א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם–אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.

לאחרונה עיינתי מחדש בסיפור מגדל בבל, כפי שהוא מופיע בפרק י״א של ספר בראשית. להפתעתי, הוא שונה בתכלית מכפי שנחקק בזיכרוני. ראשית, זהו סיפור קצר להפליא. אורכו בסך הכל תשעה פסוקים. זוהי דוגמה לאופן שבו שפתו החסכונית של המקרא מסוגלת להכיל משמעות רבה במילים מעטות בלבד. שנית, אנשי בבל כלל אינם מצטיירים בו כרשעים, והסיבה בגללה הם מקימים את המגדל שלהם נשמעת לגיטימית לחלוטין. מסתבר שמטרת המגדל היא לשמר את שמם, ולהגן על אחדותם. זהו דבר מה שתרבויות בכל רחבי העולם נהגו לעשות. הן הקימו מבנה מרכזי ומרשים, אשר סימל אותן והעניק להן תחושה של זהות והמשכיות. למצרים הקדמונים היתה הפירמידה הגדולה של גיזה, אשר מוסיפה להדהים אותנו עד עצם היום הזה. לאנשי אתונה היה הפרתנון. גם לנו היהודים היה את בית המקדש, אשר השקיף על העיר ירושלים והיווה מוקד משיכה לעם כולו. אין אם כן שום דבר יוצא דופן במגדל של בבל.

לעומתם, הנבל האמיתי בסיפור הוא דווקא אלוהים. הוא מתאונן על כך שבני האדם מאוחדים, וכי הדבר מאפשר להם להגשים כל יוזמה אשר תעלה על דעתם. לפיכך הוא מבלבל את שפתם, על מנת שלא יבינו זה את זה, ולא יוכלו עוד לתאם את מעשיהם. בזיכרון הקולקטיבי שלנו, אנשי בבל הקימו את המגדל שלהם על מנת לטפס אל המרומים ולהשתוות בכך לאלוהים. אולם הדבר לא נאמר בכתוב, וזוהי פרשנות בלבד. זהו דווקא האלוהים אשר מצטייר כקטנוני ומרושע. הוא כביכול חרד למעמדו בתור שליט כל יכול, ולפיכך מחליט לסכל את תוכניותיהם של בני האדם, ולהפיץ אותם על פני כל הארץ. במילים אחרות – הפרד ומשול.

אך במקום לחפש צדיקים ורשעים, הבא ננסה למצוא את גרעין האמת אשר טמון בסיפור. ללא ספק, בני האדם שמו לב במהלך הדורות כיצד ציביליזציות גדולות קמות ונופלות. אף על פי שבשיא כוחן הן נראו כבלתי מנוצחות, והיו עשירות ומתקדמות די הצורך כדי להקים מבנים מעוררי השתאות, לכולן בסופו של דבר היה גורל זהה. כח בלתי נראה בילבל את שפתן והביא למפלתן. אנשיהן נטשו את העיר ונפוצו לכל עבר, מאבדים בכך את זהותם המשותפת. בהיעדר תחזוקה מתמדת, המגדל אשר הקימו החל להתפורר, עד אשר הפך לעיי חורבות. בהיותם אנשים דתיים, הם מן הסתם ייחסו זאת להתערבות אלוהית. אולם אנו מסוגלים להרחיק מעבר לפרשנות המיסטית, ולמצוא בסיפור משמעות מעשית, אשר רלוונטית גם לימינו אנו.

בספרו ״נפילתן של תרבויות מורכבות״, מתאר ההיסטוריון והאנתרופולוג ג׳וזף טיינטר את התהליך החוזר ונשנה, שבו ציביליזציות קורסות תחת הנטל של מורכבותן העצמית. דמיינו לכם חברה חקלאית פשוטה, אשר מורכבת אך ורק מחוואים אשר מעבדים את אדמתם ומנהלים ביניהם יחסי מסחר. בהיעדר שילטון מרכזי, החוואים הללו אינם נדרשים לשלם מסים, ומסוגלים לשמור את כל פירות עמלם. בזכות כך הם נהנים משיגשוג ורווחה כלכלית, ואוכלוסייתם גדלה בהתמדה. נניח כי בשלב מסויים רמת הפשיעה מתחילה לטפס, וכי כמות הפריצות והגניבות נעשית בלתי נסבלת. החוואים עשויים להתכנס ולהחליט על הקמתו של כוח משטרה, אשר יתפוס את הגנבים ויביא אותם לדין. היות והשוטרים אינם פנויים לעבד את אדמתם, החוואים נדרשים להפריש חלק קטן מתוצרתם על מנת לפרנס אותם. באופן זה נולד המס הראשון. אך היות וזהו מס קטן של אחוז או שניים בלבד, והיות וכוח המשטרה תורם לבטחונם של החוואים, הרי שהדבר משתלם להם. במקום לרדוף בלילות אחר גנבים, החוואים פנויים לטפל בשדותיהם, והדבר יותר מאשר מפצה אותם על המס שהם נדרשים לשלם. זוהי דוגמה למורכבות תרבותית אשר מניבה תשואה חיובית, משום שהתרומה שלה לחברה גדולה יותר מן העלות שלה.

בהמשך, החוואים עשויים להרגיש עשירים די הצורך על מנת להקנות לילדיהם חינוך, ממנו הם עצמם לא זכו ליהנות. הם שוב מתאספים ומחליטים על הקמת בית ספר, אשר בו ילדיהם יוכלו ללמוד קריאה, כתיבה וגם חשבון. בדיוק כמו השוטרים, גם המורים בבית הספר לא יהיו פנויים לעבד את אדמתם, ולפיכך הקהילה תידרש לפרנס אותם. לפיכך מסכימים החוואים להעלות את שיעור המס שהם משלמים באחוז או שניים נוספים, על מנת לממן גם את ההוצאה הציבורית הזו. המורכבות התרבותית שוב מטפסת, אך גם הפעם הדבר מוכיח את עצמו כמשתלם. ילדי החוואים מסוגלים ליישם את הידע אשר למדו על מנת לייעל את ניהול החוות, ובאופן זה להגדיל את הכנסותיהן במידה אשר עולה על המס שנדרשו לשלם כדי לקיים את בית הספר, ובשורה התחתונה החברה יוצאת נשכרת.

החוואים רואים כי טוב, ולפיכך הם ממשיכים להרחיב את המורכבות התרבותית שלהם. הם בונים להם מרפאה על מנת לטפל בחוליהם, ומסכימים להפריש עוד קצת מהכנסותיהם לפרנסת הרופאים אשר עובדים בה. לאחר מכן הם מוסיפים גם מקדש, בית מרחץ ותיאטרון. מציביליזציה פשוטה והומוגנית אשר עסקה בעיקר בחקלאות, הם הופכים לחברה מגוונת, אשר בה קיימים אינספור שירותים חברתיים. בהתאם, נטל המס מטפס, עד שהוא הופך להוצאה משמעותית בחייו של כל אדם. אולם התשואה מן השירותים הללו עדיין מספקת כדי להצדיק את קיומם. בשלב זה החוואים עדיין מזהים מורכבות חברתית עם שיפור ברמת חייהם, ומקבלים אותה בברכה.

מקץ מספר שנים פורצת מלחמה, כאשר ציביליזציה שכנה שמה לב לעושרם של החוואים וחומדת אותו לעצמה. בצר להם, החוואים מתכנסים ומחליטים על הקמתו של צבא. למרבה הצער, ניהול מלחמה הוא עניין יקר. הוא מחייב קבוצה גדולה של חוואים לנטוש את אדמתם ולהפוך לחיילים. יש צורך להאכיל אותם ולהלביש אותם במדים. כמו כן יש לצייד אותם בשריונות ובחרבות, בסוסים ובמרכבות. כל ההוצאות הללו נופלות על כתפיה של חברה חקלאית אשר הולכת ומצטמקת. ולאיזו תשואה היא יכולה לצפות בסופו של יום? שתזכה לשמור על חייה ועל חירותה, וכי בתיה ושדותיה לא יועלו באש בידיו של צבא כובש. לדברים אלו ישנה חשיבות רבה, ללא ספק. אולם הם אינם מניבים תשואה כלכלית בהשוואה למצבם של החוואים בטרם פרוץ המלחמה. המירב שהחוואים יכולים לשאוף אליו מהקמתו של הצבא הוא לשמר את מצבם הנוכחי.

מקץ שנה מגיעה הבשורה המשמחת, כי הם ניצחו במלחמה. האוייב הובס, וצבא המגן אשר החוואים הקימו שב אל העיר עטור תהילה. תחילה, הם מקבלים אותו בתשואות ובזרי פרחים. אולם השמחה לא נמשכת זמן רב, שכן האלוף אשר אותו שמו לעמוד בראש הצבא מנצל את ההזדמנות על מנת לתפוס את השלטון. מחברה שיוויונית ודמוקרטית, הופכת החברה שלנו לדיקטטורה. היא אמנם נהנית מעוצמה צבאית, וכל המדינות השכנות חוששות מפניה. אולם האזרח הקטן משלם על כך ביוקר. נטל המס נעשה כבד, ומכלה את רוב הכנסתו. הדיקטטור מצווה לבנות לו ארמון מפואר, ועורך מדי ערב משתאות לעצמו ולפמלייתו. הוא ממנה אינספור שרים ופקידים, אשר יסייעו לו לאכוף את שלטונו. על מנת להבטיח את נאמנותם הוא מעניק להם משכורות וכיבודים. את כל הבזבוזים הללו החוואים צריכים לממן, אולם הם אינם רואים מהם כל תשואה. הם אינם משפרים את חייהם במידה אשר תצדיק את ההוצאה. זוהי דוגמה למורכבות חברתית אשר נושאת תשואה שלילית.

אך גם אם הציבור הרחב מבין כי הגידול המתמיד במורכבות כבר אינו מועיל לו, ישנו קושי רב לעצור את התהליך. האליטות אשר ניצבות בראש הפירמידה נהנות מן המורכבות הזו, ואינן חדלות מלקדם אותה. היא מספקת להן את התירוץ המושלם על מנת למצוץ עוד ועוד משאבים מן העם, ולדרדר אותו לכדי עוני. לדעתי זהו הבילבול אשר אותו מתאר ספר בראשית. אין זאת שהאליטה מדברת באופן מילולי בשפה שונה משאר העם. אולם היא נעשית כה רחוקה ומנוכרת, ועולם המושגים שלה כה תלוש מחיי היום-יום, עד כי הדבר מרגיש כאילו היא דוברת שפה אחרת. האזרח הקטן מרגיש כי ההנהגה אינה מייצגת אותו עוד ואינה רוצה בטובתו, אולם הוא חסר כוח לשנות את המצב הזה. הוא מאבד אט אט את האמון בשילטון, ומתחיל לייחל לנפילתו. האליטה חשה בכך, אך במקום לתקן את דרכיה, הדבר רק גורם לה להקצין את התנהגותה. הבוז והתיעוב שהיא חשה כלפי האוכלוסיה הולכים וגוברים, והיא נעשית עריצה וגחמתית. כל גילוי של מחאה מדוכא בכוח הזרוע, והאזרחים חוששים מלהביע את דעתם.

בסופו של דבר האימפריה מתפוררת היות ואזרחיה עצמם אינם רוצים בקיומה. הם חדלים מלשלוח את ילדיהם לשרת בצבאו של הדיקטטור אשר אותו הם שונאים. הם נוטשים את העיר ועוברים אל הכפר, על מנת להימלט מאימת השילטון. הם מסתירים את תבואתם מעינו של גובה המסים, על מנת שלא לרעוב ללחם. האליטה המפונקת והדקדנטית אינה מסוגלת להוסיף ולהתקיים ללא הזרם הבלתי פוסק של מסים אשר אליו הורגלה. סכסוכים פנימיים הופכים למלחמות ירושה מרות, על השלד החלול אשר נותר מן האימפריה הגדולה. הדבר מוסיף להחליש אותה, עד שהיא קורסת סופית. לכך מתכוון ספר בראשית, כאשר הוא מתאר את אנשי בבל נפוצים לכל עבר, וחדלים מלבנות את עירם.

למרבה הצער, כיום אנו עדים לקריסתו של מגדל בבל המודרני. אין עוררין על כך שהאימפריה האמריקאית שרוייה בדעיכה. חובותיה מרקיעים שחקים, ובכל זאת מנהיגיה אינם חדלים מלהרחיב את ההוצאה הממשלתית. צבאה מוצב כמעט בכל פינה ברחבי הגלובוס, ובכל זאת היא מוצאת לנכון לדחוף את אפה למלחמה באוקראינה, אשר עלולה להדרדר לכדי מלחמת עולם. האליטות שלה, בין אם בוואשינגטון די.סי., וול-סטריט, עמק הסיליקון או בהוליווד, ניהנות מעושר חסר תקדים, וזאת בשעה שדלת העם נאנקת תחת האינפלציה הגואה והשכר המדשדש. למעלה מ-60% מן העם האמריקאי סולד מן הנשיא הקשיש והסנילי למחצה, וחושד כי מלכתחילה הגיע לבית הלבן הודות לזיופים נרחבים בבחירות, אך האליטה מאחדת סביבו את שורותיה, ומנסה לבלום את פיה של האופוזיציה באמצעות צנזורה שיטתית ברשתות החברתיות. חירויות הפרט הולכות ונשחקות, בשעה שהשילטון הולך ונעשה אוטוריטרי. תושבי הערים הגדולות בזים לאנשי הכפר, ומתייחסים למחוזותיהם כ״מדינות שעפים מעליהן״. הם מנצלים את כוחם האלקטורלי על מנת להצביע למען עוד ועוד קצבאות והטבות עבור עצמם, על חשבון משלם המסים. כאשר מאזינים לשתי הקבוצות, ניתן להבחין בהבדלים מוחשיים ברטוריקה ביניהן, ממש כפי שמתואר בספר בראשית. הם מתנהגים כאילו אלוהים בילבל את שפתם, וזרע ביניהם פירוד.

אם דבר מה דרמטי לא ישתנה בקרוב, חוששני שארה״ב תקרוס תחת נטל המורכבות שלה עצמה. כאשר תחזוקתן של מערכות נעשית קשה ויקרה מדי, ישנה נטייה לנטוש אותן. הערים הגדולות כגון ניו-יורק ולוס-אנג׳לס, אשר מהוות את הלב הפועם של ארה״ב, אינן יכולות להתקיים ללא זרם בלתי פוסק של משאיות אשר מביאות להן מזון מן הכפר, וללא צבא של טכנאים אשר מתחזקים כל העת את רשתות החשמל, המים, הביוב, הרכבת התחתית, התקשורת וכן הלאה. בעולם שבו האנרגיה הולכת ומתייקרת, ושרשראות האספקה פגועות, קיומן של המערכות הללו הולך ונעשה שברירי. בדיוק כמו בסיפור מגדל בבל, אני רואה תסריט שבו הערים הללו מתרוקנות, ותושביהן נפוצים לכל עבר. במקרה כזה ארה״ב הגדולה עלולה להתפצל לאינספור קהילות מקומיות, אשר נלחמות זו בזו על המשאבים המועטים אשר יוותרו.