במאמר אשר פורסם לאחרונה באתר Ynet, תואר כיצד ממשלת ישראל שוקלת לבטל את השטר של 200 ש״ח, כביכול על מנת להילחם בהון השחור, לגייס מסים ולצמצם את הגרעון הענקי שבו היא שרוייה. על מנת למנוע מן הציבור להימלט, הוזכרה שם גם האפשרות לאסור על ״תחליפי מזומן״, כגון מטבעות זהב וכסף. מאמר זה, אשר נראה כסוג של ״בלון ניסוי״, עורר זעם בקרב רבים. למרבה הפלא, אפילו נציגי בנק ישראל התייחסו אל התוכנית בביטול. אולי הם עשו זאת משום שראו כיצד הציבור מנסה להקדים תרופה למכה, מתחיל להיפטר מן השטרות הללו ולהמיר אותם במטבע חוץ. אם תופעה זו היתה מתעצמת, הדבר עלול היה להוביל לקריסה של שער השקל ביחס לדולר.

ראשית יש לציין שאני אינני מתייחס למתכות יקרות כאל ״תחליף למזומן״, אלא להפך – שטרות הנייר הם בעיני תחליף עלוב למתכות היקרות. שנית, צעדים כוחניים וצרי אופקים אלו מדגימים לנו מי הם האנשים אשר מנהיגים את משרד האוצר ומייעצים לו. אני מבין כי מדינת ישראל שרוייה במלחמת קיום כנגד החמאס בעזה וכנגד החיזבאללה בלבנון, אך הדבר אינו מצדיק את ההתעמרות באזרחי ישראל, ואת הניסיון לגזול מהם את שארית החירות הכלכלית אשר נותרה להם. הצעד הראשון שנערי האוצר צריכים היו להציע הוא לקצץ בהוצאותיה של הממשלה – לעבור משרד משרד, לאתר עובדים מיותרים והוצאות בלתי הכרחיות, ולבטל אותם ללא רחם. אמנם הדבר עלול היה להוביל בטווח הקצר לאבטלה גבוהה יותר, בייחוד בקרב הסקטור הבלתי-יצרני של לוגמי התה ומכרסמי הביסקוויטים, אשר שורצים במסדרונותיו של כל מוסד ממשלתי. אולם בטווח הארוך הדבר עשוי היה להביא לא רק לאיזון התקציב, אלא לפרץ בלתי צפוי של צמיחה, שהרי ידוע שחדלי האישים הללו אינם מביאים למדינה כל תועלת, ולמעשה יושבים כאבן ריחיים על צווארה.

שלישית, הרעיון כביכול המדינה יכולה לאסור על הציבור להחזיק זהב וכסף הוא מטופש במיוחד. הניסיון ההיסטורי מלמד כי בני אדם אינם נוטים לציית לפקודות שכאלו, וכי במידה והמדינה מנסה להחרים את הזהב והכסף הללו פשוט יורדים למחתרת. מי שאינו זקוק להם בעת הנוכחית מטמין אותם מתחת לבלטות, או קובר אותם בבור עמוק בחצר. ומי שזקוק להם לשם מחייתו נעזר בשוק השחור, אשר מתפתח חיש מהר. מה שבטוח הוא שהמדינה אינה מרוויחה מכך כמעט דבר. היא רק מחלישה את הציבור, ומקשה עליו להתגונן בפני האינפלציה, אשר היא עצמה מייצרת.

רבים אינם מודעים לכך, אולם מדינת ישראל כבר חוותה היפראינפלציה בראשית שנות השמונים. הדבר אילץ אותה לעבור מן הלירה הישראלית אל השקל, ולאחר מכן אל השקל החדש. בתהליך זה המטבע שלנו השיל מעליו לא פחות מארבעה אפסים (!). הדבר הביא סבל רב לאוכלוסייה, וכמעט מוטט את הכלכלה. כיום אנו חיים בתחושה של עושר, ומעמידים פנים כאילו תופעה שכזו אינה יכולה לשוב. אולם למרבה הצער השפע שממנו ניהננו בעשורים האחרונים היה מזוייף, והתבסס על מדיניות האשראי הזול והדפסת הכסף בארה״ב. הללו גרמו לזרימה של הון רב לענף ההייטק, אשר מדינת ישראל מובילה בו. אולם יחד עם התפרצות האינפלציה, זרימת ההון הזו צפויה לדעוך. בין אם ננצח במלחמה זו ובין אם לאו, כלכלת ישראל צפויה לדשדש בשנים הקרובות, עד אשר נלמד את הלקח ונשוב לפתח את התעשיות המסורתיות. בסיטואציה שכזו שוק המתכות היקרות צפוי לפרוח, וחוסנה של מדינת ישראל תלוי בכך שגם אזרחיה יוכלו להשתתף בו.

זה עתה פירסמתי ראיון חדש העוסק בהחרמת זהב וכסף, ובאפשרות שבנק ישראל ישיק מטבע דיגיטלי אשר יחליף את הכסף המזומן (מה שמכונה CBDC). אתם מוזמנים לצפות בו בכתובת: youtu.be/PnLf_L1KFqk