק המרכזי, הדבר יוביל לאינפלציה ולמשבר כלכלי חסר תקדים. את המדיניות השגויה הזו ייחסתי כמובן לאידיאולוגיה של השמאל, אשר טוענת שיש לתקן את הפערים החברתיים-כלכליים באמצעות קצבאות ורגולציה אגרסיבית. מן הסתם תמכתי במפלגה הרפובליקנית, אשר הציגה את עצמה כאבירת השוק החופשי, ונציגיה הבטיחו לאזן את התקציב ולהשיב את האחריות הפיסקלית. אך כאשר עלה לשילטון דונלד טראמפ, התאכזבתי לגלות שדבר לא השתנה. הוא אמנם הפחית את המסים, אך בד בבד הגדיל את ההוצאה הממשלתית, והחוב הלאומי של ארה״ב רק הלך ותפח. אם אובמה הגדיל את החוב בכעשרה טריליון דולרים במהלך שתי כהונותיו, הרי שלטראמפ נדרשה רק כהונה אחת על מנת לעשות זאת.

כיום אנו יודעים כי הממסד בוואשינגטון עשה ככל יכולתו על לחבל בנשיאותו של דונלד טראמפ ולמנוע ממנו מליישם את מדיניותו. פוליטיקאים הן מן השמאל והן מן הימין שיתפו פעולה על מנת לטפול עליו האשמות שווא, כביכול הוא סוכן של רוסיה. כאשר רצה לחקור פרשיית שחיתות של ג׳ו ביידן, אשר בהיותו סגן נשיא קיבל לכאורה שוחד מחברת האנרגיה האוקראינית בוריסמה, הם ניסו להדיח אותו. כאשר התגלה המחשב הנייד של האנטר ביידן, ועליו התכתבויות אשר מפלילות אותו ואת אביו, הן התקשורת הממסדית והן חברות הטכנולוגיה התגייסו על מנת לצנזר את הסיפור. כאשר בליל הבחירות עלו חשדות לזיופים נרחבים, רשויות החוק בארה״ב נמנעו מלחקור אותם ברצינות, וכאשר הוגשו בנושא עתירות לבית המשפט העליון, הוא סירב כלל לדון בהן. כל הזמן הזה, ראשי המפלגה הרפובליקנית סירבו להגן על דונלד טראמפ, או להיאבק על המשך שלטונו. מכאן מתקבל הרושם שהימין בארה״ב כלל אינו מעוניין להוביל את האומה. הוא קיים אך ורק על מנת לתת לציבור את התחושה כביכול ישנה אלטרנטיבה לתנועה הפרוגרסיבית, אולם ברגע האמת הוא תמיד יכנע ללא קרב.

דוגמה נוספת לדינמיקה הזו אפשר למצוא בעבר השני של האוקיינוס האטלנטי, כאשר בלחץ הציבור התקיים בבריטניה ב-2016 משאל עם, אם להישאר או לצאת מן האיחוד האירופי. רוב מוחץ של הפוליטיקאים, הן מן המפלגה השמרנית השלטת והן מן הלייבור, התנגדו למהלך. התקשורת הילכה אימים על הציבור, כביכול צעד שכזה ימיט אסון על הכלכלה הבריטית ואף יוביל למוות המוני (!). בכל זאת השמיע העם הבריטי את קולו, והצביע עבור עצמאות מן הארגון הבירוקרטי הבלתי-נבחר והאנטי-דמוקרטי, המכונה האיחוד האירופי. האם אתם סבורים כי בכך הדבר הסתיים? לא ולא. בעקבות משאל העם, הגיש ראש הממשלה דיוויד קמרון את התפטרותו. תרזה מיי, אשר ירשה את מקומו, גררה את רגליה ועשתה ככל יכולתה על מנת לחבל במהלך. נדרשו ארבע שנים תמימות על מנת להשלים את יציאתה של בריטניה מן האיחוד האירופי, ואף על פי שאף אחת מנבואות הזעם לא התגשמו, ישנם עד היום קולות אשר קוראים לה לחזור. נשוב ונדגיש שהמתנגדים המובילים למהלך היו אנשי הימין, אלו שכיכול מחזיקים באידיאולוגיה של עצמאות לאומית, אך בפועל היו עסוקים בהעברת הריבונות על ארצם לגורם זר.

הבא נשוב אל המסעדה שלנו, היכן שכל הסועדים לוגמים את אותו היין הזול, אשר בכל פעם מודבקת עליו תווית יוקרתית אחרת. אם טעמו חמוץ בפיהם, הם מסוגלים להאשים רק את עצמם, שלא בחרו היטב, או שאינם יודעים להעריך יין טוב. גם המעטים ביניהם אשר חושדים בתרמית יעדיפו לסתום את פיהם, מחשש לעורר מהומות. באופן דומה, גם אנחנו שותקים כאשר המפלגה שבה בחרנו דופקת אותנו עד העצם, משום שאנו נבוכים להודות בטעותנו. מן העבר השני של המתרס הפוליטי, הבוחרים חוגגים את כשלונה של הממשלה, בתור הוכחה לכך שהצד שלהם הוא הצודק. הם בטוחים שבבחירות הבאות הם יהיו המנצחים, ואז סוף סוף יבוא השינוי המיוחל. אולם השינוי לעולם לא מגיע. תמיד יש לכך תירוצים טובים, בין אם אילוצי תקציב, או אילוצים קואליציוניים. בפועל, אף מפלגה אינה מיישמת את הבטחותיה לציבור. הן כלל אינן מנסות.

מה טוענת האידיאולוגיה של השמאל? שהשיטה הקפיטליסטית פגומה, כי היא מייצרת פערים בלתי נסבלים בין עשירים ובין עניים, וכי על הממשלה לתקן זאת באמצעות התערבות בשוק, מיסוי של העשירים ומתן הטבות לעניים. מה טוענת האידיאולוגיה של הימין? כי השוק החופשי הוא המפתח למוביליות חברתית, וכי באמצעות הפחתת מסים וצמצום הרגולציה ניתן לעודד את הצמיחה, ולאפשר לכולם ליהנות משגשוג ושפע. מבלי לשפוט כרגע מי צודק ומי טועה, האם אתם שמים לב למשותף שבין שתי האידיאולוגיות הללו? שתיהן שואפות להביא רווחה כלכלית למספר המרבי של בני האדם. בבסיסן, שתיהן נובעות ממניעים חיוביים. המחלוקת היחידה בין הימין והשמאל הוא כיצד לממש את המטרה הנאצלת הזו. אז כיצד זה שבימינו ישנה שנאה כה תהומית בין אנשי הימין והשמאל, ומי בדיוק מרוויח ממנה?

על פי ההגיון, הגורם היחיד אשר עשוי להרוויח מן היריבות הזו הוא האליטה, אשר אינה מעוניינת לחלוק עימנו את עושרה, ועל אף הרטוריקה המתחסדת שלה, מעדיפה להשאיר את דלת העם ענייה ונבערת. כאשר אני אומר ״אליטה״ אינני מתכוון למהנדס החשמל אשר יש לו משרה טובה בהייטק, או לרופא המומחה אשר הגיע לרווחה כלכלית לאחר שנים ארוכות של עבודה מאומצת בבית החולים. אני מדבר על האלפיון העליון, אשר המדיניות הממשלתית של העשור האחרון הטיבה עימו לאין שיעור מאשר עם כל קבוצה אחרת. האלפיון הזה אינו מעוניין ב״חלוקה מחדש של ההון״, כפי שהשמאל דורש. הוא גם אינו מעוניין להתחרות באופן הוגן בשוק החופשי, כפי שהימין דורש. הוא רוצה להוסיף וליהנות מתנאים מועדפים, אשר בהם הצלחתו מובטחת מראש. מסיבה זו השמעתי לאחרונה את הטענה כי שני הקטבים האמיתיים של המפה הפוליטית בימינו אינם ימין ושמאל, כי אם למטה ולמעלה.

בשלב זה אני חייב להיזהר מאוד בלשוני, משום שיש מי שיפרשו את דברי בתור קריאה של ״עליהום״ כנגד קבוצה מסויימת באוכלוסיה. עלי להבהיר שאינני תומך בשום סוג של מהפיכה אלימה. ההיסטוריה מלמדת שמהפיכות שכאלו לעולם אינן משפרות את מצבו של העם, אלא רק מרעות אותו, משום שהן מהוות פתח לעלייתם של דיקטטורים אופורטוניסטיים, כגון נפוליאון בונפרטה, או יוזף סטאלין. אודה ואתוודה בפניכם שאין לי מושג כיצד ניתן לעצור את ההשתלטות הטוטלית של האליטות על חיינו. בשלב זה נדמה שכל מוסד אשר אמור היה להגן על זכויותינו, החל מן האקדמיה והתקשורת וכלה ברשויות אכיפת החוק, כבר שבוי בידיהם ומציית לפקודותיהם. התקווה היחידה שאני רואה, היא שינוי בשיטה המוניטרית שתחתיה אנו חיים. לו הציבור יתנער משטרות הנייר, אשר קיומם סייע לעלייתה של אצולת הממון, וישוב לחסוך באמצעות נכסים פיזיים כגון זהב וכסף, אזי ישנה אפשרות להשיב את הגלגל לאחור.